מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האורחת / ירון פריד

היא התפרצה לחדרו ללא כל אזהרה מוקדמת, ואפילו בלי לדפוק בדלת. פשוט שעטה פנימה וצנחה על הספה, חסרת נשימה וזועפת.

"יש משהו קר לשתות?" שאלה בטרוניה. "היית חייב לבחור את הקומה הכי גבוהה בבניין היחידי בשכונה שאין בו מעלית, נכון? הכול בשביל לעצבן."

"סליחה", הוא אמר. "מי את? ומה את עושה בחדר שלי?"

"מעדיפה קולה זירו עם קרח, אבל מוכנה להסתפק גם במים קרים, רק תביא כבר", היא התעלמה מהשאלה וסקרה בבוז את החדר הדל. הוא מצידו סקר אותה מבולבל וניסה להיזכר מאיפה היא מוכרת לו, אם בכלל. ברגע של נדיבות לב היה עשוי לחשוב שהיא חסרת גיל ולבושה ברישול מסוגנן, אבל הוא לא הרגיש נדיב עכשיו, ופסק לעצמו שהיא זקנה מכוערת ולבושת סחבות שיושבת על הספה שלו כאילו החדר הזה שייך לאבא שלה.

"אני מבקש שתצאי מפה מייד או שאקרא למשטרה," איים.

"פחחחח, אני מתה מפחד. תקרא למי שאתה רוצה. אז על קולה זירו אין מה לדבר, אה? חתיכת קמצן." היא קמה ובחנה בעצב את תכולת המקרר שלו, מזגה מים פושרים מהברז לכוס יתומה שעמדה על הדלפק ולגמה מהם בחוסר חשק.

"מי את? מה את רוצה?" הוא שאל ביבבה דקה.

"אני קנאת הסופרים שלך," היא שקעה שוב בספה.

"מה זה?"

"מה ששמעת."

"אבל אני לא סופר."

"עם המזל שלי היה ברור שלא ישלחו אותי לאיאן מקיואן", נחרה בתסכול.

"אני לא מבין. יכולה להיות לי קנאת סופרים גם אם אני לא סופר?"

"עובדה".

"הייתי בטוח שרק סופרים יכולים לקנא בסופרים. ולכן קוראים לזה קנאת סופרים".

"אמרו לך פעם שאתה חופר?"

"אבל רגע, אם יש לי קנאת סופרים, אולי אני כן סופר? אם אני מקנא, משמע אני סופר?" הוא התחיל לחבב את הרעיון.

"חופר וקודח. כאשר אבדתי אבדתי."        

"ובכלל, מה זה סופר? מיהו סופר? מי קובע בעצם?"

"קברת."

"אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה. זה נכון?"

"במקרה שלך אני רואה שלא."

"אני לא מבין, מה את עושה פה בעצם?"

"אני אמורה לשבת אתך עד שיעבור לך ממני, ואז ללכת לסופר אחר. בתקווה שזה יהיה סופר אמיתי, עם מעלית וקולה זירו. מה כבר ביקשתי? ממילא אני עוסקת זעירה, בשכר מינימום, ואפילו בלי טיפים. נראה לך שאני נהנית מהחרא הזה?"

"אוקיי, אז עבר לי ממך. תודה. את יכולה ללכת".

"לא עבר ולא נעליים. כולך קנאה. מצבך חמור".

"אני דווקא לא טיפוס קנאי. אולי היתה לי פעם קנאת פין, כשהחלפתי בגדים ליד אבי קרנץ מכיתה י' 3 במלתחות של האולם-התעמלות, אבל זה לא היה רציני".

"יותר מדי אינפורמציה", היא אמרה בשאט נפש.

"אז נכון שאני מקנא במשפטים יפים של סופרים פה ושם וחושב לעצמי כמה חבל שלא אני כתבתי אותם, שלא אני המצאתי את הסיפורים האלה, שלא אני בראתי את הדמויות האלה וכל זה, אבל למה לעשות מזה עניין? זה באמת לא ביגי".

"ביגי שמיגי, אני לא זזה מפה עד שיעבור לך ממני".

"החדר הזה קטן מדי בשביל שנינו".

"יש לך את זה ביותר קלישאתי?"

"אולי זה סתם חלום רע", הוא הרהר בקול.

"אז כן, יש לך את זה ביותר קלישאתי", היא נאנחה מיואשת.

"אם את כבר מתנחלת אצלי, לא יכולת להשקיע קצת בהופעה שלך? לחפוף את השיער, אולי?"

"כן? ואתה מה? הנסיך אלברט ממונקו, מי ישמע?"

"את לא מוצאת חן בעיניי".

"הדדי לגמרי".

"אני שונא אותך".

"אתה חוזר על עצמך. תתקדם".

"קנאת סופרים, שנאת סופרים, לא אכפת לי, אני רוצה שתעופי מפה".

"גם אני רוצה לעוף מפה, אבל זה לא יקרה".

הוא החליט לא לענות לה. להתעלם ממנה ולהתפלל לטוב. הוא בלע כדור שינה, עצם עיניים בכוח ונכנס למיטה. למחרת בבוקר התעורר וראה אותה ממלאת את המקרר בבקבוקי קולה זירו.
"חגגתי על הכרטיס שלך", הודיעה ביובש. "תכף יבוא שליח של איקאה להתקין לי ספה יותר נוחה מהזבל שיש לך פה. ודרך אגב, אתה נוחר ברמות מפחידות. יש לך בכלל תכונות חיוביות?"

הוא רצה לצרוח, אבל אז הביפר שלה צפצף והיא קפצה משמחה. "שולחים אותי לאיאן מקיואן! לפעמים חלומות מתגשמים". אמרה ונעלמה כלעומת שבאה. אבל הפעם מהחלון.

"בוגדת", סינן וזרק לפח עותק חדש יחסית של "כפרה".