מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האילם – גלית דהן קרליבך

זכרי לא זכר מתי התחילו לקרוא לו ככה.

האותיות זלגו על מוחו, אחת אחת, עד שהתחברו למילה. HAILEM.
הארכיאולוג הראשי של המשלחת, גבריאל, הזכיר לו במראהו את האב ג'ון. פרצוף מעוכבר. עיניים קטנות שבלעו כל מה שיכלו להכניס למסגרת. בולעות ואומדות איזו תועלת אפשר להפיק מהבלונדיות הגדולות שהגיעו להתנדב מארצות הצפון או מידיו הגדולות של זכרי.
גבריאל הלך שוב ושוב לאורך ריבועי החפירה ודרבן את כולם לעבוד במרץ לפני שהחורף יגיע.

הם חפרו בגיא בן הינום.
לזכרי, שעמד מולו עייף עיניים ושותק, סיפר האב ג'ון שסידר לו לחפור בשטח שבו אמור להיות מקדש לאשרה. דיבר כאילו זה היה הישג או זכייה.
זכרי הכיר היטב את השם בן הינום מדרשות האימים של בית הקהילה. אפשר היה לצפות מהאב ג'ון לקצת יותר רגישות ולמצוא לו מקום שלא הוקרבו בו ילדים, אבל השתיקה ניקבה את זכרי והותירה אותו חלול ואדיש.

כשהגיע לכאן בפעם הראשונה, מתים קידמו את פניו בקומות-קומות שהשתרעו בתוך פצע פעור בהר.
מייד לאחר מכן התנפלה עליו העיר. דבר בה לא הזכיר את ארץ הקודש של הברית החדשה והישנה. ראשית, האור שנגה מהאבן הלבנה היה עז ומסנוור. שנית, התנועה. בדביוק, במדינת התירס והטרקטורים השטוחה שלו, שבה נהגה דעתו לנדוד ישר בלבד, ניתן היה לראות עד האופק ואף  מעבר לו: אופק מישורי אחר אופק מישורי אחר אופק מישורי, וכך, אופקים שלמים הונחו עד אינסוף.
לא כן ירושלים – שהתכסתה והתגלתה. אי אפשר היה לדעת מה ממתין מאחורי איזה עקלתון או סמטה.

הוא הגיע לגיא בערב, לאחר כמה ימי חופש שג'ון סידר לו.
כשגלש במורדות הר ציון בדרך אל החפירה, הרגיש כאילו מילים מנסות להתבקע מפיו, אך הן נותרו שם מסולעות בשעה שניסה לאזן את גופו לפי תוואי הנוף: בירידה לבן הינום דחף את המילים אל מעלה גרונו ונעל עליהן את שיניו. הוא התבונן בנוף שעדיין לא נקלט במוחו.
הכנסייה הקטנה של דביוק כבר סבלה מעשי שוד ושׂרֵפה בידי מטורפים בפטיסטים שלא חיבבו את המקום עמוס הצְלמים.
זכרי נסער מהתגשמות התמונות שליוו אותו מילדות.
כאן, לראשונה, ראה את ההרים שקראו תיגר על גבעה קטנה, כיכר לחם לא מרשימה שאותה קבע דוד לעיר בירה. הוא היה יכול לפתוח מפה ולעקוב אחר מנוסת דוד מפני שאול מבית לחם לעין גדי.
בדרך פגש זכרי רועים, על חמוריהם וכבשיהם, שסימנו לו לשלום. גם במות התופת של בן הינום לבשו צורה מוגדרת מאוד: ברור שהפולחן נערך למטה, באזור בריכת השולטן, כדי להתחשב בכוהנים שעמדו שעות תחת השמש הקופחת.

ומעל לכל זה הייתה ירושלים. העיר קידמה את פניו, ערמומית, ולגלגה למאמציו להבין את קווי המתאר  שהתרחבו והצטמצמו על פי נבואות המשיחים הרבים שהסתובבו בה.
כשחשב שכבר התרגל לעפלולי העיר החדשה, גילה עולם של מבוכים בעיר העתיקה. מה שבטוח – לטרקטורים שלו לא היה פה מקום. שני בובקטים קטנים חצו את רחובותיה של העיר ופינו אשפה במנות קטנות.

הייתה תחרות בין הישראלים לזרים.
הישראלים היו מהירים. צוחקים. חופנים מכל הבא ליד ועובדים ללא שיטה. אסף, מנהל המשלחת, חתולי כולו, מִגנט סביבו את החופרים.
זכרי משך פרוסת לחם וטבל אותה בטחינה. זמזום קהילתי רחש סביבו, הוא הכיר אותו מדביוק: מנגינת המאמץ לשאת חן, פס קול של התפעלות מזויפת. הוא כיבה אותו. העביר מבט על כולם ואחר כך התכנס בעצמו ואכל.

מול החפירה הפגינו לובשי שחורים שמחו על חשיפת העצמות העתיקות, אך גם הם היו אדישים מפאת שמש אוגוסט. כשהמשטרה הגיעה לטפל בהם נראה ששמחו להתקפל משם.  
בכל יום נמצאו שברי כדים, ידיות, פיסות חיים בחלקים קרמיים ושנהבים, אבל הארכיאולוג הראשי לא ידע מנוחה. הוא חיפש את הדבר. משהו שיוכיח את טענתו בדבר המקדש, ושילכו התל אביבים לעזאזל. בכל יום העלו בידיהם החופרים חרסים ועוד חרסים. הדבר טרם נמצא.

זכרי היה אדם שמקצועו ניכר בגופו. כל כך הרבה שנים זיווד טרקטורים שגופו החל לקבל את צורתם. לפני שנאלם, לפני שנשתק, פיו היה עולה ויורד כמו כף הטרקטור.
גם עכשיו, באילמותו, פיו עדיין נפתח ונסגר בצורה כזאת. הרגל.

לא תמיד שתק זכרי ככה.

עשר שנים חלפו עד שליזי נקלטה. כשהתעקש ללכת לבדיקות בבית החולים של איווה סיטי, מחוץ לקהילה הקטנה שלהם, ליזי סירבה. היא גוננה על בטנה ואמרה, "כמו שנכנס ככה יֵצא."
הילד אכן יצא. אפור, בלי טיפת חמצן ליבבה הראשונית.
שעות לפני כן סבבה מקהלת הנשים את ליזי וזמררה תפילות. עמדו כחומה אחת נגדו ולא הניחו לו להבקיע.
הזמרורים פסקו כשראו את הגוף הקטנטן נאבק בענן האפור שהלך ועטף אותו כליל. הנשים נסוגו כאילו נתקלו במחלה מידבקת. יצאו בחטף מהבית.
אחר כך – דממה נוראה. הוא רצה להחזיר הכול. ביקש שתינתן לו שעה אחת בלבד כדי לגלגל את הדברים אחרת.

מרגע שאיבד את בנו נסגר פיו.

ליזי חזרה לגופה הנערי. את כל מה שהחסיר בשתיקתו היא מיללה. עמסה פרטים על הלידה. עיניה קדחו. לבסוף, נואשת משתיקתו, חזרה להוריה בדרום.
האב ג'ון בא כדי להבקיע את שתיקתו. הוא הושיט לו מעטפה. זכרי ידע שרק רחמי הקהילה הענייה הצליחו לצרף דולר לדולר.
האב אמר שרבים הלכו לארץ הקודש וחזרו אחרים. יצאו ריקים ותמיד שבו מלאים. מלאים בישועת האדון. גם אם זכרי סובל עכשיו עליו לזכור שהאדון סבל יותר כשהעמיס על הצלב את סבל האנושות כולה. זכרי רק רצה לשאול אם יחזירו לו את בנו. על אף חוזקו וגודלו הוא לא יכול לשהות בסבל הזה. הוא לעולם לא היה נבחר להיות הסבָּל המעמיס על עצמו את צער העולם. אבל שיניו חשקו בעד המילים והוא הושיט יד ולקח את המעטפה.

את אשרת בן הינום גילה בשבוע השלישי לבואו.
עננים כתמתמים ריחפו בחלל העיר. משהו היה פקוח. אפילו המשוגעים היו יותר משוגעים מתמיד. ליד רכב ססגוני עמד המשיח הקבוע, והתווכח עם פקח החנייה. זכרי הרגיש משהו באוויר. המילים- הסלועות, שנבלמו יפה כל כך, הגיעו לגדר שיניו. הוא תחב אותן עם הלשון והחליק אותן לצידי לחייו. כשחלף על פני המשיח, ניסה הלה לפתוח אתו בשיחה. זכרי צמצם עצמו על הגשר והמשיך במעלה הכביש ונכנס לכנסייה הסקוטית. המקום של אנדרי השרה עליו שלווה: צונן כחלב, אורות מדודים חדרו אל כיפתו ופרט לתמונה קטנה ומודרנית של הבתולה, לא נראו צְלמים.
זכרי חשב על הכנסיות שפקד עד כה. כשאך הגיע לא הצליח להתגבר על הדחף לראות את ישוע התינוק בכל הדגמים והצבעים. בכנסייה ברחוב הנביאים התהלך במעגל סביב המזבח המוסתר, אך לא הצליח למחות את ישוע האתיופי שקרע אליו עיניים מחיקה של הבתולה. הוא חלף על פני כל הקפלות של הכנסיות – גדולות כקטנות, ותמיד הצליח לראות רק את תינוקי ישוע.
כיפות וצריחים ובצלצלים פצעו את הרקיע הירושלמי, כל הנוף נגלה לפניו כאוב ומצולק, אך הוא הבחין רק בתינוקות שהוצגו שמנמנים ויפים וורודים מאוד.

ודווקא שם, בכנסייה הרגועה והחלבית החליט שדי לו.
זכרי הרגיש שונה ולבן כאשר יצא מהכנסייה הסקוטית. הוא ידע שמשהו חייב לקרות.

גבריאל הלך בין החופרים. "תמצאו עצמות של תינוק," הורה להם. היה לו רעיון – לשלב בין מסורת במות התופת לבין מקדש האשרה.
למשמע דברי גבריאל חשב זכרי שאם האב ג'ון רצה לעודדו במעשה המשלחת, הרי שהיה לו חוש הומור משונה מאוד.
ההחלטה להסיר כל צלם ופסל מחייו הכניסה בו חיות. ידיו הגדולות שהוציאו לו שם טוב בדביוק וסביבותיה, הדביקו ללא מאמץ את הקצב של החופרים האחרים. מדי פעם נעמד למחות זיעה ונתקל במבטה של הכנסייה שצפתה בו בשקט צונן.

כשנגמרה החפירה החליט שלא יחזור לבית ההארחה הקטן הפרנציסקני שסידור היה לו עם האב ג'ון ושלוחיו. המחשבה שייאלץ לישון תחת התינוק שמוסמר לקיר החדר קשתה עליו.
פסי זהב נמתחו בשמיים וירדו לאט כדי לחבר את שתי הערים הרובצות זו מול זו, המערבית והמזרחית. גבריאל יצא מהחפירה כשאחת מנערות הצפון מצחקקת על כתפו. זכרי המתין שקולות החופרים ידעכו. כאשר גווע הכול והינומת חושך צנחה על הגיא, תחב את עצמו לתוך מערה קטנה שהייתה בצד אתר החפירה. הוא החליט שלא יחזור לבית ההארחה הפרנציסקני שסידר לו האב ג'ון. המחשבה שייאלץ לישון תחת התינוק שמוסמר לקיר החדר קשתה עליו.
ריח האדמה שקידם את פניו היה בשרי ורוחש. זכרי נשכב על אחד הסלעים, זהיר, והאזין לרעשי המערה. גשם ראשון החל לרדת. האדמה העלתה אדים והוא קם כדי לבחון את מאורתו.
הוא מצא פתח שהיה מכוסה. הוא סילק את העפר, כופף ראש ועבר לחדר הבא, שם השתרע על גבו והתיישב בזהירות תחת התקרה הנמוכה. עצם נראה בקרקע. הוא החל ללטף את האדמה.
ככל שגברו ליטופיו כך הלכה והתגבהה לה צורה מתוך האדמה.
זכרי ליטף עוד. הוא לא העמיק ציפורניים. ידע שמבוקשו יימצא. רק אהבה וחסד יש להשפיע. הוא הניע את ידיו ככף של טרקטור – בשטיחות ובעדינות.
במחצית הלילה אפו נעטף בריח של אישה ואדמה ופיו נפתח. מילות שירה שנורו מתוך פיו הסתדרו ימין שמאל והפכו עבריות.
שום הפתעה לא הכתה בו כשמשך את הגפיים הקטועות. הוא ליטף עוד עד שהתגלו הירכיים. לאחר מכן – השדיים שהיו בצורת שתי טיפות לא סימטריות, שנחו מעל בטן שלא ניתן היה לטעות במראיה – היא התרוממה קלות וכפתור מושלם התנוסס במרכזה.
הצוואר נמשך עד הסנטר. ההמשך היה חסר. זכרי התבונן בפסל. סלעה הלבן של המערה האיר את הדמות. עייפות צנחה עליו. הוא היטיב את תנוחת האשרה, הניח את ראשו על בטנה התפוחה וצנח לשינה נטולת חלומות.

בבוקר התעורר לקולם של החופרים. הוא הביט באשרה, הוריד את חולצתו וכיסה אותה. זחל על גחונו כשהוא מחריש את קולות הזחילה ויצא מהמערה. החופרים לא הבחינו בו.
כל היום עסק בחפירה בעוד נפשו משתוקקת לחזור למערה. גבריאל הביט בו בשביעות רצון ואמר שאם יש מישהו שעובד פה כמו שצריך זה רק האילם. זכרי לא אמר מילה אבל חש ברוח של שינוי כששתי מתנדבות הציעו לו צלחת וניסו לדובבו. הוא ישב ואכל בחוסר חשק וספר את השעות כדי שיוכל לחזור למערה שלו.

דואב ומיוסר שב בערב למערה. אותות ההמתנה עשו את שלהם. הוא לא הצליח לכפות איפוק על עצמו והתפרק על בטנה של האשרה שריחה החי והלח גירה את חושיו. עם גמר המעשה הבחין שמירכיה זולג דם. הוא ליקק את הדם ושוב צנח לשינה כבדה מאוד.

גבריאל הלך כעוס מצד לצד. הגשם מילא את אתר החפירה אך הוא לא ויתר. אמר שיכולים לקפוץ לו בתל אביב. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. זכרי הבין את מילותיו ורק ציפה להתאחד עם אשרתו.

היא נלחצה אליו לאחר שבעל אותה ואז, רפויה, הקשיבה לו, סנטרה החצוי מופנה כלפיו כשסיפר על חייו כמפעיל של ג'ון דיר. היא האזינה כשסיפר על אימו שנותרה לבד אחרי שהרתה מגבר עלום. זכרי דיבר אליה באנגלית אבל המילים חבטו בקירות המערה בעברית. זכרי שמח. הוא חשש שאשרתו לא תבין את שפתו.

כמה ימים היה במערה? מתי עורבבו הלילה והיום עד שהפכו לחומר אחד? קשה היה לו לחשב.
כשהגיח אל החופרים הבחין בריחוק שנהג בו גבריאל. גם החופרים התרחקו אבל זכרי ידע שזו הקנאה שמעוורת את עיניהם. שהוא, מכולם, זכה להכיר את אשרתו. הוא יצא לרחוב ומצא פח גלי כדי לכסות אותה.
שוב אהבו בלילה ההוא. אשרתו הייתה רכה מתמיד. אמרה שהתעברה מחדש. זכרי העביר יד על בטנה ואכן חש שבטנה התקמרה עוד. הוא מילא אותה בזרעו, עוד ועוד. סדרת תינוקות יעשה לה. תינוקות מכל הצבעים ומכל הגדלים.

זכרי התעורר. מישהו עמד ליד המערה. הוא מיהר לכסות את אשרתו שחזה עלה וירד בנשימות- תנומה.
הפתח הקטן שדרכו החליק לראשונה היה גלוי, וזכרי ייסר את עצמו על כך ששכח לסגור אותו. אשרתו נצמדה אליו. חומה עודד אותו והוא הוסיף לשקוט. אדם עמד ליד הפתח. זכרי זיהה את נעליו של גבריאל. הוא סימן לאשרה לשתוק וכלא את נשימתו. הנעליים עצרו ואז התרחקו. כשהדהדו לבסוף מחוץ למערה שחרר זכרי את נשימתו הכלואה.
הוא יצא בשקט אל החופרים. כל היום נתן בו גבריאל מבטים משונים. זכרי היה מוכה רעב לאהובתו אך עם גמר החפירה צילו של גבריאל עקב אחריו, והוא לא העז לחזור למערה. גבריאל שאל מה יש לו. זכרי, כדרכו, לא ענה. גבריאל אמר לו, "עכשיו הולכים לאכול משהו. כמה זמן לא אכלת?"

כל הערב היה על קוצים. גבריאל התעקש לקחת אותו למסעדה טובה, פיצוי על עבודתו הקשה. הוא הזמין לו משקאות אך זכרי סירב. בהיפוך אליו, לשונו של הארכיאולוג הותרה. הוא סיפר במרמור על הקולגות שלו, על הקנאה בתחום, על זייפנות ועל מעשי חבלה בחפירה שלו, מפעל חייו. לבסוף הצליח זכרי להיפטר מגבריאל. קודח מאוכל שלא עוכל התנשף בדרכו למערה. הוא זחל לחדר השני ורק כשלא מצא את אשרתו הבחין בריח הזר שעורבב בחלל המערה. זכרי חבט את ראשו בקיר המערה. כל הלילה התייפח. נטרף בין דאגה והשתוקקות. הוא התפלש באדמה, היכן שהתגלתה לו לראשונה, וכיסה את המקום בנוזליו.

**

גבריאל הסתובב חגיגי בין עשרות הצלמים.
המפגינים, לובשי השחורים, רק הדגישו את גודל הרגע.
גבריאל דיבר למצלמה וענה לשאלות התוקפניות שהורעפו עליו מהאולפן. זחוח דיבר גבריאל על מקדש האשרה ועל פולחן המולך. "סביר מאוד להניח שהיה קשר ביניהם," אמר. מי שעקב אחר ההתרחשויות דרך המסך יכול היה לשמוע את ההתכתשות בין גבריאל לבין פרופסור לארכיאולוגיה, מומחה לתרבות הכנענית שהובא במיוחד לאולפן. כנגד גבריאל טען שבטנה של הצלם תפוחה מדי לממצאים שתוארכו לתקופה זו.
גבריאל לא התבלבל וטען שדגם חדש זה של אלת פריון מוחק את כל ההנחות הקודמות ורק ישפוך אור על המחקר.
כלת האירוע עצמה הייתה מונחת על שולחן ורק צלם מיוחד הורשה לצלם אותה מכל זווית אפשרית.
לכן, איך אפשר לתאר את מה שקרה ברגעים שלאחר מכן? איך אפשר להסביר את היעלמותה של האשרה משולחן הכבוד שהכינו לה? המתנדבת הבלונדית פלטה צווחה. אולי משום גובהה הייתה הראשונה להבחין בנעשה. היא הניפה את ידיה לכיוון השמיים וכל הנוכחים במקום תלו בהן את עיניהם.

זכרי התבונן בהם מלמעלה כשצף על גבי עננים מעורבלים. מדי פעם חש שהוא מועד, אך אשרתו אחזה בו ומשכה אותו מעלה-מעלה.
מלא בכוח חשמלי הביט זכרי על העיר שהסתנוורה והתנחשלה מולו. גיא בן הינום פעם תחתיו בהמוני קורבנות מולך. תינוקות רכים פעו לעומתו, אבל הוא נצמד לאשרתו ההרה והמוגנת. מלמטה נשמעו זעקות. כוהנים תופפו על תופי פח ענקיים כדי להחריש את זעקת האימהות. זכרי עלה ונסק עוד ועוד עד שהוא ואשרתו כוסו בעננים. האב ג'ון הרי אמר לו שתמיד חוזרים מלאים במשהו מארץ הקודש, וכשנגלו לו שדות התירס השטוחים הוא התקין את עצמו לנחיתה.