מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הזר / דורית שילה

איך לעזאזל אני יוצא מהחקירה הזאת.
תמחק, תמחק, פקד אוחנה שלך נשמע כמו חדרנית במלון ששואלת אם אדוני ירצה עוד סבונים. איך בכלל נקלעת לחקירה משטרתית, יא אידיוט. בשביל מה אתה צריך את זה? ומה פתאום קראת לו אוחנה, ייכנסו בך על סטריאוטיפים או יגידו ישר מיכאל אוחיון. חפש לו שם ניטרלי. אני יודע! פקד אברמשווילי. על גרוזינים היו יורדים בשנות השבעים, היום מאז שהם גיאורגים עושים להם כבוד.

תתרכז, חלאס עם מָרסו והחוקר שלו. שים את הספר בצד.

אברמשווילי ארוך מדי. קצר אותו לשווילי, וגם שלא יחשבו על אברהם אברהם. אז שווילי יודע שירושלמי רצח את הערבייה, וגם יודע שהוא חייב להבין למה. אחרת הלך על החקירה. אין לו איך להוכיח שהרקע פה פלילי ולא לאומני, ותכף השב"כ יבואו ויחטפו לו את החקירה מהידיים. אבל למה הם נשמעים אצלך כל כך עקום? אולי כי העיניים שלך תקועות באחת החקירות הכי קלאסה שנכתבו אוֶור, שלידה כל הגיבובים שהגיבורים שלך פולטים מחווירים? ומה זה בכלל הם? זה אתה! הבעיה היא בך. זה בכלל לא המה אלא האיך. אצל קאמי אין קשקשת סתם. כל משפט שלו דממת אלחוט וצ'קלקה ביחד. אין אצלו בזבוזים, שלוש-ארבע מילים ומרסו מחזיק את החוקר בביצים, הכול יושב בול. הוא אמן השתיקה הבנזונה. זה מה שהוא, אמן ובנזונה. חביבי, כדאי שתפסיק עם זה, אתה לא קאמי, תכתוב מה שאתה יכול, תעזוב כבר את הקאמי הזה.
עוזב, אבל רק שנייה, "ואז שאל השופט,

ואז שאל השופט, גם זה בלי היגיון ברור, אם יריתי את חמש היריות זו אחר זו, ברציפות. הרהרתי רגע ודייקתי ואמרתי שקודם יריתי ירייה אחת ואחר כך, כעבור שניות אחדות, את ארבע הנותרות. "למה חיכית בין הירייה הראשונה לירייה השנייה?" ושוב ראיתי את החוף האדום והרגשתי על מצחי את צריבת השמש. אבל הפעם לא עניתי כלום. במשך כל זמן השתיקה שהשתררה עכשיו נראה השופט חסר מנוחה. הוא חזר והתיישב, חיטט בשערו, הניח את מרפקיו על שולחן הכתיבה שלו ונרכן אליי מעט בהבעה מוזרה: "למה, למה ירית בגוף מוטל על האדמה?" גם על זה לא ידעתי מה לענות. השופט העביר את כפות ידיו על מצחו וחזר על שאלתו בקול שונה מעט: "למה? אתה חייב לומר לי, למה?" המשכתי לשתוק.

אז ככה, ואז שווילי שאל את ירושלמי שאלה שלא נשמעה לו הגיונית. לא צריך הגיונית. גם לא "ואז". שווילי שאל, "תגיד, ירית את החמש יריות ברציפות?" ירושלמי לא הבין למה השוטר רוצה לדעת, הרהר לרגע, לא הרהר, שקע במחשבות, ואז ענה, "קודם יריתי אחת ואחרי כמה שניות עוד ארבע". בטוח חמש? חמש יריות זה טוב, מראה על יצרים, אבל תחלק אחרת, "קודם יריתי שתיים ואחר כך עוד שלוש". השאלה החזירה את ירושלמי לחוף הים ואל השמש שהכתה על פניו, יש לך את זה ביותר עילג? ירושלמי ראה בעיני רוחו את חוף הים הרותח ושאלת החוקר צרבה את מצחו כמו קרני השמש הקופחת, אבל הפעם לא אמר דבר. הו, זה כבר נשמע יותר טוב! ירושלמי שתק ושווילי הסתובב בחדר בחוסר מנוחה. קם מכיסאו, התיישב שוב, גירד בשערו, בשערו? אולי בפדחתו? הניח את מרפקיו על השולחן ורכן אל מרסו, אל ירושלמי (ירושלמי!) ונעץ בו מבט קצת מוזר.

לא טוב, לא טוב. לך על דיאלוג. מה דיאלוג עכשיו? כל הספר דיאלוגים ותיאורים על הפנים. תמחק. יאללה עוד פעם.

"למה, למה ירית בגוף מוטל על האדמה?" שאל השוטר, וואלה נסחפת! צריך לחזור אל השאלה אחר כך ולשנות, אולי במקום גוף תכתוב גופה? ירושלמי התבונן בשווילי ולא ידע מה לענות. הוא המשיך לשתוק וראה שהחוקר מאבד אט-אט את שלוותו. 'הוא בטח אומר לעצמו שאני עושה לו דווקא', חשב, אבל ירושלמי לא היה מישהו שמדבר סתם. יופי יופי, אתה לא לגמרי בדיאלוגים, אתה משלב עם דיאלוג פנימי. זה טוב לשלב. קצת מפה וקצת מפה. ככה אתה מצליח להחזיק את הסצנה.

הם ישבו זה מול זה, גופו של החוקר רפוי ומבטו יותר ויותר נואש וירושלמי עדיין זקוף בכיסאו ואינו פוצה פה. "אני לא מצליח להבין', הפר שווילי את השקט וקולו קיבל גוון שונה, אולי קול חלש? שווילי הפר את השתיקה ואמר בקול חלוש, "למה עשית את זה? אתה חייב לומר לי למה." הוא הרגיש שלא מדובר כאן בפעולת תג מחיר, ירושלמי לא ירה בערבייה אקראית בתחנת הרכבת הקלה. מצוין, מי אמר שצריך ים? שמש קופחת ברוך השם יש גם בירושלים, לא יכול להיות שהרג דווקא אותה בין כל האנשים, שלא לומר הנשים, שחיכו לרכבת בבוקר קיץ לוהט; שפגע בה בטעות כי השמש סינוורה את עיניו. אין מצב, זה בולט מדי. שפגע בה שרירותית ושכל מה שרצה זה סתם לרצוח ערבי. שתי היריות הספיקו כדי להרוג, אז למה שלוש נוספות כשהנערה שרועה על הקרקע וברור שהיא מתה?

"למה, אתה חייב לומר לי, למה?"

השמש שקעה וקרניים של אור אחרון חדרו מבעד לחלון חדר החקירות. עתה, כשלא יכול היה להסתתר יותר תחת חוּמה וצללי הערב שטפו את פניו, הוא הבין שהוא בסכנה, שככל שיֵרד הלילה ויכסה אותו בחשכה תתגלה האמת והוא ייחשף איתה. והמשיך למחוק.

_______________

*הציטוט לקוח מתוך "הזר", אלבר קאמי, תרגום אילנה המרמן, עם עובד, ע' 65.