מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אנונימי / יניב איצקוביץ'

 

סופרים הם האנשים הכי משעממים בעולם. מניסיון אני אומר את זה. אין מה לקנא בהם. תאמינו לי. פעם אחת קרה שקינאתי בסופר. אבל לא בגלל הכתיבה שלו. זה ממש מטופש לקנא במישהו בגלל הכתיבה שלו, גם אם הוא נניח כותב יותר יפה ממך. יש מיליון אנשים שיש להם גוף יותר מוצק, הרבה כסף, מלא זמן פנוי, אז עכשיו נתחיל לקנא בכל העולם? בכל אופן, פעם קינאתי בסופר כי הוא היה אנונימי. פשוט אף אחד לא הכיר אותו. וזה לא שהוא לא פרסם ספרים. הוא פרסם הרבה ספרים. יותר ממני. שבעה או שמונה, אם נובלה נחשבת. אבל אף אחד לא ממש קרא אותם, והם לא עשו לו מה שנקרא "שֵם".

 

הוא ישב בכל יום באותו בית קפה, בפינה עם השקעים של הלפטופים, וכתב את הספרים שלו. וכל מי שנכנס לשבת אפילו לא ידע שבמרחק לא גדול ממנו יושב סופר אנונימי. אף אחד לא תיאר לעצמו, שהאיש המוזר הזה בפינה בוהה בו כי הוא צריך השראה לדמות. אנשים מסתכלים על אנשים מכל מיני סיבות, והשראה לדמות היא בטח לא הנפוצה שבהן. אז הם בכלל לא שמו לב אליו, ואני קינאתי בו בגלל שנראה שזה בכלל לא מפריע לו. אולי הוא שיחק משחק, אני לא יודע, בימינו אי אפשר לדעת אם מישהו עושה הצגה. אבל אני יכול להוכיח שהוא לא התבייש באנונימיות שלו, כי אם במקרה איזו מלצרית הייתה שואלת אותו מה הוא עושה, הוא היה עונה, בפשטות, סתם ככה, אני סופר.

 

כאן עשוי מישהו לתהות, מדוע שסופר לא יאמר על עצמו שהוא סופר? ובכן, אם יש משהו שאני יודע, זה שאפילו סופרים לא אנונימיים מתביישים לומר שהם סופרים. כי אם פתאום מישהו ישאל אותם את השאלה שסופרים הכי שונאים ששואלים אותם – מה כתבת? (שזאת באמת שאלה מרגיזה מכל כך הרבה בחינות) – אז רק כדי להימנע מהשאלה הזאת, סופרים לא יגידו שהם סופרים. לא מתוך צניעות וכל השטויות האלה. זה רק מפני שהם לא רוצים לגלות על עצמם שהם בעצם סופרים אנונימיים. והוא, דווקא הוא, אמר בביטחון מלא, אני סופר. וזה מה שהיה מוזר אצלו. בכלל לא הפריע לו ששאלו אותו מה כתבת? להפך. רק היו שואלים אותו והוא היה מתחיל לספר. ומילא אם היה מזכיר את רק הספר האחרון שלו. אבל הוא סקר אותם אחד אחד, ואפילו את הנובלה הוא הזכיר, כאילו שנובלות מעניינות כאן מישהו.

 

יש כמובן עוד הרבה הוכחות למה שאני אומר. תאמינו לי. הרי אם זה היה מזיז לו, הוא היה מסתתר בבית, נבוך מאנונימיותו. אבל זה? מתייצב כל בוקר, כמו במין הכרזה, מזמין את הקפה ההפוך שלו, פותח קובץ וורד על דיוויד 12, ומתיישב לכתוב ספר שאף אחד לא יקרא. ומילא אם היתה לו תסרוקת משונה, או זקן ארוך, או לפחות היה לובש מכנסי פדלפון ירוקים, הייתי אומר, טוב, הבנתי את הקטע, כיוון שהוא כבר השלים עם העובדה שהוא סופר אנונימי, עכשיו הוא מבקש לעשות לעצמו מה שנקרא שם של טיפוס במלעיל. אבל איזה מין אדם, שרוצה לעשות לעצמו שם של טיפוס מגיע עם חולצת כפתורים משובצת ומכנסיים בצבע דהוי? אני אומר לכם, המסקנה במקרה שלו הייתה חותכת: לאיש הזה פשוט לא היה אכפת להיות סופר אנונימי, ואותי זה ממש הרתיח.

 

אז אני אגיד לכם מה עשיתי בעניין. בינינו, לא הייתה לי ברירה. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. והוא אמר, כן, אני מכיר אותך, ואני אמרתי, כן, גם אני מכיר אותך. והוא התפלא, באמת? כי הוא לא האמין שמישהו מכיר אותו. זה ממש הטריד אותו. אז אמרתי, כן, אני אוהב את הכתיבה שלך. והוא חייך ואמר, איזה כיף לשמוע, בטח קראת את כך וכך. ואני אמרתי, מאוד אהבתי את כך וכך, וקיוויתי שלא ימשיך לשאול אותי. אבל הוא שאל על הכך וכך, על הדמות ההיא, והפיתול המפתיע בעלילה, ואני עניתי תשובות כלליות כאלה, כמו איזה יופי של טיפול בדמויות, או רואים שיש קול מקורי ומובחן. והוא אמר לי, אתה יודע, אני חושב שהכך וכך הוא הספר הכי טוב שלי. ואני אמרתי, אה, תראה, לא קראתי את כל המוקדמים, אבל בשנים האחרונות הכך וכך באמת בולט, וגם עשה לא מעט רעש. רעש? התפלא הסופר האנונימי. כן, אמרתי, אתה יודע, סוג של באז. והוא צחק, לא להגזים, בסך הכול כמה ביקורות טובות. ואני אמרתי, אל תמעיט, ההוא וההוא כתבו על זה, ואתה יודע שההוא וההוא לא כותבים על כל ספר.  

 

ולפני שפניתי ללכת, הוא אמר, אתה יודע, גם אני מאוד אהבתי את האחרון שלך. ומכל מה שהוא אמר הכי הפריעה לי המילה גם, כאילו שאנחנו באותו… לא משנה. ובכל זאת עניתי בנימוס, ואמרתי תודה, ובכלל לא רציתי שימשיך לדבר על האחרון שלי. אבל הוא דיבר על האחרון שלי, ואמר שבניגוד ללפני אחרון שלי, כאן ניסיתי לעשות משהו אחר לגמרי, כאילו ביקשתי ללכוד את הצייטגייסט. ואני הודיתי לו על המחמאה, ואמרתי שבאמת היה ניסיון ללכוד את הצייטגייסט, אבל אז תפסתי את עצמי כי לגמרי לא הייתי בטוח כמה שוות מחמאות מסופר אנונימי.

 

פתאום ראיתי שהוא זע באי נוחות על הכיסא, כנראה הצלחתי ממש לערער אותו, והעיניים המוגדלות שלו חיפשו את המלצרית כדי להזמין חשבון. ופתאום חשבתי לעצמי שבעצם יש לו את המקום הכי טוב בבית הקפה, עם הפינה של השקעים. אז שאלתי אותו אם אכפת לו שאשאר לשבת כאן אחרי שילך, למרות שבכלל לא הייתי צריך לבקש רשות. והוא היה נחמד ואמר, בטח, אין בעיה, לכבוד הוא לי, וכשיצא מבית הקפה הלך ימינה ואז התחרט ופנה שמאלה. ואני הסתכלתי עליו וחשבתי, הלוואי, באמת הלוואי שהייתי יכול להיות סופר אנונימי כמוהו. כזה שאכפת לו רק מהיצירה. שלא מעניין אותו מה אומרים. ששיא היחס שהוא מקבל מהעולם מתמצה בכך שסופסוף מגיע הכריך אבוקדו שהזמין. ומה אני לידו? כל הזמן עסוק ב… לא משנה. 
אבל כשהגיע ההפוך שלי התעודדתי, וחשבתי לעצמי שאולי זה דווקא טוב שיש איזה מדרג, שאולי רצוי שתהיה היררכיה, שזוהי דרכו של עולם. טוב שיש גם מישהו שנכנס לבית הקפה ומייד כולם יודעים שהוא סופר. מישהו, שאם הוא מסתכל עליך, מייד אתה יודע שיש סיכוי שהוא מקבל ממך השראה לדמות. כי אחרת, איך יהיה לאן לשאוף? ובאותו רגע ריחמתי על הסופר האנונימי, וכבר לא קינאתי בו, אולי כי רחמים וקנאה מוציאים זה את זה.