מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קריאות קטנות ברומנים של י.ח. ברנר (1921-1881): "בחורף" (1903), "מסביב לנקודה" (1904), "מכאן ומכאן" (1911) / רבקה איילון

 

  • לחיות מסביב לנקודה

לפני שנים אחדות למדתי שיעור בנושא פרשנותו של אברהם אבן עזרא למקרא. משפט המפתח של הפרשן הוא: "האמת היא נקודה בתוך העגולה". הראב"ע מחפש את נקודת האמצע של העיגול שבה שוכנת האמת, בעוד דרכי הפרשנות נמדדות במרחקן מנקודה זו.
תחושתי היא שהנקודה באמצע העיגול של ראב"ע היא המקבילה לנקודה שאותה מתאר ברנר ברומן מסביב לנקודה, ועל-פי המרחק ממנה הוא עושה את חשבון עולמו (אברמזון: "קמתי לבקש לי איזו שדרה נשכחה, להתהלך בה ולחשב את חשבוני התמידי, חשבון עולמי"). ברנר, כאבן עזרא, עושה דרך ארוכה "מסביב לנקודה", וכמוהו הוא מרבה לתאר את החיפוש אחריה. הדמות המרכזית בשלושת הרומנים שלו, המייצגת במידה רבה את הסופר, נודדת מסביב לנקודה – מעיר לעיר ומדרך חיים אחת לרעותה. מבית המדרש (בלשונו: הקלויז) אל הציונות (ציוניוּת), וממנה, וגם במהלכה, אל האירופיוּת הממזגת בתוכה השכלה עברית, ספרות רוסית והגות גרמנית (בעיקר ניטשה). כשהוא נע בין הספרייה העברית והספרייה הרוסית הפושקינית (את הספרייה הוא מכנה "ביבליותיקה") הוא מגשש דרכו אל העבריוּת (כשמדברים איתו על "ציוניוּתו" הוא אומר: "עִברי אני"). תוך מהלכים אלו הוא אף מעלה באש את חבילת כתביו "תחיית היצירה העברית בתקופתנו", אך גם משתוקק לקרוע את ספר הדקדוק הרוסי.
ברגע של תודעה פנימית מועצמת אברמזון, הדמות המייצגת את הסופר ברומן מסביב לנקודה, אומר שאינו מבקש "לא-ייסורים" אלא תוכֶן, ומשתמע מזה, לתחושתי, שאף אם אירועי חייו הם תהליך של שוטטות עצומת עיניים, לעיתים מסביב לנקודה, הוא עצמו אינו נמצא מסביב לחיים משום שהוא מעורב בהם ואינו מתבונן בסתירותיהם בשוויון נפש.
עם זאת יש שלב בחיי אברמזון שבו הוא נמצא אחרי דחיית האידיאולוגיות כולן. הוא מתקרב אז אל הנקודה המעוררת את חייו, אלא שסִבלו אינו פוחת, משום שבמהלך ההתקרבות אליה, מאבק חדש מתחיל. הוא נאבק על בהירות דרכו, גם אם היא כוללת מנוסה והִמלטות: "וכי יתעורר לבוא על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר, לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי יתהפך עליו להט התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור, ומזוריקים ועמלקים ירדפוהו עד חרמה, אך השמד לא ישמידוה וכלה לא יעשו בו. איכה ימלט? הוא ימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מתניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב מסביב. עד הֵנה מגילת יעקב". במעין חזון תנ"כי יעקב אברמזון יוצא בדרכו העקלקלה אל הנקודה העברית של חייו בארץ ישראל.

סביב הנקודה נעה גם התורה הניטשיאנית – החזרה הנצחית, המעגלית; ההנחה שלחיים אין שום מטרה, ושההצדקה היחידה שלהם היא האמנות. אוריאל דוידובסקי, חברו הקרוב של אברמזון, ספון בחדרו כשהוא נטול רגשות, שכן העדר התכלית שיתק את חייו. הנקודה "גוזרת את לב" המספר, אך שלא כדוידובסקי, גם כשהוא במצולות העיוורון והשיגעון הוא אינו יכול להתאבד. המחשבה הזו צצה במוחו (הוא עומד בהיסוס על הגשר, השמיים שחורים מעליו, והמים שחורים מתחתיו), אך הוא מרגיש כורח מכאיב לחיות ואומר לדוידובסקי: "אני איני ירא משיגעון… אם אין חיים אזי אין דבר! והחוט לא אפסיק". בכל רגע שבו הוא מבקש לחיות, הוא עומד מול הנקודה-החוֹמה, שהיא פועל יוצא של תחושת החיים של הדמות, ושבלעדיה אין לו חיים.
כמו השער הנעול ב"המשפט" של קפקא, שאין לדעת מה מסתתר מאחוריו, כך אין לדעת מה מסתתר מאחורי הנקודה, אבל ה"אף על פי כן" מרחף מעל התהום, ומשפט אחד של אברמזון לא יישכח: "זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…", כלומר, החיפוש והמאבק הם הערבים לתחושה הרגעית של ערך החיים.
ויש גם הנקודה שהיא נקודת המפגש המיוחלת בינו לבין אהובתו חוה, זו שהגַן מרמז עליה. על הנקודה הזו נגזר שלא ימית נפשו, ואותה לא ישיג.

ב. "מה, גם שם אתה גונח?"

בעודי מחזיקה קרוב אליי את הספר האדום הגדול, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ראשון, מתבהר לי ששאלת האוטוביוגרפיוּת של דמות המספר לא חשובה לי. בעיקר אני רואה את המספר מול עיניי כפי שהוא מתאר את "אובד עצות" ברומן מכאן ומכאן: "יהודי כפוף, לא מגוהץ, רגליים קצרות, ראש גדול, מתקצר ועולה כמגדל. עיניים עששות מבחוץ בהירות מבפנים – וטובות… פנים מלאים ומפיקים עייפות, סבר של רַב-און ההולך לבטלה". ה"זקן" בן העשרים, שבגופו מתרוצצים כאבי ראש וכאבי שיניים, נמצא בדרך כלל בתנועה מעיר לעיר: ירמיה פייארמן נע מעירו אל עיר גדולה באירופה (בחורף); יעקב אברמזון מחפש את דרכו בין ערים ורעיונות באירופה (מסביב לנקודה), ו"אובד עצות" חי בארץ-ישראל (מכאן ומכאן). בעיקר אני רואה מולי אדם חי שתיאורו מוזר, מעניין, ויש בו גם פן של הסתרת הפְּנים בדרך ההומור והצחוק.

גם אירועים או דיבורים בלתי צפויים הקשורים בו מעוררים לעיתים קרובות צחוק. "פייארמן התחיל ב-פ-ר-דוק-סיו", אומר אחד האקסטרנים הסוציאליסטים עימהם מתווכח פייארמן, ובכך מבטא את חוסר האונים נוכח ה"פילוסופיה" הנגדית שלו עצמו (בחורף). כשהעורך של כתב העת "במחרשה" (מכאן ומכאן) מתלבט אם לפרסם מה שכתב "אובד עצות" (שגם כשיש לו עצות, הן לא מתקבלות בציבור…), והאחרון מספר מה יכתוב במאמר הבא, העורך מגיב בחוסר אונים: "מה, גם שם אתה גונח?" הפן הקומי כאן בולט: הכותבים המעטים בעברית מנסים לעודד את קהל הקוראים הקטן גם הוא, ו"אובד עצות" הסופר עומד מולם כחומה בצורה, וחוזר על "פסימיותו"… מצחיק גם הדיבור של המלמד, ר' יצחק העני, אביו של פייארמן, הרוצה שבנו יהיה מכובד ובעל בעמיו. הוא מכנה לא אחת את הספרים העבריים שלו "סמרטוטים", ובעצם משליך ממראה הסמרטוטים בבית העני על תיאור הספרים שהוא בז להם; וכשירמיה פייארמן מבקר בבית, אביו שואל אותו לפתע באמצע שיחה עימו, שהיא תמיד ויכוח סמוי: "מה זה מנהג מוזר אצלך להוציא בדברך לרגעים קול נגיחה משונה…" האב, שאינו מרוצה מאורח החיים של בנו, פוסל כל מאפיין שלו, אפילו כזה שכבר טבוע בו ובלתי ניתן לשינוי. כשפייארמן רוצה להשתטות, הוא אומר שהיה רוצה לחזור ולבכות את ה"בכי המזויף" שהיה בוכה ביום כיפור בילדותו – בכי מזויף? אין זאת אלא שהחושד בחייו שהם מזויפים, קל וחומר שיטיל את הזיוף גם על פרקים טקסיים בחייו… ועוד כהנה וכהנה, אירועים הרוויים ביקורת עצמית מעודנת, לא חשופה, גם מכאיבה ומוסתרת באמצעות ההפתעה ההומוריסטית שהיא מעוררת. 

ג. תודעה חולה-בריאה

אפשר להשוות את הצחוק בכתבי ברנר לזה שבספרי מנדלי ושלום עליכם, אבל אי אפשר להשוות את ה"בּוֹר" העמוק שאותו הוא חופר בנפשו אל ה'בורות' של הכותבים הללו. הסיבה אינה נעוצה רק בזרמי התודעה המודרניסטיים הבולטים בכתבי ברנר. יש כאן משהו שקשור לתודעה החולה, שאותה העלה דוסטויבסקי בכתבים מן המרתף (או כתבים מן המחתרת). זוהי תודעה העוקבת עד הגזמה אחר כל שבריר של נטייה לעשות שקר בנפשנו. אלא שברומנים של ברנר מתרחש משהו נפלא: במקום עיסוק היֶתר בדמות הראשית, הקשורה כמעט תמיד ביצירותיו באפשרות לרמייה עצמית, נוצרת בהן לעיתים – כמעט מאליה ובלא התכוונות – אמת לא רצונית הבאה מתוך המכאוב של הזולת.
"אובד עצות" נסער מהכאב של אריה לפידות ואשתו, שבנם נרצח על-ידי ערבי, ונכדם התינוק מת. דמותו של לפידות נוצרה כנראה בצלמו של א.ד. גורדון, ו"אובד עצות", שאוהב אותו כל-כך, אומר על אודותיו: "יש לו הגיון האינסטינקט… הוא גיבור בתכונתו, מפני שאינו יכול אחרת". המספר עצמו, שהיה מאושפז בבית החולים כשעובדיה הבן שהה בו לפני מותו ללא ליווי משפחתו, שמע את זעקתו "עֲזבוני", ומתפלא שאינו פוחד ממותו הקרב, אלא מן הבדידות שבה הוא שרוי. "אובד עצות" משתף אותנו בפחדו מפני ההונאה העצמית שלו עצמו, שעלולה להביא אותו לידי כתיבה על המשפחה, ו"להפוך את מותו של עובדיה לזבל על שדה ספרותי". הוא מתייסר: "מה אני אומר לעשות? לקחת את מותו לתוכן לחיי – להרכיב, להעמיק את חיי במותו?!…"

והרי כל הרומן מכמיר הלב הזה, מכאן ומכאן, לא היה נכתב לולא התודעה החולה, שכאן מתגלה דווקא כבריאה: זו התחושה שרק ההשפעה המצטברת של הזולת עליו היא נקייה מפניות ויכולה לעורר אותו לכתיבה אותנטית. כש"אובד עצות" אומר על הסבל של משפחת לפידות: "כל זה לא רק שנגע בי, אלא שמילא אותי, את כולי, עד עומק העומקים", אנו צריכים לקחת בחשבון שזוהי אמירה מכלילה יוצאת דופן על אודות המגע שלו עם העולם. כמה שורות לפני כן, ובהרבה מאוד מקומות אחרים, הוא מתאר את עצמו כ"גוף פגום. מחלה ממארת. הוויה פגומה", כלומר, כמי שרגשותיו פסולים. החשדנות שיש בסופר כלפי השקר הרובץ לפתחו, ובעיקר – טוב הלב הפנימי שלו הם כנראה המאפשרים למספר המובלע בסופר ברנר לכתוב. גם כשכתיבתו פרדוקסלית, היא עומדת על המשמר ונקייה מסנטימנטים מזויפים.

ד. חלומו של היהודי מן המרתף

בחלומות, כפי שאנחנו מכירים מתוך עצמנו, מעורבבים לא אחת ניצנים של מציאות וסטיות מוזרות ממנה. ברומנים של ברנר החלום, יותר מן העֵרות, הוא צלילה אל ה"מרתף" של דוסטויבסקי: מצד אחד, החלום הוא המקום הלא מחוּוָר ביותר שבפנימיותנו, ומצד שני, הוא המקום שאיננו משקר, שכן האמת שבחלום היא מוחלטת מצד התחושות המעוררות אותו.

החלום המופיע כמעט בסוף הרומן מסביב לנקודה הוא חלום מעגלי, המורכב משש סצנות. הוא מתחיל במרדף של האב אחריו בעיירה, ומסתיים בשיבה אל עיירת הילדות, המכונה פעמיים בחלום "עיר מולדתי הקטנה". פייארמן מעיד על שנות ילדותו: "מלבד שאינן מתקרמות עור ומעלות בשר כדי להיות לגוויה אחת, הן שחורות וכבדות עד מאוד". ובכל זאת במהלך חלום ילדות מצטמצמת הפיצוליות שבנפש, שכן הילדות היא החלק המסמן אחדות יותר מכל תקופה אחרת.  

החלום הזה שקוע גם בכאבו של הזולת, המניע את הכתיבה האותנטית אצל ברנר, אך כאן הוא עולה בהקשר אישי ולאומי כאחד. חוה, אהובתו, מתפרצת למנוסתו מן האב הרודף אותו, ונופלת אפיים ארצה כמתה באמצע הפרעות, שעליהן אנחנו מתבשרים בהתרחשויות סיפוריות מחוץ לחלום: "פרעות – צעקה היא וגם קולה יצא הפעם כאילו הוא בוקע לתוך קדירת חרשׂ – פרעות… דם ואש ותימרות עשן…"

החלומות יוצאים מעיר נעוריו – שאותה הוא מכנה "נבוכה" או גם "צועַר" (העיר אליה נמלט לוט), וחוזרים אליה. החרדה של האב-המלמד, ההופך בחלום לרבי, מהתבוללות בְּנו בקרב בני הארץ, מצטלבת בטבח בבני עמו. ואומנם, מכאן ואילך אברמזון לא ישוב עוד אל הספרות הרבנית כמקור אמונה אלא רק כמקור רוחני וספרותי. אבל שיגעון אוחז בו כשהוא רואה מול עיניו את העוני של אביו, את פחדו מהשתמדות בנו ובעיקר את חזיון בני העיירה הנטבחים על-ידי האוקראינים. בעתיד יוליכו המצוקה והטבח את "אובד עצות" למגורים בארץ-ישראל, שבה יעשו "השִבולים הבודדות" לפרנסתן ("אובד עצות" במכאן ומכאן).

ה. על מחסום הכתיבה ועל כישרון הכתיבה

הנה משהו המעורר צחוק ודמע בעניין מחסום הכתיבה אצל ברנר: ברומן מכאן ומכאן משוחחים "אובד עצות" וידידו דיאספורין, שבא מאמריקה לארץ (ממנה היגר אחר-כך). "אובד עצות" מתאר את המסכנוּת של דודו של דיאספורין, אריה לפידות, שבביתו הוא שוכר חדר – רעב, ארגזים שעליהם ישֵנים וכיסא אחד. על ארץ-ישראל כפתרון מדומה, שכן אינו מבטיח ביטחון לבאים, הוא אומר לדיאספורין: "בלול של תרנגולים אתם מבקשים מקלט בטוח לאנקור הפצוע?" הוא מוסיף שבעוד שלפידות מצפה ממנו שיהיה לפה לרעיון התחייה, הוא יכול לכתוב עליה רק קומדיה בת מערכה אחת, והיה קורא לה: "בבֶל של מטה". ואז שואל אותו דיאספורין: "גם על זה אתה לא יכול לכתוב בזמן האחרון?" על שאלת תם זו, המהווה תגובה על נאום ארוך של "אובד עצות", הוא משיב לעצמו לאחר שהות של שתיקה תשובה בלתי צפויה ומרתקת: "השאלה החשאית הזאת לא היתה חשבונית, לא היתה עולמית, היא נבעה רק מתוך תוכי… ונגעה אולי גם באיש שיחי… שנינו – שום קביעות לא היתה לנו בעולמנו הקרוב. אנחנו והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות לתרבות… אני סופר אשר שפת הצבעים זרה לו ואשר התאבון הבלתי אמצעי לחיים – למרות כל ההכרות השכליות – התאבון לההרכבות העשירות והנעימות, המשמחות והמעציבות של החיים, של חיי האדמה, לא ידע מעולם. אני שִירתי מאין תימָצא? ואם גם אָשיר, אז מה?"
המְספר תולה אפוא את "מחסום הכתיבה" בהוויה הפגומה שלו, ובחוסר החשיבות שיש לספרות המתארת הוויה פגומה כזאת. ובכל זאת כשאריה לפידות טוען כנגדו שיש עתיד לציונות בארץ, ועל כך צריך לכתוב, הוא משיב: "…צדקת, כלום אינני יודע, שעוד לא אלמן אנו מיחידים אמיצים, מבני ישראל יקרים? ואמנם עיקר זה, בקווים כלליים… אינו חסר לגמרי, אלא שלא הוטעם כהוגן. מפני מה? מפני… אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזָכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, שְׂפָתִי אתי. אבל את העיקר הזה – מי יודע אם יש לי הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי אתה, אריה לפידות!"  על אף הערעור החוזר ברומנים על האמת של תהליך הכתיבה ועל הצורך בה, יש למספר איזו ידיעה פנימית, שאם אכן יוכל לומר דבר אמת, הרי זה יתכן רק בכתיבה הספרותית, ולא בזו הפובליציסטית.

ו. ברנר ודוסטויבסקי I

האיש מן המרתף (הספר מתורגם גם בשם האיש מן המחתרת) של דוסטויבסקי אינו נמצא רק בסוג של קֶבר בתוך האדמה, אלא גם מול קיר, שעליו הוא אומר: "אני כמובן לא אפרוץ במצחי את הקיר הזה, אם לא יהיה לי למעשה כוח לפרוץ אותו, אך גם איני מתכוון להשלים איתו, רק מפני שהוא קיר אבן ולי אין מספיק כוח". לא נשכח שהקיר שמולו עמד דוסטויבסקי היה קיר הנידונים למוות בשנת 1849, כשנגזר עליו עונש מוות על השתייכותו לקבוצת המורדים בצאר ניקולאי הראשון. מרד זה הושפע מהוגים רוסים הגליאניים, במיוחד בלינסקי, שדרשו לשחרר את האדמות השייכות לבעלי האחוזות ולחלקן בין האיכרים בתנאים משופרים. דעותיו של דוסטויבסקי השתנו לאחר ארבע שנות מאסר בסיביר. הוא הפך לפרבוסלבי מאמין, אך הקיר הוסיף לסמן בכתביו את ההתנגדות של בעל התודעה, הנאבק בערכי הטוב והרע המוצעים לו על-ידי החברה, כאחד.

המרתף והקיר הם שני מושגים חשובים גם ברומנים של ברנר. אברמזון מכונה "היהודי מן המרתף", ועל אודות הקיר כותב פייארמן לאחר שובו לקלויז: "אבני החומה הבצוּרה והחשכה כבר פוצצו את ראשי, כשנשמטו אחת אחת. העמודים נהרסו. ביסוד עלה רקב והעש אכל גם את לבי. היעמד הטיח הטפל אשר טחתי?". כאן הקיר כבר נפל, אבל בתוך הייאוש, הזעקה לחיים עדיין נשמעת. ברנר, שתרגם את החטא ועונשו, ואף מספר בעקיפין ברומן מסביב לנקודה על השפעת הספר עליו, הוא סופר בעל מזג דומה לזה של דוסטויבסקי. כמו חלק מהדמויות של הסופר הרוסי, גם דמויותיו כותבות בחושך, בעוני ובמצב מחלה. הן מאמצות את המושג "השאלות הארורות" הידוע בספרות הרוסית (חיימוביץ' הקומוניסט ברומן בחורף), וחלקן נוטות לניהליזם בנוסחו הניטשיאני בתקופות מסוימות בחייהן. פייארמן אומר כקוהלת: "העולם הוא מעוות לא יוכל לתקון". גם את דוידובסקי אברמזון מתאר כמי שיודע יותר מדי על מה שאין אפשרות לדעתו. התודעה של דמויותיו הנוודות, כמו זו של הדמויות בכתבי דוסטויבסקי, גם היא חולה, לא רק בגלל השיממון (מושג שברנר משתמש בו) אלא גם משום שמתחת לכל ספק רובץ ספק נוסף, כך עד כדי שיגעון. הוא, למשל, נאבק עם שיגעונו באמרו על אברמזון: "מחשבתו בהירה… הנה הוא קורע בכוונה את שער הספר 'מסעות בנימין השלישי', והוא יודע ברור, כי הוא קורע את שער הספר 'מסעות בנימין השלישי'…"
המודעות למעשים נראית כמשחררת אותו מן השיגעון, אך בהסתבכותה היא גם המכניסה אותו אל שיגעון נוסף.

 

ז. ברנר ודוסטויבסקי II

דוסטויבסקי וברנר הרבו לעסוק בשאלות השעה בעיתונות ובכתבי עת. כעיתונאים הלכו בעקבות המְספר המשתמע בספרות שכתבו: שניהם הגיבו מתוך מעורבות פנימית על האירועים, והצעותיהם להתמודדות עם בעיות ההווה היו מתונות (אף כי בספרות בוטאו רעיונות מתונים אלו על-ידי נפשות סוערות). דוסטויבסקי התנגד למהפכה אלימה כנגד שלטון הצאר, כזו שנוסחה על-ידי ניצ'אייב ושותפיו בשנות השישים למאה ה-19, וברנר סירב לראות בציונות את החזות היחידה של החיים היהודיים, אף כי יש רמזים ברומנים שעבריוּתוֹ מתאפשרת רק בארץ.

אבל ביצירות הספרות של שניהם בולט פן נוסף, שאפשר אולי לקרוא לו מיסטי. מן "המרתף" יכול בעל התודעה החולה של הסופר הרוסי להיחלץ על-ידי רוח טרנסצנדנטלית השורה עליו. דימיטרי קרמזוב אומר: "מעמקי הנשמה הם התהום הפנימית שם השטן נלחם באלוהים ושדה המערכה הוא ליבו של האדם" (האחים קרמאזוב). ואומנם, יש מצב נפשי שהוא מכנה "קוסטה", ומתורגם לעברית כערגון. זו הערגה לאלוהים שחש בעל התודעה החולה, ולעיתים הוא גם זוכה להתגלות הרמונית, אפילו אם היא תוצר של מחלה (מישקין ברומן אידיוט). לפני שדוסטויבסקי נפטר, הוא קרא בפני בניו את "משל הבן האובד", ללמדם שהאל מיטיב עם המחפשים אותו, גם אם הם כופרים בו.

אצל ברנר חוצה "כוסף החיים" את השיגעון ותחושת המוות. ביצירתו הביקורתית הוא אומר: "אבל יקשה לו ההגיון מה שיקשה. כוסף החיים שבנו, שהוא למעלה מההגיון, אומר אחרת. כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקווה: מושבי-פועלים, מושבי פועלים" (על הערכת עצמנו בשלושה פרקים). הנאום הזה הוא גם בעל אופי ספרותי. הכוסף, ביטוי שגם אצ"ג השתמש בו בשירתו, הוא ביטוי לגעגוע אל הטרנסצנדנטלי, שמופנה כאן אל הדרך לשקם את החיים העבריים. גם העדרו של הכוסף מעיק עליו. אחר שהוא יוצא מבית החולים, "אובד עצות" אומר על עצמו: "אני הולך ושב לאיתני, אבל בי אין שום כוסף".

ברגעים אקסטטיים, כמו למשל בדפים האחרונים של מסביב לנקודה, אברמזון חווה התגלות נבואית. מתוך האבל על מות ידידו דוידובסקי, שהעקרות הרגשית הביאה אותו להתאבדות, הוא כותב על השולחן: "הבט על ימינך – לא חוטם. הבט על שמאלך – לא חוטם. ראה נתתי את חוטמך חזק מצור שלא נתמלאה אלא מחורבנה". זוהי התגלות פגומה, בעלת אלמנט קומי, ובכל זאת היא עדות להכרח לשנות את חייו. הנמצאים לידו מלחשים שהוא טינף את השולחן. אברמזון חווה את דבריהם אלו כרצון להשמידו, רואה את עצמו כיהודי האחרון, וחש שאין לו דבר עם ה"אילנות של צור" הצומחים באירופה. לאחר מכן אנו עדים להתגלות האמיתית: "ויאמר אלי ה': לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט הסיקרא [חוט אדום במזבח המבדיל בין דם לעולה ודם לטיהור, ר.א.] למעלה מרום התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…". זה אינו סוף הרומן מסביב לנקודה. ובכל זאת יש כאן ביטוי לנכונות לקידוש השם מסוג חדש. לא זה הדתי, אלא קידוש המאבק של מי שראה את צרת היהודים ולא יכול לומר: אין זה נוגע לי.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp