מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

חולצה בשרוול / יאיר אגמון

כשהייתי קטן, בכיתה א' או ב', אולי אפילו לפני, אהבתי לקרוא את הספרים של יהודה אטלס, היו לי את כולם, והילד הזה הוא אני, גם הילד הזה הוא אני, ורק אני לא, הילדה שאני אוהב, אייי איך אהבתי את הספרים האלה, הייתי קורא אותם כמו שקוראים מזמורי תהילים בתפילה, בשקדנות ובסבלנות ובהתרגשות אדירה, אני זוכר את עצמי קורא את השירים וחושב, זה אני, זה אני! גם אני ככה, גם אני מתרגש מנמלה שחוצה שלולית מים, גם אני מתווכח עם אמא שלי על שטויות, גם אני לא יודע לקלף תפוזים כמו שצריך, גם אני מעיר את אמא שלי בלילה בשקט בשקט כדי שהיא לא תתעורר, גם אני מתרגש מריח של גויאבה בחורף.
והיה שם, באחד הספרים שלו, שיר אחד שממש ממש אהבתי, אני זוכר אותו בעל פה, הוא הולך ככה. "אם כשמלבישים לי סוודר, אני מחזיק את השרוול של החולצה קצת לא בסדר, אז נפתחות האצבעות, והשרוול בורח הלאה, עד למעלה, אז כשאמא אצבעות שולחת פנימה, ותופסת ומושכת חזרה – זה כיף נורא". זה השיר! זה אולי נשמע טיפשי, אבל כשקראתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי את הבטן שלי מתחממת מרוב אהבה, אני זוכר איך נדהמתי שיש עוד מישהו בעולם הזה שיודע כמה זה מרגש, שאמא שולחת את היד לתוך הסוודר ושולפת ממנו את החולצה, אני זוכר שחשבתי לעצמי, בהתרגשות לא סבירה, איך זה יכול להיות שמישהו מבין אותי ככה, איך זה יכול להיות שמישהו מדייק אותי ככה, איך זה יכול להיות שמישהו מכיר את הסוד הזה שהיה לי בלב. הייתי אז ילד קטן וביישן ובודד, לא ממש הבנתי את עצמי, וכשקראתי את השיר הזה של יהודה אטלס, הרגשתי קצת יותר מובן, וקצת פחות לבד.
אוף, קשה לי לתאר את זה במילים, אבל מאותו היום ועד היום, כל מה שאני עושה בחיים האלה הוא ניסיון דהוי להעניק למישהו בעולם את המתנה הזו שקיבלתי מיהודה אטלס. כל הספרים שאני כותב, כל התסריטים שאני משייף, כל הפוסטים שאני משתף בפייסבוק, הם כולם ניסיון מתמשך לגרום למישהו בעולם להבין את עצמו קצת יותר טוב. יש לרבי נחמן סיפור יפה ומוזר ועצוב שנקרא "הלב והמעיין", זה לא ממש סיפור, זה חלק מסיפור גדול יותר, ויש בסיפור הזה דמות אחת שנקראת "איש חסד האמת". זה מין קבצן כזה, שאוסף חסדים, ובזכותו יש לנו את הזמן, בזכותו יש לנו שניות ודקות ושעות וימים וחודשים ושנים, בזכותו יש לנו חיים. ובכל פעם שאני מנסה לחשוב לעצמי, מה זה בעצם אומר, שאני כותב ספרים, מה זה בעצם אומר שאני אדם כותב, אני חושב על הקבצן הזה, שאוסף חסדים. גם אני, כמוהו, מסתובב בעולם ומחפש חסד, גם אני כמוהו מקבץ אמת. וכשאני מוצא חסד כזה אני ממהר לכתוב אותו, כדי שמישהו יקרא אותו יום אחד, וישמח בו ויתנחם בו ויתחדש בו, כשמישהו יקרא את החסד הזה משהו יתעורר בו, כשמישהו יקרא את החסד שמצאתי, אולי הוא יבין את עצמו קצת יותר, ולו לרגע אחד. והרגע האחד הזה, הוא הרגע שאני מבקש, הוא התפילה שלי, הוא האלוהים שלי, הוא הרחם שלי. את הרגע הזה אני מבקש. זו הסיבה שבסיפור של רבי נחמן הקבצן שמחפש חסדים מעניק לנו את הזמן, כי כשאנחנו מבינים את עצמנו, אנחנו אנחנו לרגע אחד, והרגע האחד הזה, הוא זמן. ככה מרגישים זמן.
הסתבכתי פה נורא להסביר את עצמי. אני מקווה שהצלחתי, ואם לא הצלחתי, אז אני אכתוב כאן רגע בפשטות, שבזכות האהבה שלי ליהודה אטלס, בזכות קנאת הסופרים שהתפשטה בי כילד, כשגיליתי בזכותו מה ספרות מסוגלת לחולל, אילו חסדים היא יכולה להרעיף, בזכות הרגע ההוא, אני מקדיש את כל החיים שלי כדי לכתוב סיפורים. אני שולח את היד שלי לתוך הסוודר, ומחפש את החולצה המקופלת, ומושך אותה החוצה, עם תפילה זכה בלב שהמילים שלי יהפכו לחסד ולנחמה.