מֹאזְנַיִם

היא ישבה על כיסא נוח בקרבת הבריכה וחלמה בהקיץ. התעוררה לתוך זעקת מגאפון, "גיברת, לעבור מסלול," שחזרה להישמע בסמכותיות זמן קצר לאחר מכן, "גיברת, לעבור מסלול בבקשה." היא שמחה לגלות שלא היא הגיברת המדוברת. מישהי נכנסה למסלול הבינוני ולא שמה לב שהיא שוחה בקצב איטי. כששמעה את המציל הרימה את ידיה הגרומות באוויר לאות כניעה וקבלת הדין, והחלה לדדות בקפצוצים קטנים אל המסלול האיטי.

   הנה איגור, מחזיק ביד פרח סגול. היא חיכתה לו. "שלום." הסתכל עליה בעיניים מצועפות ועייפות, חצי מחויך, שערו המדובלל מתנופף קלות. "שלום שלום. איזה פרח יפה." תמי חייכה והמתינה שיגיש לה אותו. הוא הוריד את התיק מהגב והתיישב על הכיסא שלידה, אחז בגבעול הבשרני כמו במכחול, ושזר אותו בתוך שרוך שהשתלשל מרצועת התיק. "חם." חולצת הכותנה התכולה שלבש הפגינה עדויות לזיעה באזור רצועות התיק.

   הם ישבו על הקצה של כיסאות הנוח. באזור הייעודי לישבן, מתחת למשענת הנוטה מעט אחורה, היו משקעים עכורים שהרכב הנוזלים שלהם העלה שאלות. האם מדובר במי בריכה שנטפו מאיזה גוף קודם. האם היה זה גוף של איש או אישה. האם יצא אותו אדם מהמקלחת. האם דלף ממנו שתן או שמעורבבת שם זיעה או שנשפכו לו מים מבקבוק או מהפה, האם המים שנשפכו מהפה נשפכו כשצחק או כשדיבר או כשגרגר וירק את מי הבריכה מהפה.

   "מה את אומרת עליו?" על שפת הבריכה עמד גבר בבגד ים טנגה שחור של ספידו. הוא מתח את ידיו לצדדים, הרים אחת וקיפל אותה מאחורי הראש, אחז במרפק ביד השנייה ומתח אותו מאחורי הראש. השתהה ככה ארוכות והחליף ידיים. תמי התרשמה מבגד הים. הוא היה חינני, כמו כל הגבר כולו. לבן בגובה ממוצע, עם פיזור שיער גוף מוצלח. משולש על החזה, מעט מתחת לפופיק, כתפיים חלקות. זקן מטופח באגביות. "חתיך, לא?" "גבר נאה." הם צחקו.

   אחת הזקנות שישבה לידם אכלה תאנה וזרקה שארית ממנה על הדשא. היא הישירה מבט משתוקק לאיגור, מקווה להינזף. תמי חבשה את כובע השחייה, לסמן שהגיע הרגע לקפוץ למים. סוף הקיץ והגופים מסביב נראים גרוטסקיים. עומס ישבנים חשופים, יותר מדי כתפיים שרופות. היא דמיינה את העור של האנשים נמתח וכואב ואת האהובים שלהם מורחים אלוורה או יוגורט קריר על גבם. היו גם כאלה שמרחו לבד, פספסו לא מעט אזורים והיו עצובים.

   פיליפינית ליוותה את הסבתא שלה צעד צעד במורד המדרגות הרדודות לתוך המסלול שנועד לשכשוך בלבד. בכל צעד שבו טבלה הסבתא פנימה, העיניים שלה התעוררו. כוח הכבידה הפסיק להיות כבד, הדם זרם בוורידים, והיא יכלה למקד מבט באופק.

   ילדים התרוצצו ליד המצילים. תמי ספרה כשלושים ילדה וילד. "טליה!" אמא של טליה במלרע צעקה בקול מעושן. "טליה, אמרתי לא לרוץ!" על הרצפה שליד בריכת הילדים היו מושלכים מצופים יתומים מזרועות, צינורות קלקר צבעוניים, אקדחי מים. רעש. תמי הרגישה את המבט השובב של איגור פוזל אליה. "תזכירי לי לא לעשות ילדים." הם צחקו. "אני נכנסת."

   היא פסעה לאורך הבריכה, 50 מטר של לבנים רותחות, תשע בבוקר בחודש אוגוסט והשמש לא מרחמת, לא על אבני השפה ולא על העור הדקיק שלה. נזכרה ששוב לא נמרחה. התיישבה למרגלות האיש המתמתח מעל המסלול הבינוני. היא טבלה רגליים במים הקרים, סובבה את הכתפיים במעגלים. "לא עושים מתיחות לפני השחייה." הרימה אליו את הראש והכתפיים הפסיקו מאליהן. "מה?" "לפני השחייה עושים חימום, לא מתיחות. אחרי שמסיימים לשחות עושים מתיחות." הוא הסיט ממנה את המבט והמשיך להתמתח.

   "הנה, נו, תשחי כבר," מלמלה לעצמה עצבנית. היא נאבקה בקיצור והארכת הרצועות של המשקפת כשניסתה להדק אותה לפנים, ואז מרחה רוק על פנים העדשות בשביל שלא יצטברו בפנים מים. זהו, היא מוכנה. טפיחה עדינה על כתפה.

   "ליה!" תמי זעקה בהתלהבות למראה ליה שעמדה מעליה. היא הופתעה לראות אותה ככה פתאום. הסירה באחת את המשקפת והכובע מהראש, וזינקה על הרגליים כדי להתחבק. "תמי! איזה יפה את!" "את בעצמך!" אף אחת לא הרגישה יפה או חשבה שהאחרת נראית יפה, אבל בכל זאת ניסו לקרב לבבות.

   ליה נראתה תשושה, אבל התלוצצה עם תמי וסיפרה לה בדיחות. כל אחת אהבה את הצחוק של השנייה. "מה, איפה נמרוד?" ליה הצביעה על נמרוד שהתהלך לעברן, מנופף. הוא נראה מיוזע ולבוש מדי, בידיו שני קרטיבים צהובים מטפטפים. לפניו עטה מנשא ובתוכו שכנה תינוקת.

   בזמן שליטפה את הפנים הקטנות של התינוקת שבמנשא, תמי ניסתה להיזכר בדברים שבבעלותה. בטן שטוחה, שלוש מנורות יפות, בונזאי שאיגור הביא לה מיפן. תחביבים, גם.

   מאז שהתראו לאחרונה, נוספו לליה כמה קמטים בזוויות העיניים וקצת סגול מתחת. תמי זיהתה גם ארבעה סימני מתיחה חרוצים על הישבן. היא שמעה שליה ונמרוד לא כזה בטוב אבל הם בטיפול והטיפול ממש עוזר ועושה להם טוב. "כיף לראות אותכם, אני חייבת לשחות, איגור מחכה לי." הם התחבקו חיבוק משולש. סביבה גאה ים של עגלות, מנשאים וקמטים, ונשים עגלגלות או שמורות ונערות שהכל אצלן במקום אבל הן לא יודעות את זה. היא קפצה למים.

   אחרי עשרים בריכות חימום במסלול הבינוני לקחה נשימה ועברה למסלול המהיר של הכרישים. הרבה גברים. לא מעט ניסו לעקוף אותה, אבל לא הצליחו להשיג אותה. היא חטפה פה ושם יד בכתף ורגל בפרצוף, אבל האלימות החיננית הזאת לא הפריעה לה. הגוף שלה אהב את המים ואת כל הגברים המעורטלים והמתאמצים שסביבה. היא אהבה להרגיש שניצחה אותם במגרש שלהם, ובה בעת חיפשה חיוכים בין המשתהים ליד הקיר, בהפוגות הקצרות שבין בריכה לבריכה.

   אחרי חצי שעה יצאה בחזרה אל זרועותיו של כוח הכבידה, מתנשפת. איגור ישב על הכיסא ורעד. "מה יש לך?" הוא לא ענה והמשיך לרעוד. היא כיסתה אותו במגבת ושפשפה את כתפיו כדי שיתחמם. המים בבריכה באמת קרים, 24 מעלות, אבל אחרי שחייה של מאה מטר אין אחד שלא מתחמם. חוץ מאיגור. הוא רזה נורא. הוא לא אוהב לאכול ומאמין שזאת חולשה. בכל יום בצהריים קצץ לעצמו סלט במטבחון של העובדים. עגבנייה, מלפפון, חסה, בצל סגול וביצה קשה. הוא נסע לאמא שלו לנתניה בכל יום שישי והיא הייתה מציידת אותו בחמש ביצים קשות בקופסה, שיהיו לו לסלט. הסלט היה יבש ונטול רוטב, הוא לא אהב רטבים. בערב, כשהגיע הביתה אחרי העבודה, אכל בגט שרכש באמפם, עם פרוסת גבינה צהובה עמק, פרוסת פסטרמה טירת צבי וכוס קולה.

   "טוב, נתקלח ונלך?" "טוב." היא התעטפה במגבת היפה שרכשה באיסטנבול, בצבעי אדום כחול עם ערבסקות. הצבעים כבר דהו והבד נעשה דקיק, אבל היא העריצה כל בלאי במגבת. נטבעה בה עדות לכל ניגוב שיער או גוף, כל חול שנספג בה, כל חוף שרבצה בו או מלתחות שהמגבת הזאת נפלה על רצפתן הרטובה וכל כביסה שעברה. "נתראה בצד השני."

   תמי נשטפה בסמליות, רק במים הפעם, כי שכחה להביא שמפו וסבון, ולא התחשק לה לבקש לשאול מהישישות שסיפרו על עוד תקרית צואה בבריכת הילדים. היא התנגבה מול המראה, עומדת בתוך שלולית מים שהשאירו שם רבות וטובות שעמדו שם לפניה. הרצפה נראתה מלוכלכת והאיברים שלה נדמו זרים. יצור קטן שהסתובב שם בבלבול התקרב אליה.

   "את יכולה לשים לי?"

   היצורית הגישה לה משהו, נרגשת. קצה הראש שלה לא עבר את קו החזה של תמי. "בטח." התכסתה במגבת ולקחה את כובע הים הקטן בשתי ידיים. הן עמדו זו מול זו. הקטנה אחזה במהירות בצמה שהגיעה לה עד הישבן וכרכה אותה במיומנות לגולגול הדוק. תמי החזיקה את כובע הים וקירבה אותו לראש הילדה, פעור בעדינות. היא נזכרה שעדינות לא תעבוד כאן.

   כשהתלמדה פעם במספרה ביפו, חפפה למישהי את הראש בכיור. בעדינות. הן לא הכירו ובכל זאת הפקידה הלקוחה את הראש שלה בידיים של תמי. היא הייתה רזה מאוד ושברירית, עם גולגולת צרה וארוכה שתמי חששה לרסק. הספרית המרשימה והכריזמטית ביותר התקרבה לכיור כדי לנזוף במתלמדת. "את לא יכולה לחפוף ככה. אף אחד לא יסמוך עלייך אם תגעי בו בעדינות. תיגעי באנשים ככה שירגישו בטוחים, שירגישו שמישהו מחזיק להם את הראש. את צריכה לשפשף את הראשים בביטחון מוחלט. אבל לפני כן, תסתכלי, אני מתחילה עם מים – בודקת עם היד שלא חמים או קרים מדי. ואז אני שמה אותם על קצה הראש של הלקוחה. ושואלת! – 'זה בסדר'?" הלקוחה לא ענתה. "ככה היא יודעת שאכפת לי ממנה. ככה מבססים אמון."

   "אוקיי, אז… איזה כובע יפה יש לך!" תמי אמרה מעל ראש הילדה. זה היה כובע סיליקון מהסוג היקר, עם ציור של בוב ספוג מחייך חיוך פסיכוטי. היה צריך להרחיב אותו עם האצבעות משני צידי האוזניים. בביטחון. תמי הצמידה אותו למצח של הילדה ומתחה את הכיפה הגמישה לעבר העורף. הראש כוסה כליל. הגבות נמתחו מעלה בקשתות רחבות עד שהעיניים נפקחו לרווחה כמו אלה של בוב. תמי שלחה אצבעות אל המצח של הקטנה ושחררה גבה גבה, עד שהתיישרו בטבעיות מעל זוג העיניים. היא דאגה שהאוזניים של הילדה יישארו בתוכו, שלא ייכנס לה כלור לראש.

   "זהו, יש לנו את זה." הראש נארז ללא פגע. הילדה אפילו לא הסתובבה למראה לבחון את התוצאה. רקעה ברגליים הרזות שלה, הסתובבה ורצה בנחישות החוצה אל הבריכה. לא החזירה לתמי מבט וגם תודה לא אמרה. "אז את שומעת," תמי שמעה את אחת הישישות צועקת בסערה לחברה שלה. "אתמול שוב הייתה צואה." פעם בשלושה ימים צריך לסור לבריכת הילדים לפנות משם את כולם, והמנקה בא ושולה את הגושים עם מסננת. תמי מעולם לא זכתה לחזות באירוע במו עיניה, אבל באותו הרגע גמרה אומר, לעולם, גם כשתהיה בת שבעים ושמונים ותשעים, היא לא תכניס אצבע לבריכת הילדים.