מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

כתב היד/ ראובן נמדר

זה קרה לפני כמה עשורים. תל אביב הייתה עדיין עיר צעירה, עיר רעבתנית וחסרת מעצורים. חזיתות הטיח המכוערות שלה הסתירו מאחוריהן קנאות ויצרים, קנוניות ותככים שלא היו מביישים ערים אמיתיות כמו ניו יורק, פריז ורומא – אבל הייתה בה גם איזו אינטימיות פרובינציאלית, חמה ומיוזעת שהפיחה רוח של גילוי-עריות בקשרים הסבוכים שנרקמו בין הסופרים, האמנים ואנשי הבוהמה שגדשו את בתי הקפה המפורסמים שלה. הגברים היו גסים ומחוספסים, מכריסים, תאוותנים, לא מרוסנים. הם לבשו חולצות צמודות מדי שכפתוריהן היו פרומים וחשפו חזות שעירים, גידלו פאות לחיים עבותות והדיפו ריח חריף של גבריות פראית. הנשים לא היו מעודנות מהם בהרבה. למרות מיניותן המתפרצת הן עמדו, דיברו והתנועעו כמו גברים. הן צחקו בקול רם, קיללו ועישנו סיגריות ארוכות שהפילטרים שלהן היו מוכתמים באודם עז, כאילו נטבלו בדם. הם הצטופפו יחד סביב שולחנות בתי הקפה שהיו עמוסים חפיסות סיגריות מתוצרת מקומית, קופסאות גפרורים צבעוניות מתוצרת "נור", מאפרות נירוסטה מלאות בדלים מעוכים ומסכרות כבדות, גם הן עשויות נירוסטה, שקשה היה להבחין בינן לבין המאפרות. את הקפה שתו אז בכוסות זכוכית גוצות ועבות, ואת הברנדי המקומי הזול – שכולם התעקשו לכנות בשם היומרני קוניאק – שתו מכוסות מים גבוהות, עבות דופן, שהיו נמזגות עד למחציתן בנוזל הכתום-חריף. המילה הכתובה הייתה עדיין בשיא מעמדה. משוררים, סופרים ומחזאים נחשבו לגיבורי-תרבות. רק מעטים חשו מוכשרים מספיק כדי שיעזו לכתוב ולשלוח לפרסום, ומתי מעט עברו את רף הכניסה של ההוצאות וזכו לראות את יצירותיהם מודפסות ונכרכות. יציאתו של כל ספר עשתה רושם. המבקרים והקוראים עטו על כל פרסום חדש כמוצאי שלל רב, להוטים לשבח או לקטול אותו באותו אופן לא מרוסן שבו עשו כל דבר אחר בתל אביב של אותם הימים.

הַמּוֹרֶה היה אחד מהכוכבים הזוהרים בשמיה של הספרות והמחזאות העברית של אותם הימים. הוא כתב פרוזה אפלה ודחוסה, בעלת איכות חלומית ומעיקה, ומחזות מצליחים שגם בהם שלטה איכות דומה. הוא היה בשר מבשרה של הבוהמה התל אביבית, והיה גאה מאוד בשורשיו הפרולטריים ובחספוס-הרחוב שדבק בו מימי ילדותו הפרומה באחת משכונות העוני של דרום העיר. הוא נשאר נער-רחוב קשוח גם בבגרותו, מין טורף עירוני שזוף ושרירי, גמיש ומסוכן, שכולו אינסטינקט טהור – שונה בתכלית השינוי מדמותו של הסופר העברי בן זמננו, הציבורי-להחריד, האחראי והממושמע, שנושא תמיד על כתפיו את משאם המדומיין של המוסר והמצפון. הוא אהב ונשא בגאון את המוניטין הפרחחי שדבק בו ואת השמועות שהתרוצצו בבתי הקפה על הרפתקאותיו הפרועות וכיבושיו הרומנטיים. החספוס המאצ'ואיסטי שלו רק העצים את הרושם העז שהותירה העדינות המפתיעה שהופיעה לפעמים בכתיבתו – רגישות שהמבקרים העזו אז לכנות אותה בתואר הטעון "נשית" – והיופי הלא-צפוי שהפציע לפעמים מבין השורות ונשא את הקורא הרחק מעבר לרחובות המפויחים ולגגות המזופתים של העיר; אל עבר איזה אופק-יפעה צרוף, אינסופי.

הַתַּלְמִיד היה היפוכו הגמור של המורה, הקוטב השני של אישיותו הגדולה-מן-החיים. הוא היה בן הדור החדש – דור שהיה מעודן, רך ומבוית הרבה יותר מדורו הפרוע של המורה וחבריו הבוהמיינים. שלא כמו המורה, ילדותו של התלמיד עברה עליו בצפון הישן של תל אביב – ילדות מגוננת, אולי מגוננת מדי, בחיקה של משפחה משכילה ותרבותית מן המעמד הבינוני. הם נפגשו באוניברסיטה, בסדנת-אמן שהעביר המורה ושהייתה מלאה בעיקר בסטודנטיות צעירות ומצועפות-עיניים שנמשכו כמו פרפרים לאש אל הִלַּת-הגאון שאפפה אותו. התלמיד, שהעריץ גם הוא את המורה וראה בו את אחד מגדולי היוצרים של התרבות העברית, ואולי גם העולמית, אזר אומץ וניגש אל המורה בתום ההרצאה, מחכה בנימוס עד שאחרוני הסטודנטים סיימו להשתפך באוזניו ולומר לו עד כמה השפיעה יצירתו על חייהם ועל היצירות שהם עצמם מקווים ליצור בעתיד. המורה האזין להם בשיעמום מנומס של מי שמורגל במחמאות. הוא התעורר מאדישותו רק כשהדוברת הייתה נאה במיוחד, אז היו עיני הטיגריס הירוקות-זהובות שלו ניצתות פתאום בניצוץ של חיוניות פתיינית. זיק דומה הופיע, להפתעתו של התלמיד, ואולי גם שלו עצמו, בעיניו של המורה אחרי שניים-שלושה משפטי הפתיחה המגומגמים, חסרי המעוף שנפלטו מפיו של התלמיד. לכאורה לא הייתה שום סיבה שתגרום למורה להתעניין בבחור הגמלוני, חסר הייחוד שעמד מולו – ממלמל קלישאות-שבח שכמותן שמע כבר מאות אם לא אלפי פעמים. אבל משהו בו גרם משום מה לעפעפיו של המורה להתרומם מעט ולנחיריו להתרחב באופן כמעט בלתי נראה, כמו נחיריו של נמר שהריח סכנה או טרף. הוא נעץ את מבטו בסקרנות, כמעט בפליאה, בפניו העגולים ובעיניו הרְהוּיוֹת של התלמיד, חתך באבחה אחת את מלמוליו המגושמים ושאל אותו במין קוצר רוח לא מוסבר שגרם לדבריו להישמע כמו פקודה יותר מאשר שאלה: "אתה כותב?" פניו של התלמיד הוצפו דם, לְשׁוֹנוֹ לָעָה לרגע והוא נאלץ להנהן  לאישור. "הבאת אתך משהו?" שאל המורה באותו קוצר רוח מוזר, תובעני. התלמיד הנהן שוב, פתח בבהילות את תיקו, הוציא ממנו תיקיית קרטון משרדית והושיט אותה בלי אומר למורה. "תרשום את מספר הטלפון שלי!" ציווה עליו המורה בקול חד. התלמיד פשפש, שוב בבהילות שהייתה כבר כמעט קוֹמִית, בתיקו, שלה ממנו עט ומחברת ושרבט ביד לא יציבה את מספר הטלפון שהכתיב לו המורה במהירות, מבלי להמתין לתלמיד שיסיים את הספרה הקודמת לפני שיעבור לבאה. הוא פנה ממנו בחדות, זרק לו "להתראות" מהיר ופנה לעבר הדלת – משאיר מאחוריו את התלמיד ההמום האוחז בידו האחת את המחברת ובידו השנייה את העט השלוף, ליבו הולם בקרבו בעוצמה.

השבועיים הבאים עברו על התלמיד בציפייה מענה. הוא לא ידע מתי יהיה מנומס מצידו לטלפן אל המורה, וכמה זמן יידרש לו לקרוא את אסופת הדפים הדקה למדי שנחה בתוך קלסר הקרטון שמסר לו. הוא חווה עליות ומורדות מוזרים של מצב הרוח, מיטלטל בין רגעי אופוריה משכרים לבין רגעי פיכחון מביכים ומדכאים שבהם  חזר ושנן בפני עצמו שהמורה מן הסתם שכח את עובדת קיומו ברגע שבו יצא מן החדר באוניברסיטה ושתיקיית הקרטון החומה נחה כעת מתחת לערימת גדלה של תיקיות דומות המעלות אבק בפינת חדר העבודה שלו, אם לא הושלכה לפח אשפה מזדמן כבר בדרכו אל עבר שער היציאה של הקמפוס. לילה אחד, סמוך לעלות השחר, הוא חלם על המורה. החלום היה חי מאוד, חד מאוד, ונחרת בזכרונו בעוצמה רבה יותר משנחרתו בו אירועים שקרו לו בָּעֵירוּת. בחלומו הוא פסע לאורכו של מסדרון ארוך, אפלולי, שהקיר הימני שלו היה מכוסה כולו במדפי ספרים צפופים. בקצה המסדרון, בצד ימין שלו, הייתה דלת פתוחה שאור יום ירקרק-בהיר נהר ממנה והציף את הפינה שממול. התלמיד פסע במורד המסדרון, פנה ימינה ונכנס בהיסוס אל החדר המואר. המורה באמצע החדר, שורת החלונות שמאחוריו מקיפה אותו במעין הילה מלבנית של אור. הוא היה גבוה וחזק מכפי שהתלמיד זכר  מפגישתם האחת והיחידה, וזרועותיו היו פרושות לצדדים כמו לחיבוק של אדם יקר. התלמיד ניגש אל המורה ברעדה, מניח בהיסוס את לחיו על חזהו המוצק. הוא חש את זרועותיו הגדולות, השריריות של הגבר המבוגר נכרכות סביבו ברוך לא-מוכר וחש בבירור את חיוכו הקורן, המנחם – אף שפניו היו כבושות בחיקו של המורה והוא לא יכול היה לראות את הבעתו. התלמיד התעורר מהחלום באופן פתאומי, ליבו הולם בפראות בחזהו ועורו סמרמר כעורו של ברווז. למבוכתו חש שהוא נאחז בחמימות חיבוקו של האיש הזר-כמעט ומסרב להיפרד מתחושת הביטחון הנפלאה שהחיבוק  נסך בו. מאוחר יותר באותו היום, מעודד משיירי החלום שהסתחררו עדיין במחזור הדם שלו ונסכו בו ביטחון עצמי לא אופייני, הוא אזר עוז וטלפן אל המורה. "אה, זה אתה!" ענה לו המורה בטרוניה משועשעת. "כמה זמן חשבת שאני אחכה לך, הא? אתה חושב שאתה עושה לי טובה?!" הוא קטע את גמגומיו של התלמיד, שליבו נמס מרוב הקלה והכרת טובה ושאל-פקד עליו בקול נגיד ומצווה: "מה אתה עושה היום בשעה חמש? אל תאחר, אתה שומע? יש לי מישהי בשש."

התלמיד נקש על דלתו של המורה בחמש אחר הצהריים בדיוק. אישה חתומת פנים, ממוצעת קומה, פתחה לו את הדלת. התלמיד ידע מייד מי היא. הוא שמע, כמו כולם, את הסיפורים על אישתו של המורה. היא הייתה ידועה בכניעותה ובעיוורון מרצון שלה, שהסתיר ממנה את בגידותיו הרבות והמכוערות של בעלה – בגידות שכל העיר ריכלה עליהן באכזריות משועשעת. התלמיד שחש מין אשמה  משונה כלפי האישה הסב את עיניו ממנה במבוכה כשהובילה אותו בשתיקה אל חדרו של המורה, שהמסדרון שהוליך אליו היה הרבה פחות ארוך ודרמטי מאשר בחלום. גם המורה נראה נמוך וצנום יותר משנראה בחלום. הכיסא שלו היה שעון הרחק לאחור ורגליו היו פשוטות לפניו על שולחן הכתיבה, חושפות במלוא הדרן את הסוליות המזוהמות של נעליו. סיגריה בוערת העלתה עשן במאפרה שעל השולחן, ולידה נחה כוס קוניאק מלאה למחצה. "אה, זה אתה. שב!" ציווה עליו המורה בלי להפסיק לקרוא. "רוצה כוסית קוניאק?" מנימת קולו לא היה ברור אם הוא רציני או מתבדח. התלמיד למלם משהו בנימוס והתיישב בזהירות על הכיסא הקטן שבפינת החדר. "עוד דקה, בסדר?" פסק המורה, והמשיך לעיין בריכוז בניירות שבידיו. אחרי רגע או שניים של דממה מביכה הוא הניח מידיו את הדפים, מקפיד להפנות את הצד המודפס שלהם כלפי מטה, על פני השולחן. הוא קם ממקומו וניגש אל התלמיד שזינק ממקומו לקראתו. "אתה כותב מעניין," הוא אמר, נועץ את מבטו העז בעיניו הנבוכות של התלמיד, "אבל יש לך עוד הרבה עבודה. הרבה מאוד עבודה". התלמיד הרגיש בחוש שדווקא האמירה האחרונה, הדו-משמעית, הייתה המחמאה הגדולה ביותר שהוא יכול היה לצפות לה.

כך הפך המורה להיות "המורה", והתלמיד הפך לתלמידו. היחסים ביניהם, שדמו יותר ליחסי אומן-שוליה מימי הביניים מאשר ליחסיהם של מורה ותלמיד מודרניים, התאפיינו בהיעדר-הגבולות שהיה חלק מרוחה של התקופה ולא רק של המורה ואישיותו הדומיננטית. המורה לא היסס לבקש מהתלמיד לבצע עבורו כל מיני שירותים קלים: להגיה עבורו טיוטות של מאמרים, לשאול או להחזיר עבורו ספרים בספרייה ואפילו לקפוץ לקיוסק הקרוב ולהביא לו משם קופסת סיגריות. הוא אף ביקש ממנו פעם לכסות על עקבותיו בזמן שנסע לכמה ימים לאילת בחברתה של יורשת עשירה וצעירה ששמה כיכב באותן שנים לא מעט במדורי הרכילות של העיתונות. "היא לא תשאל!" הוא הודיע לתלמיד בנימה הוודאית האופיינית לו. "היא לא תשאל, אבל אם היא בכל זאת שואלת תגיד לה שהיית אתי באכסניה הסקוטית בירושלים ושעבדנו יחד על הטיוטות של הספר החדש. יש מבין?!" התלמיד נאלץ להנהן לאישור, ואפילו לנסות ולהשיב למורה קריצה של שותף-לדבר-עבירה, מחווה שנראתה לו מלאכותית ומגוחכת. האישה, דרך אגב, אכן לא שאלה והתלמיד לא נאלץ, לרווחתו, לשקר לה – אבל למרות זאת הוא חש ייסורי מצפון בכל פעם שהיא פתחה לפניו את הדלת בדממה מתנכרת והובילה אותו אל חדר העבודה של המורה. לפעמים עברו ימים, ואפילו שבועות, שבהם  לא דנו כלל בעבודתו של התלמיד – ועדיין, הוא לא חש מנוצל משום מה. הוא הרגיש שהוא לומד משהו חשוב מהמורה גם כשזה אינו מתמקד בעבודתו, משהו עמוק ובלתי ניתן לניסוח על הכתיבה, על האמנות ואולי אפילו על החיים עצמם.

האופן שבו התייחס אליו המורה בשיחותיהם היה גחמני והפכפך. הוא יכול היה לדבר אליו בחיבה כמעט אבהית, או לנהוג כלפיו בנדיבות שגרמה לליבו של התלמיד להיגדש מרוב הכרת טובה, ואז לפנות אליו פתאום בקול מתנכר ולשאול-לקבוע: "תגיד, אתה אידיוט?" אם שאלה או הצעה כלשהי של התלמיד לא מצאה חן בעיניו. התלמיד נסה לאלף את עצמו לא להיעלב בכל פעם מחדש מהתפניות החדות הללו, אך ללא הצלחה. העלבון צרב שוב ושוב את עורו כמו סטירה טרייה הבוערת על הלחי. לפעמים התייעץ המורה עם התלמיד ברצינות רבה, מתייחס אליו כשווה אל שווה – אבל בפעמים אחרות  זלזל בו בגלוי, לא רק בכישרונו או בבשלותו, אלא גם בגבריות שלו, שהייתה שונה כל כך מהגבריות המתפרצת של המורה עצמו. ההבדל ביניהם היה רב וגלוי לעין והמורה לא הרשה לתלמיד לשכוח אותו ולו לרגע: הוא ידע בחוש שהתלמיד היה עדין וביישן ביחסו לנשים, ונהנה לנפנף מולו ברשימת כיבושיו המיניים האמיתיים או המדומים, משרבב לדיבורו את שמותיהן של נשים מפורסמות בנימה זימתית של זנאי מושבע, שרמזה על כך שהן התפתו לו. הוא השתמש באותה נימה מגונה כשהזכיר מדי פעם, לצורך או שלא לצורך, את שמה של חברתו החדשה של התלמיד, שאותו הוא חילץ ממנו פעם במרמה. "אז מה שלום חמדה?" היה שואל פתאום את התלמיד בחיוך עקמומי, דו משמעי – נועץ בו את עיניו החתוליות ולא מרפה ממנו עד שפני-התינוק החיוורים שלו הסמיקו וכל איבריו פרכסו באי-נוחות ומבוכה.

אבל היה רגע שבו כל זה היה נעלם, הרגע שבו צללו שניהם אל מלאכת העריכה. אז היה המעטה המחוספס של המורה מתמוסס, ומתחתיו הגיח איש-אמת, איש רגיש וצמא ליופי. אז אפשר היה פתאום להבין איך נובעת לפעמים יפעה נשגבת כל כך מכתיבתו של הבריון הגס הזה דווקא. גם התלמיד השיל מעליו את המעטה ההססני, הרופס והרשה לגרעין הקשה של הכישרון להתגלות מתחתיו ולהזדהר כמו יהלום מלוטש. ברגעים אלה אפשר היה להבין מה ראה בו המורה בפגישתם הראשונה באוניברסיטה ולהתפעל מחדות מבטו שפילח את חזותו הלא-מרשימה של התלמיד, בחן את ליבו וכליותיו וזיהה את המַתָּת הנדירה שהייתה חבויה בו. ברגעי החסד האלה הם היו יושבים כתף-אל-כתף, רכונים יחד על הדפים המודפסים במכונת כתיבה. המורה היה מעביר ברוֹך על השורות את אצבעותיו הגדולות, החזקות, שנראו עדיין כמו אצבעותיו של איש-עמל למרות שבעשורים האחרונים הן אחזו בעיקר בעטים, בגופיהן של נשים ובכוסות הקוניאק וחוזר בלחש על הכתוב כדי להאזין לצלילן של המלים ולמקצבן. התלמיד היה מקשיב בדריכות מתמכרת למלמולו החרישי של המורה, חש שהוא שומע את המילים בפעם הראשונה וחווה את היופי  שהיה טמון בכל משפט, בכל תֵּבָה ובכל הברה. קסמם של הרגעים האלה היה מתפוגג במהירות, והמורה חזר לסורו והעמיד שוב את מחיצת האדנות והזלזול בינו לבין התלמיד – אבל משהו מהקסם הזה נמסך ברוחו של התלמיד והמשיך להתפתח ולִתְפֹּחַ בתוכו לכלל בטחון-עצמי אמנותי שכמוהו הוא לא חווה מעולם.

הרעיון לרומן הראשון שלו נבט במוחו של התלמיד כמה חודשים אחרי פגישתו עם המורה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא חש בשל מספיק לחרוג מעבר לגבולות הצרים של הסיפורים הקצרים, השירים וטיוטות המחזות שגדשו את מגירותיו. הוא חיכה לרגע שבו המורה היה במצב רוח מרומם כדי לספר לו על שאיפתו לנסות את ידו בכתיבה של יצירה רצינית. שלא כמו שקיווה התלמיד, המורה לא התרגש לשמע הדברים. הוא הציץ בתלמיד במבט ספקני, כמעט חשדני, ושאל: "באמת? אתה בטוח שאתה מוכן?" התלמיד, שלמרות היכרותו עם המורה העז עדיין לטפח איזו תקווה מופרכת שזה יקום ממקומו לשמע הבשורה, יטפח בשמחה על שכמו ויעודד אותו לשבת ולכתוב את היצירה הגדולה של חייו, בלע את עלבונו והנהן "כן, אני בטוח". המורה המהם משהו בספקנות והחזיר את עיניו אל הדף שבידו. התלמיד קיווה לשתף את המורה במחשבות שהיו לו על הטקסט שהוא מתעתד לכתוב אבל המורה לא הרשה לו אפילו לצייר באזניו את קווי המתאר הבסיסיים של העלילה. "אני לא רוצה לדעת!" הוא צעק עליו, בקול שנשמע כעת מפויס יותר, אוהד יותר. "אל תראה את זה לאף אחד עד שזה יהיה גמור! תתבשל עם זה לבד! אתה יודע מה שאומרים: 'לא מראים לטיפש חצי-עבודה'? זה לא מדויק! הפתגם האמיתי צריך להיות: 'רק טיפש מראה חצי-עבודה!' תראה אותי, לא היה עולה בדעתי להראות אפילו דף אחד מהספר החדש שלי לאף אחד לפני שהוא יהיה גמור, ואני מתבשל עם הספר הזה כבר שנים! שנים!" קולו של המורה התרומם אומנם לגבהים מתלהמים, אבל הוא חש את קרביו מתכווצים בקרבו בכאב תוך כדי כך. האמת הייתה שלא היה ספר חדש. לא הייתה לו אפילו טיוטה ראשונה, או אפילו אוסף מפורק של שרבוטים ורשימות. לא היה לו כלום. הוא היה חסום לחלוטין, משותק לגמרי. הוא לא היה מסוגל לכתוב אף שורה זה חודשים רבים – זה שנים, בעצם – מאז שיצא לאור ספרו האחרון שזכה לשבחיה הגורפים של הביקורת ונחשב רב-מכר אדיר במונחי התקופה.

התלמיד שעה לעצת המורה הנערץ והתבשל לבד עם היצירה שלו במשך חודשים ארוכים. הוא בילה את הימים באוניברסיטה או בדירתו של המורה – שלא שאל אותו אפילו פעם אחת איך מתקדמת הכתיבה – ואת הלילות במחיצתו של כתב היד שלו, שדפיו הלכו ונערמו בקצב קדחתני על מגש-הניירות שלצד מכונת הכתיבה. הוא מעולם לא חש חי ודרוך יותר משחש באותן שעות לילה מאוחרות שבהן עבד על כתב היד. לפעמים, ברגעי השיא של הכתיבה, ברגעי הנים ולא נים שבין הצלילות להזיה, הוא הרגיש שרוחו של המורה ורוחו שלו התמזגו והפכו לישות אחת. ברגעים האלה הוא חש שהוא נעשה דק ושקוף כמו שפופרת זכוכית ושכישרונו של המורה הנערץ גועש בו ושוצף מקצות אצבעותיו היישר אל מקשיה הרועשים של מכונת הכתיבה. הוא הרבה לחלום על המורה באותם הימים, בשעות השינה המעטות שנותרו לו בין שעות הכתיבה לשגרת יום הלימודים. החלום חזר על עצמו שוב ושוב, כמעט בלי שינוי: בחלומו הוא פסע במורד אותו המסדרון שנגלה לו בחלומו הראשון על המורה, חלום שנראה כעת רחוק כל כך, נושא בידיו בדחילו ורחימו את הדפים המודפסים של כתב היד שלו כמי שמעלה  מנחה לאלים. הוא ידע שהמורה נמצא בחדר העבודה שלו, בסוף המסדרון, וחש בבירור בנוכחותו החיה – אבל המסדרון הלך והתארך ככל שהוא התקדם לעבר דלת חדר העבודה והוא הקיץ מהחלום בכל פעם שהגיע אל קצה המסדרון ועמד להיכנס אל חדר העבודה. אבל לילה אחד, כמה ימים אחרי שהתלמיד סיים לערוך-מחדש ולהגיה את הטיוטה השלמה של כתב היד שלו, חלה תפנית בעלילת החלום. הפעם הוא לא התעורר ברגע שבו  הגיע אל סף דלתו של המורה, אלא המשיך בדרכו ופסע פנימה, אל חללו המואר של חדר העבודה. המורה חיכה לו שם, גבה קומה ושרירי, עיניו קורנות לקראתו וזרועותיו פרושות לרווחה, כמו לחיבוק.
ביום המחרת אסף התלמיד את דפי הטיוטה הראשונה של כתב היד שלו, יישר אותם בקפדנות, הכניס אותם לתיקיית קרטון חדשה והביא אותם אל ביתו של המורה, ליבו מפרפר בקרבו בחדווה וברעדה.
כרגיל, כמו בטקס קבוע, פתחה לו האישה את הדלת בהבעה חתומה והובילה אותו אל חדר העבודה של המורה כאילו היה זה ביקורו הראשון בדירה. התלמיד, כרגיל, חש כלפיה את אותה תערובת קבועה של אשם וחמלה בזמן שפסע בעקבותיה, מנסה להכין את עצמו למעמד הגורלי המצפה לו בחדר העבודה. ההתרגשות וחוסר השינה המצטבר גרמו לו לחוש חלש, חלול וסחרחר. המורה ישב כהרגלו, שעון לאחור ורגליו פשוטות לפניו על שולחן העבודה. רגישות היתר של התלמיד החרד גרמה לו לשים לב בפעם הראשונה לעובדה שהמורה לא נמנע מלהניח את נעליו המזוהמות ישר על הניירות, עבודות התלמידים וכתבי היד שנערמו על השולחן. הגסות של המחווה האדנותית, האטומה הזו, חרתה לו מאוד – אבל הוא לא העז להתמכר לרגש התיעוב שהתעורר בו והשתדל כמיטב יכולתו להתרכז במשימה שלשמה הוא בא. לרווחתו, המורה לא הביע זלזול גמור בתשורה היקרה שהגיש לו התלמיד בלב מפרפר. הוא טרח אפילו לקום ממקומו, קיבל לידיו את כתב היד ואמר: "נו, יפה, יפה! לא הייתי בטוח שתצליח לסיים. מעניין מה עשית שם…"
כמו בפעם הראשונה שבה ביקר בחדר העבודה של המורה, הרגיש התלמיד גם הפעם בחוש שהאמירה העקמומית והמשונה הזו היא המחמאה הגדולה ביותר שיכול היה המורה לחלוק לו ברגע זה. הוא לא העז לשאול  מתי הוא יוכל לצפות לחוות דעתו על כתב היד, והמורה מצידו לא התנדב לספק את התשובה. הוא הטיל את התיקייה על גבי ערבוביית הניירות שרבצה על שולחן העבודה, ונפנה לשוחח עם התלמיד על דברים אחרים, כאילו לא היה זה אחד מהרגעים המרגשים והמכריעים ביותר בחייו.

המורה לא היה אדיש ואגבי לגבי כתב היד של תלמידו הקרוב כפי שהעמיד פנים. הוא נפנה להציץ בכתב היד כבר באותו הערב, אחרי שחזר מליל השתייה בבית הקפה הקבוע שלו. השעה הייתה כמעט אחת אחרי חצות. אורם של פנסי הרחוב הסתנן לחדר העבודה מבעד לחלון הפתוח, מתחזה לאור ירח. המורה הצית סיגריה, שאף ממנה שאיפה עמוקה, שלף את הדפים מתוך התיקיה וצלל אל תוך כתב היד. נשימתו נעתקה כבר למקרא השורות הראשונות, חושיו נדרכו ויינו סר מעליו בן רגע. הוא לא האמין למראה עיניו: כתב היד כאילו נחצב היישר מדמיונו שלו, ממש כאילו התגנב מישהו אל חלומותיו, גנב אותם ממנו והגיש לו אותם בחזרה כתובים טוב ויפה יותר משהוא עצמו יכול היה אי פעם לנסח אותם. המילים רדפו זו אחר זו על הדף, מזנקות בתנופה נדירה מעל הנייר ומתנגנות בראשו בקצב מושלם. כל שורה שקרא המורה גרמה לו לחוש שהוא נחלש והולך, מאבד את עוצמתו, כישרונו ואוֹנוֹ – בעוד דמותו של התלמיד, שהייתה עד כה קטנה ולא מאיימת, הולכת וגדלה בדמיונו לממדי ענק. הוא הסתובב בחדר בשיער פרוע ובעיניים פרועות לא פחות, מתהלך הלוך ושוב כארי בסוגר, מעשן בשרשרת, טורף עוד ועוד חטיבות של הכתוב ומנסה נואשות להבין איך זה יכול להיות. איך הצליח התלמיד לחדור אל מוחו ולשאוב ממנו את כישרונו, את ההשראה שלו – לינוק מנשמתו כמו ערפד את הרעיונות והמחוות שהסתחררו כמו סערה עקרה בראשו כבר כמה שנים בלי שיצליחו להמטיר על הנייר ולו שורה ראויה אחת? איך הילד המפונק הזה, הכלומניק הקטן הזה, האפס הזה, הצליח לעשות את זה? איך הוא הצליח לכתוב ככה?
אור שחר חיוור, חולני למראה, חלחל אל החדר כשהמורה – גם הוא חיוור וחולני למראה – סיים לקרוא את כתב היד. הוא הניח אותו על שולחן העבודה, הצית את הסיגריה האחרונה שנותרה בחפיסה והצניח את גופו המיוגע על הכיסא. הגבר העז, שהרגיש תמיד צעיר בהרבה מגילו, חש עכשיו חלוש ומדוכא כאילו הזדקן מאוד בִּן לַיְלָה. "מה עכשיו?" הוא חשב בייאוש, "מה עכשיו, הא? עכשיו ?!"

הימים חלפו באיטיות מענה. התלמיד, שהיה כאמור בחור עדין ומנומס, לא לחץ על המורה לומר לו אם קרא את כתב היד ומה דעתו עליו – וגם המורה מצידו לא הזכיר אותו ולו ברמז. הימים הפכו לשבועות. המועקה שרבצה על התלמיד הלכה והעמיקה. הוא היה משותק, לא היה מסוגל להתרכז בשום דבר ובוודאי שלא להתחיל לעבוד על שום דבר חדש. דמותו של המורה הזדחלה כמעט כל לילה אל חלומותיו, אבל הפעם היה המבע שלה מתנכר ומאיים, רחוק מלהיות מחבק. אחרי קצת יותר מחודש אזר התלמיד אומץ, חיכה לשעת כושר ושאל בקול כאילו-ענייני: "תגיד, יצא לך במקרה להציץ בכתב היד שנתתי לך?" המורה, שלא טרח להרים את עיניו מהדף שבידו, המהם משהו בהתנצלות והבטיח שיקרא בקרוב. עוד שבועיים חלפו, והתלמיד, שהיה כבר נואש לגמרי העז שוב לשאול אם יש חדש בעניין כתב-היד. המורה ענה בטון סתמי שכן, הוא התחיל לקרוא "וזה מאוד מעניין". הנימה המנומנמת, האדישה שבה אמר המורה את המילים "מאוד מעניין" טרדה מאוד את מנוחתו של התלמיד. הוא הפך והפך בה, מנסה לשער ולהבין למה בדיוק היא מרמזת. בתקופה זו הפך המורה לטרוד ומרוחק יותר ויותר. הוא הסתגר בחדר העבודה שלו, ומיעט לשוחח עם התלמיד בטענה שהוא עובד עכשיו ברצינות על הספר החדש ושכידוע, אינו אוהב להראות את הכתוב לאיש עד שהוא לא גמור. הביקורים שלו בדירתו של המורה הלכו ונעשו נדירים יותר ושיחות הטלפון שלהם נעשו קצרות ומאולצות. פעם, אחרי כמה וכמה ימים של נתק, שמע התלמיד את המורה מורה בלחש לאשתו, שהרימה את השפופרת, לומר שהוא לא בבית. בור נפער בקרביו של התלמיד. הוא חש נבגד ומוכתם לא רק מהתנכרותו של המורה אלא גם מהנימה המתכתית שנמזגה בקולה של האישה המסכנה שנאלצה לשקר ולומר לו שבעלה לא נמצא בדירה. בצר לו הוא הסתער שוב על כתב היד, הופך והופך בו, משנה בו שורות ומילים שלא היו צריכות שינוי והורס אותו לאיטו תוך כדי הציפייה המכרסמת לתשובתו של המורה, תשובה שבתוך-תוכו כבר ידע שלעולם לא תגיע.

אחרי כחודשיים (כעת כבר היה הנתק בין המורה לתלמיד בבחינת עובדה מוגמרת) התחילו להתרוצץ בחוגים הספרותיים השמועות על הספר החדש של המורה שעמד לצאת בקרוב לאור, אחרי שנים של שתיקה מתמשכת. ביום הפרסום הלך התלמיד אל חנות הספרים של האוניברסיטה וביקש לקנות עותק של הספר החדש, שערמה נאה של עותקיו ניצבה במקום מרכזי על הדלפק. התלמיד קיבל לידו את הספר, הציץ בשער הקדמי שלו וחש שראשו מסתחרר כאילו הריק בבת אחת כוס גדולה של קוניאק. שמו של הספר החדש של המורה היה השם הזמני שהציע התלמיד לכתב היד שמסר לידיו לפני חודשים אחדים. הוא כשל החוצה מהחנות, נשען על אחד מעמודי הבטון כדי לייצב את עצמו, פתח את הספר והתחיל לקרוא. הסחרחורת שבראשו הלכה ונעשתה מהירה, וכעת נלוו אליה גם בחילה קשה וקושי בנשימה. המילים, שהיו מוטבעות באופן כה סמכותי על הדף המודפס, היו מוכרות לו מאוד, מוכרות באופן מפלצתי. המורה לא טרח לשנות כמעט אף מילה. כתב היד שלו, של התלמיד, היה מונח בשלמותו על דפיו של הספר הפתוח שלפניו.

הארץ רעשה וגעשה עם פרסומו של הספר. מוספי סוף השבוע התחרו ביניהם בשבחים מסולסלים ובהִתְלַהֲמוּיוֹת כמו-אמנותיות. "שנות השתיקה השתלמו!" הכריז אחד המבקרים. "ספר חד פעמי" פסק מבקר אחר. "היין הטוב ביותר הוא זה שהתיישן בחבית הרבה זמן", כתב מבקר שלישי, שמעולם לא טעם יין ראוי לשמו ושחוויית השתייה שלו הייתה מוגבלת ליינות מתוקים מתוצרת כרמל מזרחי. לא רק דפי העיתונות הכריזו על תהילתו של המורה וספרו החדש, גם תוכניות הרדיו המוקדשות לתרבות וספרות הקדישו שעות שידור ארוכות לראיונות עם המורה – שהכריזמה הפרחחית הכובשת שלו עברה יפה מעל גלי האתר – ולסקירות של ספרו פורץ הדרך שהתחיל להסתמן כפסגת יצירתו. המילה הכתובה הייתה, כאמור, עדיין בשיא מעמדה וספרו של המורה הפך לשיחת היום בבתי הקפה, במסיבות הסלוניות, במפגשי הסטודנטים ואפילו סתם כך, בשיחות הרחוב. התלמיד, שחש שהוא מאבד את שפיותו, התרוצץ בחוצות כמו כלב שוטה, עפעפיו המאודמים קרועים לרווחה כאילו קמה רוח-הרפאים של ספרו לתחייה מול עיניו. הוא לא אכל, בקושי ישן, ולא חשב או דיבר על שום דבר מלבד על כתב היד הגנוב.

הוא בילה שעות ארוכות בחדריהם של חבריו, חוזר שוב ושוב באופן כפייתי על הסיפור הלא-ייאמן שלו ונאחז בפרטי הפרטים, כולל התפלים ביותר, כאילו הוא מקווה שבאחד מהם טמון המפתח לתעלומה שהשתלטה פתאום על מוחו וחייו. חבריו, שלא היו רבים או קרובים במיוחד, העמידו פנים של השתתפות בצער אבל בתוך-תוכם כרסם הספק באמיתות טענותיו של התלמיד, שנשמעו – אם להודות על האמת – מופרכות מיסודן. אפילו חברתו, חמדה, שהתחילה כבר בלאו-הכי למאוס בו ובחברתו, לא הצליחה להאמין לו כפי שראוי היה לה, אולי, להאמין. "אתה בטוח?" היא שאלה אותו פעם או פעמיים בתמימות, או שמא לא היה זה בתמימות? "אתה בטוח שזה באמת הספר שלך? יש סיכוי שיש כאן איזו טעות, או אי הבנה?" התלמיד נמלא חרון אין-אונים למשמע השאלה, וצרח עליה בקול שהִדַּקֵּק והצטרד מרוב מצוקה: "את השתגעת? את חושבת שאני לא מכיר את הספר שלי?" הוא התפתה, כמעט מדי יום, ללכת אל ביתו של המורה, לנקוש על דלתו ולדרוש ממנו הסברים – אבל עצם המחשבה על עיני הנמר הרושפות של המורה ועל שאגת-הזעם המחרידה שלו גרמו לו להתכווץ בבהלה ולדחות את המחשבה על המפגש איתו ליום שאחריו.

בצר לו, החליט התלמיד לפנות לעורך דין תל אביבי, מכר של מכרים, שהתמחה בזכויות יוצרים. לא היה לו כסף לשלם לעורך הדין אפילו עבור פגישת הייעוץ הראשונה, והוא נאלץ ללוות כמה לירות מאמו המבוגרת שחיה מפנסיה קטנה של משרד הבריאות, ואת השאר מחבריו שנתנו לו את הכסף בידיעה ברורה שהוא לעולם לא יוחזר לידם. עצם המעשה של קביעת הפגישה עם עורך הדין נסכה בתלמיד עידוד מסוים, משיבה לו מקצת מתחושת הכבוד העצמי והשליטה במציאות שאבדה לו מאז פרסומו של הספר החדש. למרבה הייאוש, התחושה הזו נעלמה מייד אחרי שעורך הדין סיים להקשיב להסבריו הקדחתניים של התלמיד והתחיל לענות. הוא הביט בתלמיד מעל לשוליה של המקטרת האנגלית הגדולה שהייתה נעוצה בין שיניו, משווה לו מראה פרובינציאלי ומגוחך, ושאל בפשטות מעליבה אם יש לו עדים. השאלה הפשוטה, המתבקשת הזו, הכתה את התלמיד, שלא חשב עליה קודם, בתדהמה. לא, לא היו לו עדים. רגע, הייתה לו בעצם עדה אחת, עדה אחת ויחידה: אשתו של המורה, שפתחה בפניו את הדלת והובילה אותו כשהתיקייה בידו אל חדר העבודה. אבל אפילו התלמיד, במצבו הנפשי הרעוע, הבין מייד שאין שום ערך לעדותה של האישה. היא לא ידעה מה יש בתיקייה שבידיו, ולא הייתה איתם בחדר בזמן שהוא מסר את כתב היד לידיו של בעלה. גם אילו ידעה, הבין התלמיד בבהירות מרירה, היא לא הייתה מעיזה להעיד בעדו ולהתייצב נגד בעלה. "אז זו המילה שלך נגד המילה שלו…" משך עורך הדין את קולו בספקנות. "רגע! יש לי כאן את אחד משני העותקים המקוריים," הכריז התלמיד, ששכח משום מה את ההעתק שהביא איתו במיוחד לפגישה. "זאת ההוכחה שלי!" הוא הוציא מתיקו את העותק שני, המרובב בשינויים ומחיקות, והראה אותו מרחוק לעורך הדין, מסרב להרפות ממנו ולו לרגע. עורך הדין הביט בו בתערובת של זלזול וחמלה: "ומה בדיוק אתה מקווה להוכיח בזה? הוא יאמר שאתה קנית את הספר שלו בחנות והעתקת אותו מחדש במכונת הכתיבה שלך. לך תוכיח שזה לא נכון". התלמיד הזדעזע מעוצמת האבסורד שברעיון הזה: "מה? למה שאני אעשה את זה? מי יעשה דבר כזה? מה אני, מטורף?" עורך הדין משך בשעמום במקטרתו הכבויה. ניכר היה בו שהוא מאבד את העניין בתיק שהלך והתברר כברווז משפטי מובהק: "אני יודע? אנשים עושים כל מיני דברים. חסרים משוגעים בעיר הזאת?"

הספר נמכר במהדורות רבות. השמועות בעיר דיברו על הצלחה בקנה מידה חסר תקדים, על תרגומים לשפות זרות ועל משא ומתן על זכויות ההסרטה עם מפיק קולנוע ישראלי ידוע שחי בהוליווד. מה מכל השמועות האלה היה נכון? התלמיד לא ידע לומר. עצביו התרופפו מאוד בחודשים האחרונים. העיסוק הכפייתי שלו בכתב היד האבוד אכל בו בכל פה, הוא רזה מאוד, לא התגלח  ונראה יותר ויותר מוזנח. חמדה, שלא במפתיע, נפרדה ממנו ומצאה לה בחור אחר. וגם מעט החברים שנותרו לו הלכו והרחיקו את עצמם ממנו, כפי שקורה תמיד במקרים שכאלה. קל ונעים יותר להתחבר אל המאושרים והמצליחים מאשר אל האומללים והמפסידים-במערכה. מי צריך את כל המסכנות הזאת על הראש? החיים מספיק קשים גם ככה.

לילה אחד, בשעה מוקדמת יחסית, חלם התלמיד חלום נורא: הוא, התלמיד, שכב עירום במיטתו, פניו מאופרים בכבדות, שפתיו משוחות באודם ועפעפיו צבועים בכֹּחַל. המורה, שהיה גם הוא עירום, התקרב אליו בחיוך זימה מרושע, גהר עליו והתחיל לכפות את עצמו על התלמיד ששכב משותק מהשפלה ואימה. התלמיד התעורר משנתו בבהלה נוראה, מביט סביבו בעיניים קרועות לרווחה ומייבב כמו כלבלב מוכה. הוא הרגיש מלוכלך ומוכתם, וחש שסדיניו הפרועים מזוהמים בזרמתו של המורה. הוא הביט בשעון שהיה מונח על הכוננית הקטנה שלצד המיטה, השעה הייתה אחת ורבע בלילה. הוא קפץ ממקומו, עורו סומר עדיין משנאה ואימה, התלבש במהירות ורץ אל ביתו של המורה בלי לחשוב מה בדיוק הוא מתכנן לעשות כשיגיע לשם. האור בדירתו של המורה היה דלוק למרות השעה המאוחרת. דמותה הגמלונית של האישה התלבטה בין החלונות והווילונות כמו אשת הדייג המצפה, בשירים ובבלדות שהיו פופולריים באותה תקופה, לשובו של בעלה מן הים. שלא כמו בעבר התלמיד חש כלפיה הפעם לא חמלה או אשמה אלא מין משטמה עמומה. האור בדירה נכבה קצת לפני השעה שתיים בלילה. התלמיד נשאר עומד על המדרכה, נחבא בצל הגדר החיה. עדיין לא הייתה לו תוכנית ברורה למה שיקרה ברגע שבו יפגוש במורה. הוא הריץ במוחו שורות פתיחה שונות ומשונות, האחת מגוחכת מקודמתה, ונאבק ברצון שאחז בו להימלט משם כל עוד יש לו הזדמנות. המורה הגיח מעבר לפינה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, מתנודד על רגליו ונתמך מדי פעם בגדרות ובעמודי החשמל. התלמיד דִּמָּה להריח את נשימת הקוניאק הכבדה שלו כבר מרחוק, אבל מן הסתם היה זה רק נתון חושים מכזב, פרי דמיונו המודלק. המורה זיהה אותו מייד, למרות החשכה שבה היה חבוי, והתפכח מייד מיינו. חושיו החדים, חושי נער-רחוב שהצליח בחיים וכבש את העולם, נשארו דרוכים כמו חושיה של חיית בר. התלמיד, שתוכניות-הפעולה המבולבלות שלו נשכחו ממנו ברגע שעמד פנים אל פנים מול המורה, הסתער לעברו בתנועה לא-מיומנת של אדם שלא השתתף בתגרה מימיו, צעק "גנב, גנב!" בקול מכמיר-לב של ילד נעלב וניסה להטיח את אגרופו בפניו של המורה שחמק ממנו בקלילות של לוחם-רחוב מנוסה. גופו החלוש, המסורבל, של התלמיד הוטל קדימה, נתקל בגדר האבן הנמוכה שהקיפה את חצר הבניין וצנח ארצה. המורה התקרב אליו באיום, רגלו הימנית מורמת לאחור כאילו היא צוברת תאוצה כדי לבעוט בבטנו הרכה של התלמיד השרוע לרגליו על המדרכה. הוא הסתכל בתלמיד בבוז, כמעט בגועל, ושאג לעברו: "תגיד לי, אתה מפגר? אתה מטומטם? אתה באמת חושב שאחד כמוני יגנוב סיפורים מאחד כמוך? מי אתה בכלל? אתה באמת חושב שהיה לך את הכישרון לכתוב דבר כזה? מאיפה שיהיה לך כוח לכתוב דבר כזה? מאיפה, תגיד לי, מאיפה? על מי אתה עובד? מה אתה, ילד? לך מפה, ילד! לך מהר הביתה, ושאני לא אראה אותך כאן שוב, הא?" הרגל הימנית פרכסה כאילו היא עומדת לבעוט בגופו המרטיט של התלמיד, אבל הבעיטה נותרה תלויה באוויר, משרטטת בו קשת בלתי נראית של אלימות ואימה. התלמיד פעה משהו לא מובן בקול חלוש והתפתל על האספלט המלוכלך של המדרכה. החרון חמר במורה, מעבה את קולו ומצריד אותו: "לי אתה קורא גנב? לי? לאיש שלִמֵּד אותך את כל מה שאתה יודע? אני גנב? אני? אם כבר מישהו גנב כאן, זה אתה! אתה, שבאת אלי כמו פורץ בלילה, כמו תן, כמו צבוע. זחלת לי אל תוך המוח כמו נחש וסחבת לי מהראש את ההשראה! חתיכת נבלה! ילד! תינוק! עוף מכאן!" הוא הוריד את רגלו אל הקרקע, הסתובב לאחור, נכנס לבניין והתחיל לגמא את המדרגות במהירות, שתיים-שתיים, להוט להשאיר מאחור את הסצנה המכוערת הזו, שכמו נלקחה מאחד ממחזותיו. התלמיד נשאר שוכב על המדרכה למשך עוד רגע או שניים, מקופל בכאב כאילו אכן בעט המורה בבטנו, ואז התרומם בכבדות מן הקרקע הקשה, אסף את איבריו הדואבים והתרחק משם בצליעה קלה, גופו השפוף נבלע בתוך אפלולית הלילה.

                                        -סוף-