מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קנאת הסופרים הזוטרים/רותי עפרוני

(או איך לקנא בדורון המבורגר)

תוך כדי כתיבת שורות אלה הולך ומתחוור לי שזה כנראה היה רעיון רע מאוד. אבל כבר התהדרתי בפני העורכת שאכתוב על העוינות שלי לידידי (או שמא על אהבתי לאויבי) דורון המבורגר – ולכן אקיים. לזכותי ייאמר שהרעיון המקורי היה אפילו אווילי יותר וממנו איכשהו נסוגותי בזמן. הצעתי לדורון שיכתוב איתי רשימה על קנאה בשני קולות, שלו ושלי. הביג איידיאה היה שאני אחשוף את נתח קנאתי בו והוא, בתמורה וסוף-סוף, יתוודה על קנאתו בי. אלא שמרגע שזרעתי את ההצעה באדמת שיחתנו, כבר נבטה בי הדאגה שפנטזיית ההדדיות שלי משוללת יסוד. שהנה אתפלש אני במשמעות החברות הטעונה שלנו עבורי, בעוד הוא יחתום בתמיהה – על מה כל המהומה (שחזור מדויק של יחסיי עם גברים בשנות התיכון שלי, אגב). אז הנה אני פה סולו. ליבי, כמו שאומרים האנגלים, ענוד על שרוולי.

אתם שואלים מיהו אותו ד.ה. שלכד את קנאתי? לא אתפלא אם מעולם לא שמעתם את שמו. כפי שלא אתפלא אם שמי שלי אינו שגור בפיכם. זאת משום ששנינו שוחים במים הרדודים של ביצת הספרות. ראשני רקק. אבל גם שם, האמינו לי, רוחשים חיים תוססים של תחרות, קנאה והשראה. אני יודעת, אני אמורה לשאת עיניים כלות אל הרב-מוכרנים, אל שוערי המוספים, אל בעלי הפרסים, המתורגמים, המובקרים, הפאנליסטים הקבועים. אבל אני לא. אני מאלה שחומדים את מה שקרוב אצלם, מתגוששת בתוך קבוצת המשקל שלי – קבוצת "הסופרים הקהילתיים", כינוי מגונדר לאלה שכותבים הרבה, בחינם וברשתות החברתיות. ולא רק זאת, אלא ששנינו, דורון ואני, מהזן המתעד. אנחנו כותבים בעיקר נון-פיקשן אישי. לשון אחר – אנחנו עיתונאי העצמי, חושפים שחיתויות בשגרת חיינו הקטנים.

בנורמות הזירה האמורה, ידי לכאורה על העליונה: אני אהודה יותר (כמותית. זה מדיד אצלנו), הטקסטים שלי זוכים לתהודה גדולה יותר, הכתיבה הביאה לפתחי ניצני פרנסה בהוראת כתיבה, ואם כרטיס הכניסה למועדון המבוגרים הספרותי הוא הספר הכרוך, הרי שאני כבר מעבר לבאונסר וידידי עדיין בתול. אך ליבי שב ולוחש לי שהוא מוכשר ממני. ולזה, חברים, אין נחמה.   

לפני ארבע שנים אמרה לי חברה, "את חייבת לקרוא את המבורגר." וכך עשיתי. מה היה הראשון שלו שקראתי? נדמה לי שתיעוד של איזה ריב עם בת זוגו, ריב שנגמר בסקס זועם ומתסכל וחף מגאולה. אני זוכרת שנשמטה לי הלסת. ריח של חירות נדף מהטקסטים שלו. חירות וכנות גדולה ותיעוב עצמי וגדלות ואלימות אצורה ופגיעות ורכות ובהילות והומור ותשומת לב לחומרי הנפש האפלים והעדינים ביותר. העברית התקפלה תחת לשונו גמישה וצעירה כמתעמלת במופע סרטים וחישוקים.

כמה זהירה הייתי בגישושים אחרי תשומת ליבו. בתגובות מדודות, שנונות, סונטות אך לא מעליבות. בדרך נס זה הצליח לי.
כתבנו זה לצד זה משני צידי העולם. הוא מברלין, אני מבוסטון. אני כתבתי מדי שבוע. הוא כתב הרבה, לעיתים שישה טקסטים ביום, אלפי מילים בשבוע. יכולתי לאמוד את מידת המסטוליות שלו על פי כמות הבדיחות הגרועות שפרסם בלילות. הייתה, ועוד יש לו, דרך מיוחדת להתיש את קוראיו – למהול את היצירות הכי טובות בכתיבה בּוּלֶמית, חסרת פשר. פורק את מרכולתו על הדוכן, מבולגנת, סוערת, אוצרות וינטג' ברקמת יד לצד תחתוני כותנה שלוש בעשר.

אני מעריכה שיש לו לדורון יותר קוראים מאשר אלה שמוכנים להזדהות. הכתיבה החשופה שלו מעודדת קריאה מציצנית, נבוכה, קריאת צללים. הקוראים שלי, לעומת זאת, נינוחים להשתתף, לשתף, להגיב, להתרשם. אני לבבית ומקרבת או לפחות כך נתפשת בכתיבתי. הפחד הגדול שלי הוא לבזבז את זמנם בכתיבת סרק. דורון זקוק להם פחות. גם בזה ראיתי עליונות עלי. טוּ קוּל פור סקוּל.

כשיצא לאור ספרי אני זוכרת שהגיב על ההכרזה באייקון כועס ובקומנט כתב: "שמתי 'אנגרי' רק כדי שתבחיני בי בינות ללבבות. אני מת כבר לקרוא…" זה הצחיק אותי ושימח אותי. הפנים הכעוסים, המאמץ המקורי, דו המשמעות הילדי. הרי ברור שגם תחת אגודל כחול גנרי הייתי מבחינה בו מייד. חיפשתי אותו אז כפי שאני מחפשת אותו היום, מבקשת את אישורו לכתיבתי. וכשאישור כזה ניתן, אני מטילה ספק בכנותו. לצד כתיבתו החפה והגולמית של דורון, הזיופים הכי קטנים שלי צורמים לי יותר. לידו מניפולציות הכתיבה שלי נדמות לי בוטות מאוד, low class.

בביקור מולדת נפגשנו בשוק לוינסקי. שוב החלפנו סיפורים. זה בדרך כלל מה שאנחנו עושים ביחד, מודדים איש את מעיל כתיבתו של חברו. אלא שהפעם דורון הכריז שלא רחוק היום בו יסיים את כתיבת ספרו, תיעוד מסע תיירותי-לכאורה שהתגבש לכדי הבשלתו כסופר. שבועיים תמימים ישב וכתב והנה כמעט השלים את כתב היד, מלבד בעיה קטנה שנתקע איתה. גוש צורב התגבב בגרוני. שבועיים?

אם יש משהו שמעביר אותי על דעת קנאתי היא זריזותם של כותבים אחרים. הנביעה. במו עיניי ראיתי אותו עושה את זה – יושב לחצי שעה מרוכזת מאוד, ומוציא תחת ידו טקסט של אלפיים מילה ויותר. הוא לעולם לא חוזר לקרוא את מה שכתב. לא עורך. אני כותבת בערך פסקה ביום. למחרת אני חותכת חצי, אחר כך שולחת לאחותי ולבן-זוגי, משייפת כל מילה, מפשיטה עד לשלד. אני שבויה בקראפט, משנה סדרים, פתיחות, סופים, סופרת מילים ומקצבים. אני מחושבת וכבדה וקפדנית. את כל כך חרוצה, אני לוחשת לעצמי לעידוד ברגעי ספק שבהם הבינוניות מושכת לי בשרוול. אבל תראי כמה יפה את עובדת, כמה לימדת את עצמך, שופי על האמביצ'יה ביץ'.

ובכל זאת הצעתי לקרוא את כתב היד שלו, אולי אוכל לחלץ אותו מהבעיה הקטנה שנתקל בה. דורון שמח בהצעתי. כתב היד אכן היה מפואר ומסעיר אבל רחוק מלהיות שלם. הקלה שטפה אותי. בחלקה מפני שלפתע נדמה בעיניי לאנושי ובחלקה מפני שידעתי איך לתקן את מה שהיה זקוק לתיקון. ביד נחרצת ערכתי את הטקסט. השותפות עלתה יפה. בהתחלה. אך עם הזמן והפרקים הלך הטקסט והתנכר לכותבו עד שלא זיהה בו את קולו שלו. עוגמת נפש תקפה אותי כשנוכחתי בנזק שגרמתי ביד גסה, במקום שנדרשה בו עדינות גדולה. אני יודעת שלא הייתה בי שום כוונת זדון, הייתה בעיקר רשלנות בוסרית ומידה לא מבוטלת של היבריס עריכתי, אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם במקום נסתר מאוד ייחלתי לכישלונו. מאז אנחנו מהלכים בזהירות סביב הספר האמור. הוא לא מנדב מידע על התקדמותו, ואני נוצרת את לשוני כמו דודה בחתונה שמתאפקת מללחוש "בקרוב אצלך". אם יש סיכוי לחברות שלנו היא זקוקה לגבולות ברורים של נפרדות.

אנחנו לא נפגשים הרבה, וכשכבר כן, אנחנו נוטים לגלות שאנחנו במחזור מקביל של גאות ושפל בכתיבה. בפעם האחרונה ששוחחנו ביקשתי שיחלץ את עצמו מהפוגת כתיבה וינפיק טקסט לצורך הדגמה לתלמידי הכתיבה שלי. אני אוהבת לארח את דורון בסדנה. התלמידים נהנים מהפתיחות והנדיבות שלו. אני מנופפת בו כמקרה קיצון של תעוזת כתיבה אישית, משוללת עכבות ומוסרנות. אבל האמת היא שאני מביאה אותו לשיעורים בשביל להתהדר בו. משוויצה בסמיכות אליו. אני מקווה שנתזים מאומץ הלב שלו ידבקו גם בי. הוא מזכיר לי בפראות שלו, בהעדר המבנה, בבוז למוסדות ההתקבלות, בקלות הכתיבה, בחייו הסוערים – את כל מה שאני מבקשת לעצמי.

בערך שעה אל תוך השיחה בסדנה, עול חקירת התלמידים נותן בו את אותותיו והוא מגלגל לעצמו ג'וינט. דורון יכול בקלות רבה לרכז סביבו הערצה וגם עוינות, פיפטי פיפטי. העובדה שהוא עובד בהורות במשרה מלאה, שהוא עשיר מבית ואינו זקוק לפרנסה שוטפת, שהוא משקיע את מיטב זמנו בכתיבה לבמה שנתפסת נחותה תרבותית – כל אלה מרעישים ומפתיעים את התלמידים ודורון מוצא עצמו מסנגר על בחירותיו במאמץ אפולוגטי. כאן הג'וינט נכנס לפעולה. הוא מרכך ומפייס אותו. עיניו נשטפות נימים אדמדמים, שקיעה של פטל סביב השמש השחורה של אישוניו הגדולים. כשהתלמידים מתפזרים, אנחנו עומדים קרובים ומפטפטים בשקט, ידידי ואני. והחיוך שלו איטי ורך ומתרחב, ואז אנחנו צוחקים וצוחקים, מתחבקים ונפרדים. איש מאיתנו לא יודע מתי ניפגש שוב, אם בכלל.