מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ברנר

מונטאז׳ 

עודד מנדה-לוי

 

1.נובי-מליני

עצים גדולים נראו על פני נהר הסיים, מוחזרים כצורתם ברוח מזעזעת של קיץ. נחלים משתרגים לכל מקום, מוקפים סוף ועשב, ואחד היובלים פונה אל העיירה וחוזר לאחור אל הנהר. מתוך הבתים על אי המוקף מים עלתה חבורה של גברים צעקניים וילדים עזי פנים על גשר עץ גדול, מתחתיו ישבו דייגים בשלווה, ואולי העלו דבר מה בחכות שנכפפו אל המים הצלולים. ברנר ושאר הילדים כבר החלו לפשוט את הבגדים והפקירו גופם החיוור אל מול השמש הצוהל ששפך את קרניו על הכול. בעודו מהסס הוא קבע את עיניו על הגברים העירומים והזקנים שישבו על החוף והחלו משפשפים את גופם במים ובבוץ. ״בקור כזה,״ אמר, ״מסירות נפש,״ וצחוקם של הילדים, שעוד התנצחו על ״הצרעת והנגעים״ ועל הנפילים בימים ההם, הלם את גבו בגלי מחטים קטנים. ברנר השפיל את עיניו, התקרב אל הזקנים המשונים, ומאחורי כתפיים שמוטות ובוץ צפה בילדים העירומים, שמטפסים על כנפי טחנת הרוח ומסתערים על המים בצווחות של אושר. מהיכן שהוא הונחה על כתפו ידו החמה של אחד הילדים, שהחל מסלסל אט במפרקתו. השניים נזדקפו לרגע עירומים. אחר כך החלו לרוץ אל הטחנה. ברנר טיפס ונעמד על אחת הכנפיים (כמה נפלא לטפס עליהן ולהשקיף למרחב). משם כבר ראה דרכי מים עקלקלות, ואת מרחב השדות הזרוע בר עד לקצות החופים. כשניתר מהכנף, וגופו כמו נמשך כלפי מעלה, הוא חש בצליפה קלה בשיפולי הבטן. חיוך רחב התפשט על פניו כששקע אל תוך המים שהאירו הכול.

 

2.לבוב

הכיכר שלצד בית הקברות הייתה מחופה מוך שלג וכמו נמשכה בלי סוף. זה היה ליל חורף, והרחוב האחרון בעיר קרן מאור הירח. א׳ נכנסה אל הבית לאחר שרחצה וסרקה את שערה היפה וביקשה את ברנר. היא רצתה לטייל איתו במרכז העיר, שם המרכבות עוד מרקדות ברחובות המוארים. לעיני חברותיה ביקשה להניח יד על זרועו, אבל ברנר שיצא מן החדר לא הבין מה עניין יש בהליכה הזו. ״חורבן העולם,״ פלט כמו אל עצמו, ״בקור של חורף כשהרוח כך מתקצף? באין מטרה על פני רחובות שוממים?״ אבל באותו הערב, כשיצא מדי פעם אל המרפסת, רוחו הוטבה למראה הכיכר המבריקה מנטפים של שלג שירדו על הארץ. ״נהדר,״ קרא, ״כל נקודה לחוד. והאור של הטבע הזה…" למראה א׳ הוא הפשיל את עיניו ואמר: ״הכול על הצד היותר טוב.״ עיניה נפקחו לרווחה. ״אנחנו הולכים לטייל,״ אמרה לבעלת הבית ונשקה לתינוק שבזרועותיה ויצאה. לאחר זמן קצר חזרה בצעידה עצבנית והחלה מהלכת לכאן ולכאן. היא סקרה את שמלתה ומעילה הרטובים לנגד בעלת הבית, ומרוגזת אמרה: ״טירוף של אדם, להתהלך כך על פני הכיכר בתוך השלג עד מעל הברכיים.״ כשברנר חזר בשעה מאוחרת הוא דיבר מתוך מצב רוח טוב. ״איזה ליל נפלא,״ אמר. ״בלי סוף התהלכתי על פני הכיכר. מקום יקר! אור ומרחב, והאופק כאילו נתון על ראשך ממש.״ אחר כך הוסיף: ״היא עזבה אותי. לא מבינה היכן הוא המקום הטוב.״ ברנר השתומם למראה התינוק שהתעורר, ולשונו הקטנה, הבשרית, הציצה מבין שפתיו הלחות והמלאות. הוא נטל את התינוק מידיה של בעלת הבית והתעלם מקריאותיה: ״הוא ילכלך.״ ״שטויות, אין בעולם בריות נקיות מילדים,״ התאנח ופנה לחדרו.

 

3.לונדון

בעלת הבית נכנסה לחדרו של ברנר והניחה על השולחן הצולע כוס תה, ועל ארגז עץ אדום שהוצמד אל אחד הכתלים המפוחמים הניחה ברישול מכתב עבור ״המעורר״. באותה שעה הוא השקיף מבעד לחלון לעבר אותה שלולית סרוחה ואל החתולים הרצוצים שלגמו בעצלות מן המים. ברנר חילץ את המכתב מן המעטפה וקרא: ״הרשני נא, עורך נכבד, רק עוד פעם אחת לכתוב על העניין המדובר במכתבי הקודם״. ברנר זכר אותו מכתב, ובקול רם ומתעוות חיקה את מנגינת השאלה שנכתבה לפני חודשים באותיות עבריות צפופות: ״מדוע אין ב'המעורר' כל זכר, כל רושם מחיי היהודים באנגליה? מלבד שם העיר 'לונדון', הנדפס על שער 'המעורר', ומענו של העורך…״ ברנר המשיך וקרא: ״על שאלתי זאת לא ענית, אדוני העורך, מאומה כי אם הדפסת את מכתבי כמו שהוא בלי כל הערה והבטחה מצידך לתקן את המעוות. ואני חשבתי את שתיקתך להודאה המבטיחה לתת בחוברות 'המעורר' השקפה על חיי היהודים באנגליה״. ברנר השליך את המכתב על מיטת הברזל העירומה והתיישב אל השולחן. גופו היה עכשיו כבד ונוקשה. הוא כתב: ״הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאני מוצא לנכון לתת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו. אבל אני לא משיב ולא מעיר עליהם מפני שאין לי מה להשיב ומה להעיר״. ברנר קם והתיישב מיד. הוא המשיך: ״ראה: בעצמך את אומר במכתבך הראשון ש'העורך נותן בוודאי מה שהוא יכול'. מובן מזה שאם היה מתעורר איזה איש משכיל ובעל הרצאה ספרותית לתת ל'מעורר' השקפות על חיי היהודים באנגליה, היינו שנינו שמחים על זה. אבל משאין, מה מקום לשאול מדוע?״. ברנר הניח למכתב והחל ללגום מן התה. ידיו שרפסו מעט הרעידו את הכוס שבידו. לאחר זמן סיפר שנזכר: ״הרגשות מתחילים מתים, הסערות קמות לדממה, הכנפיים נקצצות, העיניים נפקחות, העצלות משתררת, הרפיון בכול״. באחת הוא השליך את הכוס אל עבר הקיר השחור שלצידו. שלולית תה החלה נקווית על הרצפה, ושברי זכוכית נזרעו בכל מקום. נקישות נשמעו בדלת. ברנר עצם את עיניו והשליך עצמו לרצפה על פני הבריכה החמה.

 

4.יפו

ברנר עמד בפתח המלון, וידיו הורידו מן הכתף שק כבד. ״ברנר,״ קראה ד׳ בהפתעה, ״שלום!״ הוא הביט על הילדים וחייך חיוך גדול. היא סיפרה לו על תלאות ההפלגה, על הגשם בנמל, על המוני הבאים ועל יריעות הבוץ. ״הרקדן אגדתי שהכרנו באונייה הניף את הילדים מעל ראשיהם של אנשים״. ברנר החווה בידיו ובגופו הכבד תנועות של בלרינה שהצחיקו את הילדים. ״ושק זה?״ שאלה. ״תפוחי זהב,״ ברנר השיב בגאווה. ״זה מפתח תקווה. הלכתי שמה לאחד ממכריי, וקטפתי. היום… מן העץ. יאכלו הילדים.״ ברנר ראה ספר בידי אחד הילדים. הוא חטף אותו מידיו בצחוק גדול, ומשראה את ״הילדות והנערות״ של טולסטוי ברוסית, האירו פניו והתרחבו לחיוך של הנאה גדולה, של סיפוק נפשי. ״תרגמתי כמה מסיפוריו לעברית,״ פנה אל האם. ״הסיפור 'בעל הבית ופועלו' ראה אור לפני פחות משנה כאן ביפו,״ סיפר. הוא שאל את הילד בעניין הספרות שקרא, וזה סיפר אחד מפלאי ז׳ול ורן. ברנר לא הסיר את עיניו, שנדחקו מתחת לגבות, מפני הילד. המואזין מן המסגד הקרוב קרא לתפילה. על שפת הים נזף ברנר באם: ״אין את אם זהירה כדרוש… אוי… איך את מרשה לילדים להתרחץ בחורף… צריך לשמור על הילדים.״ אחרי שעברו לדירה קבועה, הגיע בבקרים של שבת לטייל עם הילד ולשוחח על דא ועל הא.

 

5.מגדל

לבוש אדרת שחורה וארוכה, מגבעת גדולה על שיער פרוע, כפוף מעט, התהלך ברנר בשדרת האוהלים במגדל. עם אחד החברים דיבר מתוך טרדה: ״הדבר אינו משתנה, התוך נמשך, הקליפה משתנה, הגרעין אחד.״ מן האוהלים נשמעה חדוות כיבוש צעירה. בחדר האוכל שבצריף הגדול הקיפו אותו עשרות בחורים ובחורות, חלוצי קרים, ודיברו על טולסטוי. ברנר עסק שם בתרגום כתביו של טרומפלדור, קרא והצטער שלא ראה אותו בחייו. לצורך התרגום נסע לאיילת השחר והרצה כבר בערב הראשון על האדם והטבע. ״אין בטבע דבר שיישאר תמיד במצב אחד,״ הרעים בקולו, ״הכול מתחלף ומשתנה לרגעים. גם באדם מתחוללים שינויים בכל רגע ורגע. החומר של גופנו הוא מחזה של בנייה והריסה, של התחדשות וחורבן, בלי הפסקה.״ בבוקר ביקש שילוו לו דמי הוצאות נסיעה בדיליז׳נס עד למגדל. ״מה אעשה כאן יום תמים? אני לא חובב טבע. חבל על יום עבודה.״ כעבור איזה זמן נמצא מכתב שכתב למשק. הוא הבטיח לשלוח שני אקסמפלרים של ״מחיי יוסף טרומפלדור״ תמורת הכסף שלווה. מישהו אמר: ״הוא ראה אותנו בחולשתנו.״

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp