מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

טיצ׳רז פט | ענת עינהר

בספות היו קרעים, היה עובש בספרים, אבל היא התאהבה בסופר. הוא ישב על הספה במקום ההוא בסמטה פלונית, ארוך ורזה עד העצם, שמוט איברים כמו עכביש, מעלה עשן. עיניו הקטנות זזו פעם לפה פעם לשם, בקושי דיבר, אם דיבר קצת גמגם, המילים נתקעו בגרונו אבל הוורידים זרמו כמו פלגים לאורך ידיו, הוא אמר שפעם היה משתמש כבד, גם הזריק לא מעט; לא ניסה לעשות רושם על אף אחד, וזה עשה עליה רושם רב.
היא רצה הביתה לקרוא סיפור שהוא פרסם בכתב העת לספרות, שירה והגות כנענית, היה נדמה לה שהיא קוראת יצירה שנושאת את רגליה מעבר לגבול חייה, כאילו הוזרקה לאחד מנתיבי הוורידים הפועמים באמות ידיו, שוחה בקוק פרסי תחת עורו הצהבהב עד להתנגשות עמומה, שהדהדה ברקותיה עד עבור שבוע. היא חזרה למקום שבו ראתה אותו לראשונה, וראתה אותו בשנית. בין פתיל עשן אחד למשנהו הוא אמר שכל הספרות העברית זה סתם חצץ, היא נצרה בליבה את סיפורו החצצי ואמרה שחצץ זה דווקא מקסים. ניסתה ללכוד את עיניו הקטנות ללא הצלחה של ממש. או אז העזה לספר שיש לה חוזה עם אלה ואלה והעורך שלה הוא זה וזה והמקדמה שלה כזאת וכזאת, כל המרופטים סביבה הרימו גבות, עניין התגמול הכספי בספרות היה זר ומוזר להם, כמעט משחית, זה מכבר אילפו עצמם להאמין שאל לה לספרות יפה להתהדר בנוצות של כסף, ולראיה שתו רק ערק זול והקפידו לקמץ בטיפים. "טיצ׳ר'ז פט," העידה על עצמה במשיכת כתפיים מתנצלת ושוב ניסתה ללכוד ולו עין משתי עיניו, ואומנם משהו אצלו התגמגם לעברה, משהו בחצי העין, עצב רופף בשקע הלחי, רטט בזווית פיו הדקיק. היא הבינה שמעתה והלאה לא יהיה לה די בחוזה ובעורך ובמקדמה; בראש ובראשונה היא מאוהבת בסופר.
אך נגעה בו וכבר, במין עורמה חתולית חזקה ממנה, גרמה לו לדלוק אחריה בכל פינה. הוא נתן לה במתנה את ספרו מעוט הסיפורים, מבטה רפרף על תוכן העניינים ונדמה לה שאין שירה יפה מזאת. בפינת הדף נכתבה הקדשה בת מילה אחת, "ממני", שצפנה כמדומה מילים רבות מאוד. הוא לקח אותה הביתה במכוניתו הישנה. היה לו כל כך הרבה כסף, הון משפחתי ששוקע בבתים פרטיים בערי החוף ודירות בצפון הישן. המכונית הייתה ישנה וירוקה כמו טחב. הסיגריות היו זולות ונשרפו בין שפתיו החכמות. כאב נורא היה שפוך על פניו. היא שאלה מה קרה. הוא אמר שהוא חושב שהוא מתאהב. והיא ידעה שזו נפילה חופשית. מי שסבור שהוא מתאהב, כמוהו כמי שכבר ההין לקפוץ מהגג ואין כוח נגד שיסיט אותו מיעדו הנורא. הלוואי שיתרסק, הלוואי שלא יקום, שיוועה בליבה, מפני שרצתה בו יותר מכל דבר בעולם – בר מישוש או עף ברוח; אבל נבואה רעה לחשה לה שלא ירחק היום ובו קום יקום, יטאטא את האבק ממכנסיו וילך לו, ישיב את ליבו לאשתו, לכלביו ולבית שבצפון הישן. ואף על פי כן חשה שעליה לקפח איזה משהו בתוכה, מפני שלא ייתכן שאדם אחד יזכה בכל כך הרבה ונוסף לכול תתמסר לו כך גם האהבה. לכן דקלמה בכל עת באוזני כולם את הקביעה שהוא-הוא סופר של אמת, ויעידו על כך סיפוריו החסכוניים וההתעלמות האטומה מיצירתו הלא-רגילה, ואילו היא, שספרה הראשון עדיין לא ראה אור וכבר יש לה בית הוצאה נבחר ועורך מצוין ומקדמה יפה, אין היא אלא, נו, טיצ׳ר'ז פט. הוא היה מאזין אגב עישון ערפילי, לא מודה ולא מוחה, והיא דבקה כה חזק בהגדרתה העצמית המפונקת במפגיע, השוללת ממנה את הכרת האמת האמנותית, שנשבעה לא לספר לו לעולם שהבלונד שלה, שכה אהב ללטף ולהלל בשמות כגון "זהב לבן", אינו אלא בלונד נרכש, תמיסת מי חמצן וצבע ג׳ינג׳י בביקור רבעוני אצל הספר, אגב תשלום לא מבוטל + טיפ.
אבל לא היה מי שיזהיב וישטוף את ליבה, ומיום ליום הוא נעשה הלום ונרעד, סמור שיער ומעלה חררה, לב שנטרפה דעתו בציקלון האהבה. הסופר כבר אמר לה שבינו לבין עצמו, הוא מעדיף לאהוב מאשר להיאהב; בחטף סכיני ראתה בדמיונה את גבירת האהבה האידילית שלו, צוננת, אנינה וחמקמקה, לעולם אינה נמהרת ומועדת אל פי האהבה. היא הבינה בזעזוע נורא שלפי ראות עיניו היא-היא אותה אישה אלילית, והרגישה מכת נחיתות איומה לעומת החיזיון הזה, שהודבק כמו שטר ראוותני על מצחה המיוזע. הרי כשאמר לה כך, על רצונו לאהוב ולא להיאהב, הוי, היא רק התאהבה בו יותר. בימים שבהם לא התרועעו הייתה מחבקת לחזה ספר שקנה לה בין ערק לערק במחיר מציאה של 15 שקל, שִדה ושִדות מאת רחל איתן, שגם ראשה – כך ראו בבירור בתמונות הארכיון בשחור-לבן – התפאר אי-אז ב"זהב לבן". היא הייתה מאוהבת איפוא גם בספר המשומש ההוא וקידשה בו כל דף מתפרק, וקראה איך הייתה רחל כותבת לה בצהריים בקפה רוול, ואולי דבקה גם בה מעט מן ההילה המצועצעת של טיצ׳ר'ז פט כזו או אחרת.
כשהגיע אל שולחנם יום אחד מבקר ספרים חסר שיניים, היא נשכה את שפתה. הם ישבו על קרעי הספות בסמטה פלונית, ושמעוֹ של המבקר הדהד בזיכרונה מימים ימימה: הוא היה מלך מודח מעיתון דבר וממעריב, וגם ממקומון צומת השרון; אבל כאן התקבל כפוסק עליון בעל הוד מערבוני. זה או אחר היו מסתופפים סביבו, קונים את זמנו בשאלות תם מעריצות ובמנות ויסקי קטנטנות על חשבונם, שכן האיש היה שקוע כמדומה בעולמות של מעלה, ולא נהג לרוקן בקלות כיסים של מטה. לא היה עוד מה לומר תחת דִברתו של הקשיש המאקדח בהם כשריף, והיא האזינה לו מסנסן תשבחות על כתבי הסופר שלה ומכנה אותו פעם קפקא ופעם קארבר, פעם פנטה ופעם צ׳יבר, פעם פאפה ופעם מיילר. בה לא הביע הזקן עניין של ממש, רק נהנה להבחין במופעי מאוהבותה הרהויים, ולצחקק עליהם בעינו החרוזית. כך או כך נעשה הסופר הנידח שלה מין מיליונר-בִּן-לילה לעניים, שם, במקום הקטן ההוא שבסמטה פלונית. ספריו קצרי הסיפורים עברו מיד ליד, בין פרחי סופרים ופגרי סופרים, בין השואפים להרקיע אל שמי הספרות ואלה שזה כבר התפנצ׳רה הספרות כבלון אווילי בפרצופם. היא אהבה את ההילה המקומית של קפקא-צ׳יבר-קארבר שלה, שרק העלתה והטמירה את ערכו הרומנטי, ואף שהוטל עליה לסיים את כתיבת הספר שלה, כל מילה שכתבה שם לא הייתה אלא צל מופרך של אהבה מופרזת.
בין לבין היא פרסמה סיפור קצר בכתב העת הכנעני, וכשבאה אל המקום בפלונית אמרו לה שזה סיפור יפה מאוד ונצנצו אליה עיניים מכירות בערכה, כולם עשו כן פרט לסופר שלה, שלא אמר אף מילה, רק העלה עשן מתנדף בלי רושם אל ספרי המופת שבמרומי המדפים. היה ברור לה למה: הרי הוא בז לדימויים, וכתיבתה הפריחה אותם בלי הרף; הוא לא החשיב את אבות אבותינו העבריים, ואילו היא יצאה מאדרתם; הוא העריך שפה רזה וחסכונית, ושפתה הייתה שמנמנה להתפקע. היא בלעה את אדישותו כמו הייתה חצץ בגרונה, אבל לפחות רוותה סיפוק מגופה ההולך ורזה, מצורת השלד המתחדדת תחת עורה, משדיה המתרוקנים ומשתטחים לכדי רמז בן פטמה. לא פעם אמר לה שחזה גדול הוא תרמית אמריקאית, ולאמיתו של דבר אין גבר אחד שחושק בשדיים דשנים עם חריץ חנוק ביניהם. ואומנם לא היה לה חריץ, גם לא דשנות או תאבון, מפני שאם נגזר עליה להיות סופרת מרופדת, אולי תצליח לפחות להיות מסוגפת כמו סיפוריו. אבל ככל שעבר הזמן רזתה מעט פה מעט שם גם אהבתו אליה. אם פעם היה מספר לה איך מִלמל את שמה בלי משים עד שכלביו לטשו בו עין חושדת; אם היה הולך ברחוב ורואה איזה אויב מר מעבר לכביש, ודי היה ששמה יקפוץ אל ראשו כדי שיגחך וימשיך הלאה; אם היה אוחז בדשי הסוודר שלה חרד ונרעש ואומר לה שהוא לא מבין מה הוא מחזיק בין הידיים, שאף פעם לא יבין עד הסוף מי היא; אם היה מקליט לה קסטות של ליזי הרזה ואליס קופר עד אור הבוקר אף שלא היה לה רדיוטייפ אפילו באוטו, וכך או כך לא היה לה רישיון; עכשיו חזרו סיפוריו לכבול אותו אל הכיסא עד שש בבוקר, הם ולא שום דבר אחר.
גם היא רקמה לה סיפורי סיפורים במיטתה הצרה מנשוא: כל סיפור החל בנפץ אהבתם הידוע, ודעך אל מפח נפש סגרירי ולא מבואר. אף שצפתה מראש את הסוף לא עלה בידה לתת לו סיבה וצורה. כל שידעה היה שהוטל בה איזה פגם ועליה לחסל אותו ויהי מה, לפני שיכרסם באהבתו בכל פה ויכתוש אותה לגל עצמות. אבל מה השתנה בה? מה התגלה בה? מה יש לתקן בה? אילו רק יכלה להיות גיבורה עלובה באחד הסיפורים שלה, ויהא זה עוד סיפור מליצי ושוצף דימויים מפורכסים; העיקר שתוכל לרוץ לעורך שלה ולהציל את סופה כעצתו. אבל היא הייתה נטולת מְחברת, מופקרת לנפשה, גורל אהבתה כאבן המתגלגלת. גחמותיה, מיני מעשים מביכים של אהובה הולכת ונעזבת, נעשו בולטים לעין; כל אימת שנעלם משדה ראייתה הייתה מבררת ומבררת מי ראה אותו ולאן הלך, וכשסוף-סוף מצאה אותו הייתה גוררת את כיסאה בעלבון חרוף ומתיישבת לצדו בלי אומר. היא הפריזה בשתיית הערק השנוא עד כדי שנאת עצמה, ודמעות היו מכחילות בעיניה כששוב שאלה וחקרה מי ראה איפה ועתרה בקול שבור וילדותי שיקראו לו כבר. זה או אחר היו אצים לעשות כבקשתה, אבל לא כן המבקר נטול השיניים, שממושבו בפינה היה לועס בעין משוננת את קורות המלודרמה הנחותה ההיא, שרק מקום אחד יהא ראוי לה: פח האשפה.
זה מכבר ניגעה בה התמכרות לעליבות והשפלה ופורקן מבזה, ובלי שליטה הייתה חוזרת ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, ומייד כפתה עליה לשונה להמשיך להציק ולשאול, אתה אוהב אותי? לכך היה משיב, בלי יוצא מן הכלל, "יותר", ואף שמעולם לא ירדה לסוף דעתו, וספק אם הוא עצמו ירד עד שָׁמה, הנה כי כן צנחה עליה שלווה עגומה ומסוממת. כל עוד ידקלם את גרסת ה"יותר" ו"יותר" הזו שלו, שום דבר לא יזוז מנקודת האפס: הם אהובים, נאהבים, מאוהבים. בבית, תפוחת עפעפיים מול החזה השטוח של המחשב, הקישה בלי רגש על המקלדת את פרקי ספרה המכותת, עברה בטמטום חושים מטיוטה לטיוטה, מילאה אחר הוראות העורך, התקיימה בלי אחרית מחסדי המקדמה. לא הייתה שם ולו מילה אחת רעננה בעיניה, המשפטים שירכו את רגליהם מימין לשמאל וחוזר חלילה ככיתת טירונים מדולדלת, ולפעמים, כמו אותו מפקד גרמני סדיסטי, הייתה מתנקשת במילותיה ממרחק, ובלחיצת אצבע הייתה קוברת אותן עד קודקוד בין שלגי המסך.
אף על פי כן יומו של הספר קרב ובא, בין שהיה אכפת לה ממנו ובין שלא; הרי החוזה נחתם והמקדמה שולמה והעורך ערך. יצקו את מילותיה לדפים עד שמָּלאו להם מאתיים שמונים ושמונה עמודים, הדפיסו אותם בעותקים לאלפים ולבסוף אגדו קבצים-קבצים והלבישו כריכה יפה: חליפת חתן עם כנפות משוחות בלכה, שנושאת את שמה המלא כמו סיכת-דש נוצצת. אילו רק יכלה לכפות אותה חליפה על הסופר שלה, ולעזאזל הספר! ואם לא להלביש ממש, כך בפרהסיה, אז לחתל בה רק את ליבו הקטן, שמונה את פעימות רגשותיו אי-שם בתוך החזה הצייקן. והספר, רק אפרוח בן-יומו, החל לסחרר בכנפיו ולעופף הנה ושמה, לחנות באלנבי ולחנות בסנטר ולתחנות הרדיו ומערכות העיתונים ועד למקומוני השרון והשפלה, משוּוק ומיוח"צ ומתפרסם לו כמו תרנגול, והיא נגררת על כורחה בעקבותיו, ושמעו נעשה גם שמעה. סוף-סוף גם היא "סופרת". עד שיום אחד, בשיטוט שכונתי בצהריים, אומנם שמעה פתאום את הקול הצייצני וחסר השיניים קורא דווקא בשמה מקפה תמר, והמבקר זימן אותה רגע אל שולחנו המתנודד, שם בפינה, עם קפה דלוח וחצי עוגייה מצוצה. בלי דיבורים יתרים ביקש לקבל עותק לצורך רשימת ביקורת חד פעמית בעיתון מעריב המתחדש – על ספרו של הסופר ועל ספרה שלה, כך, זה לצד זה – ואצבעותיו הקצרצרות תופפו על השולחן לאמור: זה הכול, תודה. היא רצה הביתה, קרעה פתח בשקית שקיבלה מההוצאה, שלפה ספר אחד, פתחה את השער ברעדה ושירבטה בעט בקצה הדף: לךָ. יותר מזה לא העזה לכתוב; אולי גם זה היה יותר מדי, ואולי לא היה צורך לכתוב שם אלא "זה הכול. תודה." אז רצה חזרה לקפה תמר, לשולחן עם אותו ספל קפה מלוכלך ופירורי עוגייה שנשרו מפיו של המבקר, מסרה לו את הספר במתנה והסתלקה כלעומת שבאה. דיוקן רבין מאת ליפשיץ שנתלה בחזית לא ליווה אותה במבטו; הוא כבר ראה לא מעט פעוטי ספרות מסתובבים פה ומגישים את ספריהם לעולה, ואינם משערים בנפשם כמה הם דומים זה לזה.
מוטב היה לה להשכיח מליבה את העותק שניתן למבקר ואת הרשימה שתיכתב בעקבותיו; כל אימת שחשבה על השוואה כזאת או אחרת בינה ובין צ׳יבר-פנטה-מיילר שלה, נדמה לה שהיא מתמוססת לנוזל עכור ומתנקזת לכדי יריקת דפוס שחורה, אחת מני מאות הנקודות ששובצו בשורות ספרה; ובעת שתתגלגל עינו החרוזית של המבקר על דפי יצירתה לא יֵדע להבחין מי היא בין כלל הנקודות השחורות; וכמה בושה יכולה בכלל לשאת נקודה אחת קטנה? אבל ביום שישי, כרגיל, בסמטה פלונית, בעוד היא מכודרת בין ספות בקועות ושולחנות דביקים, גחן אל אוזנה אחד המקורבים למבקר ולחש לה על האפרכסת, "אם אותו" – פזל עין אל הסופר המעשן שלה – "הוא מעריך כמו קפה טוב… אפילו טוב מאוד, למה לא? אז אותך… בחיי, הוא שתה את הספר שלך כמו ארברג… נו, ויסקי מעושן. כזה שדופק את הראש! מבינה?" היא לא הבינה למה לנקוט דימויים מעולמות הלגימה והשתייה, אבל כשהבחינה במבקר ובשולחנו, ובספל הקפה שלו שכבר נגמע עד בוץ, וכעת היו שפתיו ממצמצות בעצבנות ומתאוות כמדומה למנה עיקרית משכרת כהוגן, נדמה לה שמשהו פסול ונקלה מאוד מתחיל לחצות בזהירות את סף הבנתה. היא טלטלה את כתפה כדי לנער מעליה את הרחש-בחש מפנים ומחוץ, וינקה בקשית חוט ארוך של ערק, עד שיעזוב אותה רוכל הרכילויות הזה. איך מעז רואה חשבון מעוכב, שחותם על שיריו בראשי תיבות, לננֵס את קומתו של אהובהּ לממדיו של אספרסו קצר, ועוד להטיל את מֵי העיסה הזאת על אהבתה הצחורה.
אחר כך, ברחוב צדדי בדרך הביתה, בתוך המכונית המתפוררת כמו טחב, נישקה אותו נשיקות בלי ראשית ובלי קצה, נשיקות פרועות שביקשו להשכיח מהי צורה ומהי ספרות. לשונה הייתה בפיו כמו לב מפרכס, צמא דם, ופניה נשטפו ברוק והבל פה חם ומעושן ונאהב לבלי שאת; כמה נוראה הידיעה כי ריר והבל פה סופם להינדף, מי לאדמה, מי לעננים. אצבעותיו נתחבו בתוך מכנסיה, בין השפתיים הרטובות כל כך, מחליקות ברוך על הקפלים בלי יראה, רק פעולה סבלנית ארוכה למודת ניסיון. שניהם, אומנם סופרים לכל דבר, העלו שירת ברבור מעומק הגרון והחזה, ולא העזו לסנן בה אף מילה אנושית; היא – כדי לא לומר יותר מדי, והוא – כדי לא להידרדר שוב לאפס מילה, ל"יותר" ההוא שלו, שהלך והתמעט מנשיקה לנשיקה.
אחרי שבוע, בעיתון יום שישי עם בוקר, התפרסמה רשימת הביקורת ההיא, על ספרו הרביעי מימין ועל ספר ביכוריה משמאל, ורק קו מרוסק מפריד בינו ובינה. היא קנתה את העיתון ולא הייתה מסוגלת לפתוח עד שם, הטילה אותו גלול בשקית על השולחן בסלון, כמו גולם עיוור של עש אפור ענקי, שיפקע עוד היום מתסבוכת קוריו. ובסוף, כשהוציאה ופתחה את מדור הספרות, קראה קודם את השבח הידוע על צ׳יבר-קארבר, ורק אז חצתה את הקו המרוסק וההינה לקרוא גם מעברו השני, ולמרות הקדמה מתלבטת, שתהתה רגע אם להשוות או לא להשוות אותה ליהודית קציר, מייד אחר כך טיפסו המילים ונחתכו מסקנות בזהב והתחשלו אי אילו כתרי נסיכות, שלא היו הולמים את מידת ראשה אלמלא התנפחו כך רקותיה. פשר המילים חמק שוב ושוב מהכרתה; כאילו טפח העש בכנפי חלודה ונחושת וטשטש את כל אשר נכתב בהן; אבל היא עוד הייתה מאוהבת, ייתכן שהייתה מאוהבת כפי שלא ידעה מעולם; במחרוזות האוויר שבאות ויוצאות בנחיריה, במקהלות הצבעים בחדרים, בטעם לשונה בתוך פיה, ברגע הזה וברגע הבא; מאוהבת אהבת מנצחים מרוממת בכל הבא ליד, ואחת היא אם כלול שם איזה סופר רזה אחד או איננו. אחרי כמה שעות, בסמטה פלונית בערב, בשמלה שייפתה אותה עד מאוד, שוב לא חיפשה עינה את סלסול העשן שמורה על מקום הסופר. הפעם שתתה דווקא ג׳וני אדום ולא נדרשו יותר משלוש מנות כדי לטמטם את רוחה באושר שאנן, כמעט שוטה. המבקר קרא לה רגע, והיא יצאה אחריו החוצה, וכשעמדו זה מול זה צייץ האיש בחירוק חניכיים: "מה שכתבתי, כתבתי בדין," והיא כרכה סביב עורפו זרועות מתרפקות, וקירבה אליה את פרצוף השריף הזקן לנשיקה, אבל הוא אחז במפרקי ידיה בכוח מתון וקרע מעליו את חיבוקה. אז הלך לדרכו במורד הסמטה, גורר אחריו צל מסנסן על האספלט הטרשי, משחיר לאיטו תחת צוהב הפנסים. היא הרחיקה מבט מעבר לראשי הפנסים השפופים, מעלה-מעלה אל ירח גורי, יצור רענן של ראש חודש בתהום השמים; עינה ליטפה אותו במתיקות חולמנית, החליקה על הפלח המקומר כמו על גבה של חיית מחמד קטנטנה, שנכונה להישמע לכל משאלה.