מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

היה אז אביב, והרבה זמן לא הייתה לי מישהי. בשכונה היה פאב אחד שהייתי יושבת בו. אנחנו, אלו שבאו אליו כמעט מדי ערב וסגרו בו את הלילה בודדים יחד, קראנו לו "התהום". ודאי היה לו שם אחר. אולי משהו אמריקאי כזה, מולי'ס נניח, או שהשם שלו היה כמו שם הרחוב. אבל בתהום שלנו לא היה שלט של שם, ולא היו תחתיות בירה ממותגות. זה היה הבר שלנו והוא היה מדכא, בדיוק כמו שאהבנו אותו. רצפת העץ והדלפק הישן ספגו ריח של אלכוהול ישן, בירה וויסקי, בעיקר, אולי קצת וודקה, או ג'ין אם מישהו החליט להיות מתוחכם לערב אחד.

לא היו לי חברים בתהום, רק אנשים שהיו אז כמוני. אנשים שלבשו את ההליכה שלהם כמו מגן, שהשתדלו שיראו על הפנים שלהם שהם אכלו הרבה חרא בחיים  ושאין להם כוונה לדבר על זה. ללכת לשם היה כמו זיון גרוע ללילה אחד. הלקאה עצמית מספקת. היה לי אז שיער קצוץ, ולא שינה לי מה אני לובשת, רק שיהיה נוח, ושלא יהיה לי אכפת  שיסריח אחר כך מסיגריות או מאלכוהול או מכל הדיכאון של כל הזרים האלה, שהכרתי כבר די טוב, אבל לא הכרתי באמת. וכשמישהו הסתכל עליי דאגתי להסתכל לו ישר בעיניים, כמו כלבת קרבות ותיקה. שיראו את הצלקות שלי בעיניים, שיראו את הזעם שם מאחורה ושיעזבו אותי בשקט. אף פעם לא הייתי אלימה, אבל ידעתי לעטוף את עצמי באלימות. בימים עבדתי ובלילות הלכתי לתהום וזה הפך לשגרה נוחה, ובמשך איזה זמן לא רציתי שום דבר אחר, וחשבתי שלעולם לא ארצה.

פגשתי אותה יום אחד על הגג של הבניין שעבדתי בו. היא לא הייתה מהמעשנים, אבל תמיד באה איתם, כדי לגנוב את ההפסקות הקטנות של היום, ותמיד נשארה עוד כמה דקות אחרי שכולם הלכו. ראיתי אותה שם כמעט כל יום, ולא אמרתי לה כלום. לא רציתי אותה, ולא רציתי שתתקרב אליי. אבל היא התקרבה, בדיוק כמו שמתקרבים לכלבות קרבות מסוכנות, אבל כאלה שרוצות שיקום. היא לא הסתכלה לי בעיניים, או בכלל. היא הפנתה אליי את הגב והתקרבה כל פעם קצת, כל יום עוד חצי מטר, או מטר. עד שבאחד הימים עמדה ממש לידי. ועדיין, לא דיברנו. היא הייתה דקיקה, עדינה אבל לא שברירית. היה לה ריח של בושם של גברים. של נערים בעצם. לא ממש גברי. נקי. העורף שלה היה חשוף מתחת לשיער האסוף שלה, והיה יפה וארוך. הסתכלתי עליו כמה ימים טובים. הרחתי אותה כל פעם שהרוח הייתה בכיוון הנכון. הפסקתי ללכת לתהום. לא רציתי שתריח עליי את הריח הזה כשהרוח בכיוון השני. לא רציתי להביא את התהום איתי יותר לכל מקום. כי ידעתי – אם את הולכת לתהום, התהום באה איתך הביתה. קיוויתי שעכשיו, כשיש לי אותה בכיוון הנכון של הרוח, התהום תניח לי.

יום אחד אחרי העבודה היא באה איתי. דיברנו בפעם הראשונה כשהיא שאלה אם אפשר לבוא איתי הביתה, כי לא בא לה לחזור לבד לדירה שלה. הקול שלה היה כמו הריח שלה. כמו העורף שלה.
הגענו אליי והכנתי לה לאכול. הכנתי לה שניצלים ואורז, כמו לילדים, וכמו ילדים היא דאגה לחתוך לעצמה את כל השניצל מראש לביסים, כדי שלא תצטרך לעבוד תוך כדי האוכל. שתינו את כל הבירות שהיו לי בבית ולפני שהיא הלכה בסוף הערב היא נישקה אותי. נשיקה ארוכה, בשפתיים מתוקות ונקיות מאיפור. בדיוק כמו שאני אוהבת. בדיוק הפוך מכל הנשים האחרונות שהיו לי. למחרת כבר הביאה איתה יין לבן ועברנו לשתות רק יין, וככל שהיא באה אליי יותר, שכחתי מהתהום, שכחתי את הלילות ההם. ככה זה, את החרא שוכחים מהר כשטוב. במהלך היום היינו נפגשות עדיין על הגג בעבודה, ושתקנו יחד, אני והיא, ולמרות שלא התאהבתי עדיין, הרגשתי שאני רוצה להתאהב.
אני אהבתי לשמוע אותה מדברת כשאכלנו, אהבתי את הדרך שבה היא הניפה את המזלג שלה כשהרהרה ודיברה, כאילו הוא עוד שלוחה של המחשבה שלה. היא אהבה לשמוע את הסיפורים שלי במיטה, אחרי ששכבנו. היא שמה את הראש על הבטן שלי ושאלה אותי על העבר שלי, על מי אני, על איפה הייתי. וסיפרתי, בעדינות, בהשמטה, אבל סיפרתי לה, הגוף הדקיק שלה עלי, הידיים שלה מלטפות לי את העור, את השיער, שהתחיל להתארך שוב.

ערב אחד, כששכבה עליי ככה, והעברנו בינינו את בקבוק היין הלבן, מחסלות אותו בשלוקים קרירים ועוקצניים, אמרתי משהו על התהום, והיא ביקשה שאספר לה. וכמו הרבה פעמים בחיים שלי, עוד לפני שפתחתי את הפה, ידעתי שזו טעות, ושאני אעשה אותה בכל זאת, כי אני לא יכולה שלא להיענות לבקשה שלה. אז סיפרתי לה. על המקום, על האנשים, על הריח, על החברים האלה שלי שמכירים אותי אולי יותר טוב מכל אחד אחר בחיים שלי, אולי מלבדה, אבל בעצם לא מכירים אותי בכלל, ושלא ראיתי אותם הרבה מאוד זמן. והיא אמרה "אז בואי נלך. בואי נלך עכשיו." אבל לא הסכמתי. לא רציתי להיכנס לשם שוב, לא רציתי לפגוש את עצמי שם, יושבת על הבר, לא רוצה יותר כלום.
אבל היא המשיכה לבקש, כל יום, ויום אחד גם ביקשה על הגג, שוברת את השתיקה הרכה שלנו.
"אני לא מפחדת ממי שהיית." היא אמרה ונישקה אותי. "בבקשה." והאצבעות שלה בשיער שלי שכנעו אותי. או אולי זו הייתה התהום שהתגעגעה וקראה לי לחזור.

הלכנו בערב יחד. היא רצתה להתלבש יפה, ואמרתי לה שלא צריך. אף אחד לא מסתכל בתהום. אבל למרות שניסתה להתלבש רגיל ופשוט, היא הייתה יפהפייה בחולצה לבנה, שקופה קצת, ובג'ינס שישבו עליה כמו פרסומת. לפני שנכנסנו, מול הדלת הסגורה, ביקשתי ממנה שנעבור למקום אחר. אבל היא פתחה כבר את הדלת והאור הכתמתם צייר ריבוע על האספלט של המדרכה והכול היה מאוחר מדי. ישבנו ליד הבר והיא הזמינה לנו בירות, ושוטים של וויסקי ליד. היא זהרה שם בבר שלי, משכה את כל המבטים, וראיתי את כולם מסתכלים עליי, בעיניים העצובות שלהם, אחת משלהם שמצאה את הבחורה הכי יפה בסביבה, הבחורה שלא תהיה שלהם אף פעם, ואף אחד מהם לא הסתכל בקנאה, רק בהשלמה אדישה. היא אהבה את המוזיקה, ואהבה את הריח, ואהבה לבקש מהברמן עוד סיבוב ועוד סיבוב, בחיוך עדין, מפלרטט בתמימות.

אולי כבר הייתי שיכורה, או אולי ראיתי משהו בעיניים שלהם, אבל הרגשתי פתאום שהם לא ייתנו לי לצאת, שהיא תצא ואני אשאר שם, לפותה בידיים שלהם, עד שאאבד אותה. אז אמרתי לה שאני רוצה ללכת, אמרתי לה, בואי נחזור הביתה. והיא הסכימה והוציאה ארנק לשלם עלינו. הייתי חייבת אוויר. ככה זה, אלה תמיד הדברים הקטנים שמרסקים אותנו. רציתי לנשום אוויר אז יצאתי לפניה.
חיכיתי לה בחוץ, על הריבוע הכתום שעל המדרכה, אבל היא לא הגיעה, אז הסתובבתי לראות איפה היא.
היא עמדה שם ליד הבר, וראיתי את סלילי עשן הסיגריות משחקים לה בשיער, ואת החולצה הלבנה שלה צבועה בכתום של התהום, וככל שהמשכתי להסתכל, ראיתי איך היא נעשתה דומה להם, לכולם, איך התהום נאחזה בה, איך האור צובע את השיער שלה, איך הריח זוחל לה מתחת לבגדים ומלטף לה את העור.
היא הרימה יד לשלום והברמן שלח יד ותפס אותה, מושך אותה לנשיקה על הלחי.
הסתובבתי והלכתי עוד לפני שהנשיקה נגמרה.