מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בלדה ושני שיעורים / יהודה ויזן


בלדה*


"היה זה בבוקר, השכם בבוקר"
הָרַגְתִּי מַקָּק בְּשִׁירֵי וִיזֶלְטִיר
בַּשְׂרָנִי וְרָטֹב וּמַבְהִיק
וְדַם הַמַּקָּק דָּבַק בַּכְּרִיכָה
כִּי דַּם הַמַּקָּק הוּא דָּבִיק

אָמַרְתִּי לִמְחוֹת אֶת דַּם הַמַּקָּק
וְנָטַלְתִּי מַטְלִית מְמֹרֶטֶת
אַךְ דַּם הַמַּקָּק עִקֵּשׁ כְּמַקָּק
וְעַל כֵּן מֵאֵן הוּא לָרֶדֶת

אָז קָרָאתִי לְאִמִּי שֶׁתַּתִּיז
מֵסִיר שֻׁמָּנִים עַל הַסֵּפֶר
וְהַסֵּפֶר נֶחְרַךְ בְּלִבּוֹ הַמְּכֹרָךְ
אַךְ דַּם הַמַּקָּק יָסֵף אֶת
גַּבּוֹ לְהַכְתִּים.

אָז זִמַּנְתִּי עֵדִים שֶׁיִּרְאוּ
מָה חָפַצְתִּי הָסֵר אֶת הַכֶּתֶם
וְקִרְצַפְנוּ בְּצַוְתָּא
עִם גַּרְזֶן וְעִם צְבָת אַךְ
דַּם הַמַּקָּק לֹא מָשׁ.

וְנִחֲמַנִי אָבִי
לְבַל אֹמַר נוֹאָשׁ
"הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר – בְּנִי,
עֲשֵׂה לְךָ סֵפֶר חָדָשׁ."
_____________________________________
* מתוך הספר "מבחר שירים – 2020-2005", יהודה ויזן, שראה אור לאחרונה בהוצאת "כרמל"


שני שיעורים

שיעור ראשון: כשהייתי בן עשרים ואחת, בבית קפה שכבר לא קיים, אמר לי ויזלטיר – שאז עוד עישן בשרשרת והיה מדליק את הסיגריה הבאה בזו שנגמרת – "אל תיגש לעולם אל הדף אם אין לך מה לכתוב, אם אין לך שיר, או קצה שיר, אל תגיע לעולם למצב בו אתה יושב וחושב מה לכתוב. שבו אתה 'מנסה' לכתוב." על פניו עצה טריוויאלית למדי, כמו לכבוש את היצר; אלא שבפועל מדובר, כבמקרה של כיבוש היצר, בדרישה לא פשוטה כלל ועיקר, דרישה אתית בעלת השלכות פואטיות מרחיקות לכת, בדרישה להיות משורר־גיבור, כלומר, משורר שמשתדל לא לכתוב. העצה הזו מלווה אותי כבר שנים, ואני אסיר תודה למאיר על כל שיר שלא כתבתי.
שיעור שני: כשהייתי בן שלושים ואחת – ולאחר שנעשה כבר למשתתף קבוע בכתב העת שבעריכתי, "דחק" – שלח לי מאיר כמדי כרך שירים ותרגומים לפרסום. כמדומני שלח באותה הזדמנות שיר, שמה לעשות, לא הלהיב אותי במיוחד. זהו אינו מצב פשוט עבור אף עורך, לא כל שכן עבור עורך צעיר יחסית. ימים אחדים הסתובבתי בתחושה קשה, תוהה כיצד דוחים בנימוס משתתף מן הקליבר הויזלטיראי. לבסוף אזרתי אומץ, טיכסתי נוסח אפולוגטי דיו וצלצלתי למשורר: "שומע מאיר, פחות התחברתי הפעם לשיר ששלחת… תוכל אולי לשלוח לי עוד שיר או שניים כדי שאוכל לבחור מהם משהו שאני יכול לעמוד מאחוריו?" מאיר צחק. "מה זאת אומרת לעמוד מאחוריו?" שאל אותי בתמיהה. "לא אתה צריך לעמוד מאחורי השירים שלי, אני צריך לעמוד מאחוריהם" ולאחר השתהות קלה הוסיף: "וגם זה לא בטוח." והתוספת הזאת, ה"וגם זה לא בטוח" הזה, היממה אותי והייתה עבורי שיעור חשוב מאין כמוהו במידת החירות והשחרור שרשאי (או אולי אפילו מוכרח) המשורר לדרוש לעצמו.