מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מקום הטומאה / יוסי וקסמן


פרק מרומן שכבר לא יֵצא אל האור לעולם


ליניב איצקוביץ שכתב על סבתא לנה בלי שידע


שרה וקסמן עיקמה את האף, היא תיארה אותו אחרת לגמרי, שהרי בתמונה נראָה לה צבי הירש ילד קטן ומחונך, כן כן, הוא בפירוש נראָה לשׂוּרֶה מחונך. אבל בחיים הוא משוגע ויהיר, ונוטה למצבי רוח, ומחשיב את עצמו כאילו הוא איש העולם הגדול, והיא וילדיה פרובינציאליים, פרימיטיביים כמו הערבים והארמנים והיהודים המוּגרבּים והבגדדים ברובע המוסלמי. מה הוא חושב לעצמו? – גליצאי מעמיד פני וינאי, נו. וצבי הרשל'ה החורג שלה מחזיר לה, כמובן, ומלגלג על אחותו החורגת נחמה, שעינה האחת עצלה וחתומה באספלנית מפני שיצאה פוזלנית בלידתה, ומכנה אותה בשמות, ומתעלל בה עד שהיא פורצת בבכי. ושׂוּרֶה מתנפלת עליו כיוון שאף היא נוטה למצבי רוח, היא הרי תמיד הרה. ואשר אנשל נכנס בינה ובין הֶרשל'ה שלו המסכן, שנולד לו מאשתו הראשונה זיכרונה לברכה, אסתר, מפייס את אשתו החדשה, שרה, שכמעט וקרעה לאדון הגליצאי הצעיר את פאותיו. ״זה יתום, אלוקים בשמיים! זה ילד בלי אמא!״ ושׂוּרֶה נועלת את עצמה במטבח, ומטילה את מררתה על סלקים ועל תפוחי אדמה, ועל תרנגולת אחת שצריך למרוט את נוצותיה, ולא יוצאת מאצל הכיריים אלא רק לאחר שהבית שקע בתרדמה עמוקה.
פעם ופעמיים, והמלחמות בבתי מחסה בירושלים העתיקה נהפכו לשגרה. שׂוּרֶה מטיחה דלתות וצבי הירש מכה בשולחנות ובכיסאות ובארונות, ואשר אנשל עומד ביניהם להרגיע אותם, חוטף סלקים ובצלים וכובעים ונעלי קיץ שסבתא הוּדֶס שלחה ליתום שלה הקטן בחבילה מגרמניה. ״אוי הֶרשלֶ'ה, מה נעשה אתך?״ גם ככה צפוף הבית ומלא בצעקות דרדקים, האחים החדשים שלך, שמואל וחנה ונחמה התינוקת, ועוד היד נטויה, אוי, שׂוּרֶה'לֶה, שׂוּרֶה'לֶה, הנה היא מגדלת לה כרס קטנה… חתיכת צרה צרורה! אוי הרשל'ה, מי יציל אותך משׂוּרֶה-צוּרֶה? לךְ לךָ, אתה לא שייך לתמונה, לֵך!
ורוח הסבא המת וקסמן נושבת לצבי הירש בין אוזניו: קח את רגליך וּבְרח בְּרח בְּרח! וצבי הרשל'ה מדיח את צעדיו, ובמקום שיֵלך אל בית המדרש יורד הוא ברחוב בתי מחסה אל שער ציון, ומשם אל ההר, ומשם אל הכנסייה היפה החדשה; החוצה, החוצה, העולם יפה כל כך, השמיים כחולים כל כך, דִנדון הפעמונים באוזניים נעים כל כך, כמו אז, בדורטמוּנד שבגרמניה, בבית הקברות של אמא, אמא, אמא…
״אמא?״
לא! זו לא אמא אסתר בכלל, זו נזירה טמאה עם צלב טמא ועם עיניים טמאות ועם פה טמא שמחייך אליו ביידיש ירושלמית: ״הלכת לאיבּוד, אינגָלֶה?״ מאיפה היא יודעת לדַבֵּר יידיש? והפה הטמא צוחק: ״מה זאת אומרת מאיפה, הרי משיח צדקנו דיבר יידיש, ואִמו מרים דיברה יידיש, וסבתו חנה דיברה יידיש. זה ידוע.״ וצבי הירש כבר מבולבּל ממש: ״משיח צדקנו?״ מה, המשיח הגיע והוא לא שמע על כך? והנזירה מלטפת את ראשו של צבי הֶרשלֶ'ה, ולוקחת אותו בידה, והוא – זה מאוד משונה – לא מתנגד לה כלל וכלל. והיא מוליכה אותו סביב-סביב ההר, ומספרת ששמה אנה, ומוציאה מבין קפלי שמלתה השחורה תפוח זהב, ומושיבה אותו על אבן גדולה, ומקלפת את התפוח, ומפלחת אותו לפלחים-פלחים ומכבדת אותו. והוא – אלוקים בשמיים! – מתכבד. והנזירה גם היא מתכבדת בפלח, ומברכת בעברית מלעֵילית של בית מדרש, ברוך אתה אדוני, בורא פרי העץ. ברוך אתה אדוני, בורא ילדים נחמדים כל כך. הפרי טעים לו, ואף הנזירה המשוקצת נחמדה בעיניו.
ואנה שואלת אם ירצה להיכנס איתה לבית הכנסת, להתפלל, להודות לאלוקים היושב במרומים על תפוח הזהב. ועוד לפני שהספיק לענות לה היא נוטלת אותו בידה, ושניהם נכנסים אל מקום הטומאה. והחדר גדול ואפלולי, וריח משונה עומד באוויר, כמו ריח של בורא מינֵי בשמים של הבדלה. והנזירה אנה מושיבה אותו על ספסל מול גומחה גבוהה, שבראשה צלֶם של אישה ותינוק קטן בחיקה. וצבי הירש מעמיד פני מתפלל וממלמל בינו לבינו, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואנה מתיישבת על ידו ואף היא מתפללת ושרה לעצמה, אלא שתפילתה ושירתה נשמעות לו כמו שירת הלוויים ממש, ולא כמו זעקותיו של החזן השמן בבית הכנסת החורבה. שאלוקים יסלח לו על פשעיו, בטח ילקו אותו עשרים מלקות ויקרעו עליו קריעה, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. אבל התמונה נאה בעיניו, ומעציבה אותו, מפני שהגברת המצוירת נראית לו כאילו הייתה אמא אסתר עליה השלום; כך בכל אופן תמיד תיאר אותה לעצמו, כמו מלכה עם כתר זהב, אף שלא זכר את מראֶה דמותה, שהרי לא אהבה להצטלם – ככה סבתא הוּדֶס סיפרה – ולא נותרה ממנה שום תמונה. היא הרי תלתה את עצמה על חבל כשהיה בן חצי שנה, ואיך יֵדע. לילדים יתומים לא מספרים דברים כאלה. הם צריכים לגלות בעצמם. לבדם.
הללויה, הללויה, השירה של הנזירה אנה כמו יוצאת מפיה של אמא בתמונה: הללויה, אינגָלֶה שלי. והדמעות פורצות מעיניו בלי שירצה, והוא כובש אותן ברצפה, סליחה ומחילה, מי יסלח לצבי הירש הפושע הנתעב, מי? ואנה מנגבת את דמעותיו, ומספרת לו על הגברת בתמונה: קוראים לה מרים, והיא אמו של התינוק ישוע המצויר על ברכיה, ובית הכנסת הזה קרוי על שמה, תרדמת הקדושה מרים, "דורמיציון סנטה מריה". מרים שלא מתה אלא שקעה בתרדמה לנצח, וכך עלתה השמיימה, כחולמת, כמו אמא אסתר שלו, שלנצח תהיה שקועה בחלומותיו, ישֵנה איתו לעד.
וצבי הירש חש כאילו הייתה הנזירה אנה קרובת משפחה, וזה מאוד משונה לו, אבל גם נעים, והוא מתיר לה ללטפו ולנשקו על מצחו ועל לחייו, ״אוי, אינגָלֶה שלי". וגם הוא מנשק אותה על לחייה, וקורא לה "אמא" – זה מוזר – ומספר לה שהתגעגע אליה ושהיא חסרה לו, והלוואי שהייתה מתעוררת משנתה ובאה לגור איתו ועם אבא בבתי מחסה, שהרי גם אבא מתגעגע אליה, זה ברור. ופתאום גם הנזירה אנה בוכה, ולוחשת לו בסוד שפעם היה לה ילד כמותו, עם עיניים חכמות כאלה בדיוק, בוֶוסטֶפאליה הרחוקה, אלא שאלוקים לקח אותו ממנה, כדי שתוכל לעלות לירושלים עיר הקודש ולהתמסר רק לו. אלוקים נתן ואלוקים לקח, יהי שם האלוקים מבורך. ואנה עומדת, ומציירת באצבעותיה ציור שתי וערב על חזהּ, ומשתחווה, כמו ב״מודים אנחנו לָךְ״ בתפילת שמונה עשרה, ולוקחת אותו ופונה והולכת אל פתח הכניסה, אבל אינה מפנה את גבּהּ אל מרים ותינוקהּ שבתמונה, אף הֶרשלֶ'ה אינו מתיק את מבטו ממנה, וכמעט שמסתבך בשמלתה של הנזירה. הללויה בצִלצלי שָמַע. וכך שניהם יוצאים ממקום הטומאה.
ובדרך הביתה דִנדנו פעמוני בית הכנסת של מרים הישֵנה, וצִלצולם היה כה חזק עד כי נדמָה לצבי הירש שהם מצלצלים בשבילו במיוחד, הוא הרי ילד שנגעו בו הקדושים כמעט, ככה פסקה הנזירה אנה, שאף שהיא טמאה ומשוקצת, יש בה גם קדוּשה. המון-המון קדוּשה. הוא אפילו הבטיח לבקר אצלה בבית הנזירות בהר, חמור גרם משוקץ בעצמו! ומייד חזר בו ודפק על לוח ליבו – אשמנו, בגדנו, העווינו, הרשענו, מרדנו, צררנו, זדנו וגם חמסנו – שהרי כבר נשמעו מקצה הסמטה טריקות דלתותיה של שׂוּרֶה-צוּרֶה אמו החורגת, שהייתה מתווכחת עם אבא על עניינים ברומו של עולמה, שהוא צר ומצומצם כדירה הקטנה בבתי מחסה, ומדכא את הנפש שרוצָה לברוח אל ההר ואל העמק ואל הים, אל שמי הלילה שזוהרים לו באלפי כוכבים, כמו הכוכבים המצוירים בגומחה הטמאה של מרים הקדושה: אסתר, אסתר, אל תשכחי אותי!

***

בחלום הלילה באה אליו אמא, אבל בחלום הזה קראו לה מרים, והיה לה כתר זהב אמיתי, כמו למרים הקדושה בכנסייה, והיא חייכה, וצבטה לו בלחי, והתפעלה: ״כמה שהילד שלנו גדל. אוהו!״ ולפני שהלכה נתנה לו במתנה חבל ישן, מגולגל בחבילה קטנה. שתמיד יהיה לו, אמרה, שימשוך בו כשיתגעגע אליה, ומייד תופיע בחלומותיו.