מֹאזְנַיִם

להלן קטע מתוך ספר לא גמור שעדיין אין לו שם, כשהתחלתי לכתוב אותו הוא נקרא "ספר שאולי ייכתב", בהמשך השתנה שמו ל"ספר שאולי ייכתב ואולי לא". היום הוא נקרא "ספר שכבר לא ייכתב" ותחת השם הזה הוא הולך ונכתב. הגיבורה שלו היא אישה דמנטית שמנסה בעזרת הסופרת שכותבת אותה להתנהל בתוך חיים שהיא כבר לא מבינה אותם ואירועים שהיא לא יודעת איך להתמודד איתם. דרך עיניה העולם נראה כאוטי והוא הופך יותר ויותר חסר פשר עם אירועי השבעה באוקטובר ולאחר מכן במלחמת חרבות ברזל ובמבצע עם כלביא, מלחמות שאפילו את שמותיהן היא לא מצליחה להבין. לאורך כל הספר תרחף השאלה הלא פתורה: איפה בעצם הבעיה – בראש של האישה הזאת או במציאות שבה היא חיה?

* * *

ובינתיים היא שוב מתלוננת, למה לא נתת לי זיכרון? אני רוצה לדעת, להרגיש, להבין. אני רוצה לזכור מה אהוד אמר לי בבוקר. אני רוצה לזכור על מה דיברנו כשישבנו ביחד ליד השולחן. אני רוצה שתסבירי לי איך זה קרה שדווקא אני היא האישה הזאת שנעצרה באמצע הרחוב ולא זוכרת לאן התכוונה ללכת? ובכלל, תגידי, אותך זה לא משעמם?

   "מה יש לך להתלונן," אני אומרת לה, "את צריכה לשמוח, אז מה אם את שוכחת? כל אחד שוכח משהו" (זה רק כדי להרגיע אותה, הרי ברור שהיא שוכחת יותר מכולם), "ובכלל זה יעזור לך בהמשך, הרי השבעה באוקטובר מחכה לך ומי יודע מה עוד." כל זה לא משכנע אותה, ועכשיו היא ממש מתמרדת, כבר זמן מה היא מסתובבת בדיכאון ויודעת יפה מאוד על מי לשפוך אותו אבל עוצרת את עצמה, ועכשיו זה כבר הגיע לה עד לכאן, היא רוצה שאכניס תיקונים. היא רוצה להבין למה לקחתי לה את הזיכרון ולמה שלא אתן לה אותו בחזרה, כך שתוכל להיות גיבורה שיודעת להניע עלילה כמו שצריך, "וזה יעזור גם לך," היא אומרת, ומה יש לי לומר לה? שאני עושה את זה בשבילה, כדי שהמעבר מכאן לשם לא יהיה לה קשה מדי? נכון, עכשיו בשלבים הראשונים זה עוד כואב וגם מרגיז אבל אחר כך זה הרי רק יעזור, לא יהיה צורך להבין איך הכול מתכלה, לא יהיה צורך לדעת שעוד מעט מתחילה הדרך מכאן לשם וכשצריך יהיה ללכת בה היא הרי ממילא כבר לא תהיה ממש כאן. אני רוצה להסביר לה במילים של חיים גורי שהשכחה, כמו הזקנה, היא "הדרך היחידה לאריכות" ימים.

   אבל אין עם מי לדבר, כי כבר היא שכחה את הכעס ואת הדיכאון ונותרה רק עם שאלה אחת: "איפה הגרב? לאן נעלמה הגרב?" ובאמת איך אפשר לחשוב על הזקנה ועל חיים גורי עם גרב אחת ביד וגרב אחרת איננה.

   להגיד לה? לא להגיד לה? "הגרב על מדף הספרים, שם השארת אותה כשחיפשת את יוליסס." אולי לא, שתלך בלי גרב, מה אכפת לי, ומה היה לה בכלל לחפש את יוליסס על מדף שהוא מעולם לא היה בו. בכל אופן הסיפור שאני מכינה בשבילה יכול להתנהל גם בלי גרב.

   ובעוד אני מתלבטת בעניין הגרב היא נרגעת והשיחה האחרונה שלי איתה כבר ממש נעימה וגם מפתיעה. "זה דווקא בסדר," היא אומרת בשיחה הזאת, "כעסתי ועכשיו אני מתחרטת, מבקשת סליחה, לא הייתי צריכה, כי ברגע הזה כשאני מתקרבת לסוף״

   ״איזה סוף," אני קוטעת אותה, כי עכשיו כשהיא אומרת את זה זה נשמע לי דרמטי מדי, "למה סוף, נתתי לך תשעים שנה" היא לא מקשיבה וממשיכה את המשפט: "אז כשיגיע הסוף זה יהיה כל כך קל, רק לעלות על הספינה ולעבור בשלווה את נהר הסטיכס, בקלות, כמו שעוברים את הירדן״.

   והיא צודקת, אני צריכה לתת לה להמשיך לשכוח, לשכוח יותר חזק, יותר יסודי. כולל הכול ועוד יותר עד הרגע שבו היא לא תצטרך יותר לשכוח כלום, גם לא לזכור. אבל איך היא תוכל להחזיק ספר שלם עם השכחה הזאת? הרי אין לה די חיים שכדאי יהיה לכתוב עליהם, צריך פשוט לעזוב אותה, להיפרד. הרי אפילו היא עצמה מסכימה איתי עכשיו, גם לה נמאס מהיחסים הללו בינינו שלא מובילים לשום מקום. "תעזבי אותי ודי," היא אומרת, "תני לי לחיות את החיים שלי מחוץ לספר שלך. אני לא זקוקה להנחיה שלך, אני יכולה להסתדר לבד בתוך המציאות," ומייד, ללא הכנה וללא הודעה ברורה מראש היא יוצאת מהמחשב שלי ונעלמת. ומה אעשה בלעדיה? היא הגיבורה האחרונה שלי, אחריה כבר לא יהיו לי גיבורות ולא יהיו לי ספרים.

* * *

ובעצם זה לא נורא, אולי זאת ההזדמנות להפסיק לכתוב ולהתחיל לחיות. לאכול, לשתות, להסתכל, לשמוע קולות של אנשים בבית קפה, לעשות אהבה, לחשוב על הצופית הזאת שמצליחה לינוק מפרח הבוגנוויליה מבלי לגעת בו, לחיות בלי לחפש טעם, בלי פשר, חיים נטו וזהו.

   אבל איך צופית שיונקת מפרח בוגנוויליה וקולות של אנשים בבית קפה יעצרו את מה שקרה ואת מה שעומד לקרות, כי זה הרי עומד לקרות כך, בדיוק כמו שכבר קרה. שלושה אנשים ישתתפו בהתרחשות, הרופא שידבר ושניים נוספים שיקשיבו לו. הוא יפתח בקול רך, מפתה, כאילו זה לא גזר דין שהוא מוציא כרגע מפיו. ואני אקשיב, לא אקלוט מה הוא אומר. ואחר כך בבית, כשאתבונן בארון הספרים שלי, אומר לעצמי, אולי אפילו בקול: "לא נורא, הספרים כאן, כמו קודם, והמחשב על השולחן, כמו קודם, אז לא יכול להיות שהכול נגמר, אולי הוא טועה, אולי לא הבנתי אותו, אולי הוא לא אמר "לצערי הרב התוצאות לא טובות", או אולי הוא כן אמר אבל טעה, יש הרבה טעויות בעניינים האלו, אולי צריך בדיקה נוספת."

   רק לאחר כמה ימים אחרי שהוא יחזור על אותן חמש מילים בתוך הראש שלי, עשרות, מאות, אלפי פעמים אני אומר לעצמי בלחישה לא נשמעת, ללא שום קול: "זהו. הכול נגמר" וכך יתחיל הסוף. כמה זמן הסוף הזה נמשך? אני לא זוכרת. אבל אני כן זוכרת איך הוא נגמר.

   זה היה בשיחה ביני לבין אמא שלי, בארוחת בוקר, במוצא. היא דיברה על כל המקומות שבהם רדפו יהודים ואליהם לא תרצה לחזור לעולם: "לוורשה בחיים לא אחזור, זה נגמר, גם לא לאוסטרוב. אין לי שום חשק לראות שוב את העיר הזאת, וגם לא לסובלקי, סובלקי – בשום אופן. אני ממש לא רוצה לראות שוב את הבית שלנו וגם לא את החומה ההיא שדרכה הצצנו לגן של הפריץ, וגם לא את הבוסתן עם עצי האגס, ואת הנחל מעבר לבוסתן, ואת הפרחים" וכאן הפסקתי אותה ואמרתי: "טוב, אמא, בואי ניסע לפולניה." שם בפולניה למדתי איך לבקש גורנצ'ה וודה שזה מים חמים, ואיך להגיד דובז'ה וג'נקויה שזה טוב ותודה, ושם ראיתי את העיר הקטנה סובלקי ואת הבית של הפריץ ושם בפעם הראשונה מזה חודשים אכלתי גלידה ולגלידה היה טעם של גלידה, טעם מתוק, ריחני, ושם, יום אחד, ידעתי מה אני אעשה.

   זה היה בעיירה פולנית בבית קפה קטן בתוך גן של פרחי לנדיש לבנים, במורד של גבעה. ישבנו במפלס העליון, אמא שלי, אחותי ואני, ליד השירותים, ומתחתינו ניגנה תזמורת שירים פולניים ישנים שאמא שלי הייתה שרה לי בלילה לפני השינה. הקהל מחא כפיים והצטרף, כל הגבעה שרה. ואז בדיוק באמצע הייתי חייבת ללכת לשירותים, מזל שהם היו שם, בקרבה. כשיצאתי מהשירותים, אל תוך השירה ומחיאות הכפיים ופרחי הלנדיש הלבנים, ידעתי: "זהו. אני אכתוב. את כל זה. את הטיול ואת התזמורת ואת השירים וגם את השירותים האלה, את הכול. ויהיו לי שני חיים, כך שאם אחד מהם ייגמר ישארו האחרים, אלה שיכתבו."

* * *

אז אם כך – לכתוב, ולהתחיל בעוד בוקר. בוקר של חורף או של קיץ? כנראה קיץ, כי השמש חמה מדי בשביל חורף, אבל אם כך לשם מה המעיל ולאן היא הולכת איתו בחום הזה? כנראה לחדר שלה באוניברסיטה, כנראה בשביל שמתעקל מאחורי בניין המנהלה. "איזו הפתעה! כמה זמן! מה את עושה כאן?" מישהו עוצר ושואל אותה, ולה אין תשובה ומי זה בכלל? וכבר זה לא כאן אלא בקצה רחוב היסמין, בדרך הביתה. איזה בית? הבית שבו היא גדלה כמובן, זה הבית שלה, אין לה בית אחר, אבל אם היא בבית איך זה שהיא בחוץ עכשיו? באוניברסיטה? או שאולי זו לא האוניברסיטה?

   "סבתא, את מבולבלת."

   "נכון, מתוק שלי," אבל זה בסדר כי עכשיו הם ממריאים לחלל להילחם ביצורי על רחוקים והכול אפשרי.

   ופתאום נעצרים, כי הטלפון מצלצל, צריך לנחות. "רגע, רגע, מתוק, אני רק עונה וחוזרת אליך."

   זאת הבת שלה. "איך אתם מבלים? מתי את מחזירה אותו הביתה? בשבע? ומה עם הנסיעה ליוון? את מצטרפת אלינו או לא?"

   "זה במרץ? ולמה ליוון?"

   "מה פתאום מרץ, דיברנו על הקיץ."

   "נכון, לאן?"

   "רצית לנסוע ללסבוס."

   "נכון, רציתי לנסוע ללסבוס."

   "אז נוסעים בקיץ ואת מצטרפת, כן?"

   "כן."

   "את בטוחה?"

   "כן." ולעצמה בלבד, כי זה כבר לא נעים, "אבל בטוחה במה?"