מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / ריטה קוגן

שפתיים

אֲנִי רוֹצָה לְתַקֵּן אֶת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר.
לְהַזְרִיק חֻמְצָה הִיאֵלוֹרוֹנִית בַּשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר.
חֵצִי בַּשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה, עִבְרִית.
וְחֵצִי בַּשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה, רוּסִית.
שֶׁיִּהְיוּ מֻבְלָטוֹת וּמְתוּחוֹת וּדְשֵׁנוֹת וּמְשֻׁרְבָּבוֹת
בְּמִדָּה שָׁוָה, בְּמִדָּה שׁוֹבָה
אֶת הַלֵּב, אֶת הָעַיִן אֶת הָאֹזֶן.
פַּעַם בִּקַּרְתִּי בְּמִרְפָּאָה מְפֻקְפֶּקֶת, דּוֹקְטוֹר,
מִרְפָּאָה מְפֻקְפֶּקֶת שֶׁל הַתְאָמַת אֵיבָרִים,
מִרְפָּאָה מְלֻכְלֶכֶת וַחֲשׁוּכָה.
הָיָה שָׁם דּוֹקְטוֹר אַחֵר, סָפֵק אִם הָיָה דּוֹקְטוֹר.
הוּא זֶה שֶׁחִבֵּל בִּשְׂפָתַי, הִזְרִיק בָּהֶן רַעַל,
נִפֵּחַ אוֹתָן נֶגֶד כָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת,
שִׁחְרֵר אוֹתִי לָעוֹלָם בְּשָׂפָה עֶלְיוֹנָה מִפְלַצְתִּית,
עִבְרִית נְפוּחָה עַד כְּדֵי הִתְפּוֹצְצוּת,
וְאִלּוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנָה גִּלֵּחַ וְהֶעֱלִים.
נוֹתָר מִמֶּנָּה פַּסדַּק, לֹא שָׂפָה,
גְּזִיר בָּשָׂר חִוֵּר.

קרסים שפוצעים שפתיים

הַמִּלִּים הַכְּבוּשׁוֹת שֶׁלִּי נְמַסּוֹת מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן כְּמוֹ לֶחֶם קֹדֶשׁ
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת מֶנְטָה שְׁוֵיצָרִיּוֹת שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ עַל אַף כְּאֵב גָּרוֹן
אֲבָל הֵסִירוּ אֶת לַחַץ הַנְּחִיתָה מֵהָאָזְנַיִם,
כְּמוֹ כַּדּוּרִיּוֹת מְמֻתָּקוֹת שֶׁל תְּרוּפָה הוֹמֵאוֹפָּתִית
שֶׁאֲנִי נוֹטֶלֶת כשהָרָעָב וְהָרַעַד מְבַשְּׂרִים עַל הִצְטַנְּנוּת הַגּוּף.
הַמִּלִּים שֶׁלִּי דּוֹרְשׁוֹת לְהִפָּלֵט, קְרָסִים שֶׁפּוֹצְעִים שְׂפָתַיִם.
אֲנִי כּוֹבֶשֶׁת אוֹתָן מֵחָדָשׁ מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן,
מְמִסָּה אוֹתָן בָּרֹק שֶׁמְּמָאֵן לְהִקָּווֹת,
וְכַאֲשֶׁר נִקְוֶה – מְמָאֵן לְהִבָּלַע.

*מתוך ספר חדש בכתובים