דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שירים / לי ממן
איך לחיות עם חרטה
כְּמוֹ שֶׁמְּכִינִים פַּאי לִימוֹן:
קֹדֶם יֵשׁ לֶאֱפוֹת אֶת הַבָּסִיס.
רָצוּי בִּשְׁעַת לַיְלָה, בְּטֶמְפֵּרָטוּרַת הַגּוּף.
מַדְרִיכֵי יוֹגָה אוֹנְלַיְן יוֹרוּ לָךְ: "הִתְרַכְּזִי בַּהוֹוֶה,
גּוּרִי בְּתוֹךְ הָרֶגַע." אַל תִּתְפַּתִּי. הָרֶגַע אֵינוֹ
צוֹפֵן דָּבָר.
הַחֲמִיצוּת כְּבָר תַּגִּיעַ מֵעַצְמָהּ.
בֵּינְתַיִם הָכִינִי אֶת צִפּוּי הַמָּרֶנְג:
חֶלְמוֹן נָא כְּזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל לִכְדֵי הוֹוֶה
יַקְצִיף בִּקְצוֹת שְׂפָתַיִךְ כָּל אֵימַת שֶׁנְּטִיַּת הַמִּלִּים
תִּרְכֹּן כְּלַפֵּי הֶעָבָר.
לְבַסּוֹף, דַּקּוֹת וִיבֵשׁוֹת,
יְפַרְפְּרוּ כַּנְפֵי הַפֶּרְגָּמֵנְט
יִמְחוּ הַכֹּל.
כָּעֵת שׁוּבִי לַמִּטְבָּח, לִדְחִיסוּת הָאֲרוֹנוֹת הַמִּתְפַּקְּעִים.
אֵינֵךְ צְרִיכָה אֲפִלּוּ לִנְעֹץ קֵיסָם בָּאֶמְצַע,
לִבְדֹּק הַאִם הַתּוֹךְ הָרַךְ
כְּבָר נִקְרַשׁ בָּךְ.
הוּא לֹא
לשלומית
מתי כבר מגיעה השעה שבה אימא יכולה
לִפְתֹּחַ אֶת הַיַּיִן, לְהַדְלִיק
אֶת הַסִּיגַרְיָה, לִטְרֹק אֶת דַּלְתוֹת
הַבַּיִת, הַמְּקָרֵר, לְקַלֵּל, לָשִׂים רֹאשׁ, לִרְצוֹת רַק
אֶת מָה שֶׁהִיא רוֹצָה, לֹא לְהִתְאַפֵּק, לֹא לֶאֱסֹר
לֹא לְהַתִּיר
(רִגְשׁוֹת הָאַשְׁמָה כְּהֵד חוֹזֵר
בַּאֲשֶׁר תִּפְנֶה, כְּצֵל
שֶׁהַגּוּף כְּבָר הִתְרַגֵּל לִגְרֹר)
מָתַי תּוּכַל גַּם אִמָּא לָשׁוּב כְּבָנִים
לִגְבוּלָהּ, לְהִצְטַמְצֵם לְרֶגַע
לֹא לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן רֹאשׁ
לָאֲרָיוֹת, לְהַשְׁלִיךְ
וְלוּ עוֹד פַּעַם יְחִידָה
אֶת יְהָבָהּ כֻּלּוֹ
דַּוְקָא עַל הַזָּנָב
וְלִדְהֹר,
לִדְהֹר
מפתן
דַּי לִטְחֹן תִּקְווֹת לְאַבְקַת שֵׁנָה
לְהִתְאַמֵּן עַל מַבָּט תְּחוּם-אֹפֶק, מַקְפִּיד
שֶׁלֹּא לִפְזֹל עוֹד לָאֵינְסוֹף
הַחַיִּים, כְּמוֹ אֶתְמוֹל, כְּמוֹ
תָּמִיד, מְקֻפָּלִים
בַּאֲרִיזַת הָאָקוֹרְדְּיוֹן שֶׁלָּהֶם
מַמְתִּינִים שֶׁתִּפְרְשִׂי לְפָנַיִךְ
מִפְתָּן אַחַר מִפְתָּן, וְעַל סִפָּם
סִפְלוֹן שִׁקּוּי מַגְדִּיל, מַקְטִין,
לִפְתָּן נִמּוֹחַ לִימוֹנִי בַּחֵךְ
הַמֵּאִיץ פְּעִימוֹתָיו
יַעֲשֶׂה בָּךְ כַּעֲלִיסָה מְשֻׁגַּעַת
כְּשֶׁתְּלַקְּקִי מֵהַכַּפִּית
(אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאַתְּ כָּזו, לוֹקֶקֶת כַּפִּיּוֹת.
תָּמִיד הָיִית)