מי שאוכל לבד/ אריאלה גולדמינץ

מי שאוכל לבד מת לבד. את זה יודעים כולם ולא היה צורך לציין זאת פה באופן מיוחד לולא הייתה עובדה זו מה שגרם לצ'רנה דוידסקו להתדפק יום אחד, זמן קצר לאחר שיצאה לפנסיה, על דלתותיו הרחבות של המוסד לביטוח לאומי, ולבקש שייתנו לה לעבוד בהתנדבות כאוכלת עם זקנים.

הביטוח הלאומי נתן לה שש כתובות כנגד ששת ימי השבוע וצ'רנה הייתה מבשלת בביתה אוכל טעים ורך והייתה מכניסה אותו לקופסאות פלסטיק ואת הקופסאות לסל קניות גדול, וכשהייתה מגיעה ליעדה, בתום המסע באוטובוסים, שלולית קטנה של מרק או לפתן כבר הייתה נקווית בתחתית הסל. היא הייתה מחממת את האוכל ומגישה אותו לזקן היומי שלה ולעצמה, ויחד הם היו יושבים ואוכלים על כיסאות עץ רעועים מול שולחן שהשעוונית המוכתמת שעליו משוועת להחלפה. הרווח של רוב הזקנים היה שהם לא אכלו לבד. אבל, מה שהיה יותר חשוב ועמד תמיד באוויר המטבחים הקטנים יחד עם ניחוחו המנחם של מרק העוף, הייתה הידיעה שאם מישהו מהם יצטרך למות במהלך הביקור, הוא יעשה זאת בחברותא.

היו אלה זקנים עריריים ונטושים. מעולם לא היו קרובים לאיזו צלחת. ולמרות שדם סמיך ממים, קרובים, גם אם היו להם, לא הרבו להתעניין בהם בעודם בחיים. היה הרמן, שנמאס לו לחיות אבל הוא לא היה יכול להחליט עבור עצמו והיה צריך להשלים את המכסה שנפסקה לו, ופרד, שהיה מוכן לחיות בכל מחיר, גם אם המנוולים שוב יעלו את מחירי החשמל, וגברת פיאנקו שכבר חצתה מזמן את גיל תשעים ועדיין הייתה מקפידה לצבוע את שערה הגלי לתכלת. במקרה שלה, נראה היה שהשמיים התייאשו, ירדו אליה, והיו מונחים, בהירים תמיד וללא שום עננה על ראשה. והיו יעקב, ששפתו התחתונה, השמוטה, הייתה רוטטת בעלבון תמידי, כאילו הובטח לו משהו שלא קוים, ומגדה, שבכל יום ראשון הייתה יושבת בקפה נטו עם חברה אחת שהייתה לה עוד מהגטו.

צ'רנה עצמה נלחמה בהצלחה בבדידות. כוחה עדיין היה במותניה, והיא העסיקה את עצמה בכל ימות השבוע. בלילות שבהם התקשתה להירדם, הייתה מתקשרת ל"עסקה טובה". הקול האנושי הצעיר שדיבר איתה יפה ובסבלנות מעברו השני של הקו ריכך מעט את האכזריות החשופה של הלילה, גם אם לקראת סוף השיחה, כשמבעד לתריס החל לבקוע כבר אור יום, נאלצה להזמין במעט האשראי שנותר לה סט מצעים מהודר או מיקסר יד עם שלוש מהירויות או שעון קיר במהדורה מוגבלת ובפריסה לתשלומים. העסקאות הטובות ביותר התבצעו כשהיה לה הכי רע, וכשהיו מגיעים המוצרים, שכלל לא היה לה חפץ בהם, היא הייתה מכניסה אותם לחדר הקטן, שם הם עמדו, בקופסאות הלבנות החתומות שבהן נשלחו אליה, כמו מצבות ללילות לבנים.

והיא תמיד יכלה לזמן אליה את ארמנד, בעלה המת. לפעמים הוא היה מופיע כמו שהיה לפני שחלה והתקלקל, כשעדיין היו לו שתי ידיים טובות והוא היה מסוגל למשוך אותה אליו ולחבק אותה משני הצדדים בבת אחת. בפעמים שהיה מתעצל, הוא היה מופיע באותו אופן שבו עזב את העולם, בטרנינג, ידו השמאלית, מוכת השבץ, שמוטה, כבדה וחסרת תועלת לצד גופו. הוא לא כעס על הטרטור ולא נמנע מלהופיע שוב ושוב, תמיד עם חיוך, עם איזו מילה טובה, מגבעת הקיץ הבהירה והמחוררת שלו על ראשו בכל מזג אוויר, ולא בגלל יראת שמיים. כשרוחם הייתה טובה עליהם במיוחד, היו צ'רנה וארמנד שרים יחד כמו בערבי השירה בציבור באודיטוריום שאליהם נהגו ללכת פעם בחודש עם כל הכנופיה, שחלק ממנה כבר מזמן שר למלאכים.

לבלבו אגס וגם תפוח

ערפילים כיסו את הנהר

וקטיושקה אז יצאה לשוח

אלי חוף תלול ונהדר

ארמנד כבר לא כל כך זכר את המילים. היה מבלבל בין הפירות, מחליף קטיושקה בגרמושקה. יותר גרוע היה כשהייתה תוקפת אותו נוסטלגיה והיה מופיע אצלה בדמות הילד הקטן, העולה החדש, שלא ידע מילה בעברית, בטח לא לשיר. הוא היה צבוע אז בצבעי שחור ולבן של התמונות הישנות שלו, לבוש עדיין בחליפה קטנה ובגרביים קצרים, ברכיו פצועות מאיזה מעשה שובבות שעשו בו או ממשחק קלאס שהשתבש. היא הייתה אוספת אותו אליה וחובשת את פצעיו, מנסה להבין מה הוא אומר לה בשפת אימו. ולעיתים נדירות היה מופיע כבחור צעיר מדהים ביופיו, לבוש מדי קצין, והיה גורם לה להסמיק, כמו בערב שבו נפגשו עיניהם לראשונה והיא קיבלה את הצבע של העגבניות שהיו לה בסל בדרכה משוק תלפיות לבית החלוצות, שם התגוררה. כך זה היה בכל שנות אלמנותה, חדר השינה הדהוי שלה היה קם לתחייה בכל פעם שהיה מופיע בו המת בגלגוליו השונים.

ועדיין, בלילות ירח מלא יפים ומוארים, כשקולות התנים בוואדי עלו ממנו נואשים מתמיד, ויללות הצער והכאב מילאו את האוויר בפרופורציות, התמלאה גם היא בפחד למות לבדה, וכשבמקרה הציעו לה שכניה להשכיר תמורת תשלום סמלי חדר בדירתה ללילי, סטודנטית צעירה שהגיעה מירושלים ללמוד פיזיקה בטכניון, היא הסכימה.

לילי הצעירה עם השם הרך שלה. כשקצה הלשון מרפרף בעדינות על השיניים, כל הברה מערסלת את תאומתה. כל קריאה בשמה היא גם שיר קטן. האנוכיות המתפנקת, התובענית של המשמעות. צ'רנה המבוגרת, עם השם הצורם, הקו המרחף מעליו מפלח את האוויר ומפריד בין שני חלקיו, מחפש את הצליל המדויק בעברית ולעולם אינו מוצא. ולמרות הכול, ידידות אמיצה נולדה בן לילה. שתי הנשים היו אוכלות כל יום ארוחת ערב יחד, מחליפות חוויות מהיום שחלף, ואחר כך היו פורשות כל אחת לחדרה, לילי ללימודיה וצ'רנה לשיחותיה הליליות.

לעיתים, בשעות היום, הייתה לילי מציעה להסיע את בעלת הבית לעבודות ההתנדבות שלה. היא כבר הכירה את הזקנים ואת סיפוריהם וכיצד נשמע צקצוק שפתיו של כל אחד מהם מעל צלחת מרק, וגם ראתה לא אחת כיצד מתמלאת הצלחת במקום להתרוקן כשהוא בוכה את זקנתו העגומה לתוכה, שוכח את ארוחת האתמול אבל נזכר במרק שאכל בשעת צהריים עייפה אחת, כשהיה ילד.

לילי היפה. כשהיו צ'רנה, הזקן היומי ולילי מסיבים אל השולחן, היה יוצא המוות הרחק מחוץ לטווח הסכנה. שערה הארוך של הסטודנטית, שהיה גולש עד מותניה, נע בכל פעם שדיברה בהתלהבות ובמרץ, כדרכה. שיניה הלבנות היו נוצצות במטבחים האפלים. בעיניה השחורות, הענקיות, השתקפו החיים ורודים. אפילו כשהייתה מגישה את המרק לפיה, בשגורה שבתנועות, נראה היה כי מונחים על הכף כל תענוגות העולם ולא המרק הדלוח מעט של ארוחת הצהריים. וכך, גם הזקנים הנואשים ביותר היו לומדים דבר או שניים על יופי וביקשו בכל זאת להמשיך ולחיות. צ'רנה חשבה שזו העסקה הטובה ביותר שהיא עשתה. אפילו הבעל המת נזנח מעט.

שנתיים גרה לילי בביתה של צ'רנה, נודדת במרחבי הזמן והחורים השחורים ובסיפוריהם של בעלים מתים ונשים חיות, נשים מתות ובעלים חיים. לומדת ביסודיות את הפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים, את סוד הכנת קציצות פשוטות וטעימות, את האינטראקציה בין פוטונים ואטומים וזו שבין בני אדם. וגם מגנטיוּת ובדידוּת מהן, ופרקים בתורת האינפורמציה הקוונטית ואת החוקים הבסיסיים ביותר של הטבע ושל הטבע האנושי.

בלילה חורפי וגשום אירע הדבר. כשיורד גשם, והשמיים מתקרבים לארץ, תנועת המתים הלוך ושוב נהיית קלה וחלקה יותר, ולמרות העובדה הזאת, ולמרות שצ'רנה זימנה אליה את ארמנד מספר פעמים, הוא לא הופיע. שוב ושוב היא פנתה אליו, קודם באופן הרגיל ואחר כך בטון של טענה ולבסוף בכעס. היא חשבה מה יכול היה לקרות לו. איזה מין דבר אירע שהוא גרוע מהגרוע מכול. הזיכרון המר של הנטישה שלו שנים אחדות לפני כן עלה בה, החור השחור של הסתלקותו הפתאומית. יללת תן מסתלסלת ועקשנית נשמעה כל אותה עת מעבר לדלת הכניסה, וצ'רנה, שכבר רצתה להתחיל ליילל בעצמה, ירדה ממיטתה וביקשה לסלק את התן משם. הבית היה חשוך ורק מחדרה של לילי בקע מעט אור. כשחלפה על פניו הציצה פנימה ולתדהמתה ראתה אתארמנד, שהופיע כעלם צעיר, יושב ומנהל שיחה נעימה עם הדיירת שלה, ידו הימנית מונחת ברכות על ברכה, וגם בשמאלית לא היה אף רמז דק לנכותו, ומפניו, הקרובות לפניה, זורח אור. גלי האור והחום והקול זרמו אליה מתוך החדר ולא ניתן היה לטעות בהם.

מהאופן שבו נהגו זה בזה, ניכר היה שלא הייתה זו פגישתם הראשונה. לילי ליטפה את שערו הרך והשופע של המת שמעולם לא נראה חי יותר, והוא שאל אותה על לימודיה וגם ביקש לדעת כיצד נוהגת בה בעלת הבית הזקנה שלה. אפילו העלים על כותפות מדי הקצין שלו לבלבו כשישב מול הסטודנטית הצעירה, מתענג על חייו השניים, מדי פעם קורא בשמה, "לילי", כמנכס אותה ואת העלומים כולם לעצמו.

צ'רנה יצאה מבין הצללים שבמסדרון ובפנים חשכות דרשה את הסתלקותה של הלילית מביתה עוד באותו לילה. היא גם אטמה את אוזניה לתחנוני בעלה שתסלח לו. בפנים חתומות היא תבעה מהמת הבוגדני שיסתלק ולא יופיע אצלה יותר, אפילו לא בדמותו של ילד תמים. כשעזבו שניהם את ביתה, הם נדמו לה כל כך שפופים וזקנים שלרגע ביקשה להחזירם בכל זאת ולטפל בהם.

בלילות שבאו אחר כך הייתה שנתה נודדת בבית הריק מבני אדם ומאנשי רוח. בימים הפכה פזורת נפש, ורק שעון הקיר שהפשיטה מאריזתו ותלתה סוף סוף על הקיר, תקתק את הזמן שנדמה אינסופי יחידות-יחידות. בקופסאות אטומות היא המשיכה להביא את האוכל שבישלה לזקנים, מקשיבה להם מספרים איך פעם היו ילדים, תוהה אם להאמין להם. בגינתה נבלו עצי האגס והתפוח מבלי שתתאבל על מותם. רק בלילות הייתה כורה אוזניה אל החוץ. מקשיבה לתנים בוואדי מתנים את בדידותם. ובעיקר חיכתה שיעבור הזמן, שתוכל להשתחרר כבר מכוח המשיכה של כדור הארץ.