מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הנשיכה מבעד למטפחת, מבעד למילים / רוני סומק

לפני כמה שנים נערך בשדה בוקר ערב לכבוד תרגומיו של מאיר ויזלטיר. התרגום הראשון שעלה בראשי היה לאחד משיריו של אנדרי ווזנסנסקי. ידעתי שבתרגום הראשון (של אריה אהרוני) השיר נקרא "מכים אישה", וּויזלטיר קרא לו "הם מרביצים אישה". ההבדל בין שתי האפשרויות הוא ההבדל בין סטירה קלה לאגרוף. אינני יודע רוסית, אבל הרגשתי שווזנסנסקי בשיר הזה הוא יותר אגרופן המבליט את השריר השירי. רגע אחרי כשנזכרתי גם בתרגומו ל"סונטה 130" (מאת שייקספיר) ול"מדוע אינני צייר" (מאת פרנק אוהרה), ידעתי שהכותרת של דבריי באותו ערב תהיה "הנשיכה מבעד למטפחת". ויזלטיר המתרגם במודע או שלא מודע מתווכח עם ביאליק שקבע כי התרגום הוא "הנשיקה מבעד למטפחת". הוא לא מוריד למקור שליש על התנהגות טובה. העברית צריכה לצחצח חרבות ולדייק בכוונת המשורר ולא "לרכך" את המילים בתחנת הגבול בין שפה לשפה.
אבל ייאמר מייד: הברילנטין החצוף והכל כך יפה נמרח על בלורית העברית לא רק בתרגומים שלו, אלא גם ובעיקר בשירים. אני זוכר את עצמי כשגיליתי את ספריו, מתחיל לצטט בקול רם את "יֵשׁ לִי תַּצְלוּם / שֶׁל הַיַּלְדָּה בְּלוּם", עוצר לרגע וממשיך "בַּתַּצְלוּם הַיַּלְדָּה בְּלוּם / אֵינָהּ לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם" ובוחן מבטים משתהים של שומעים הרגילים למצוא בשירים ילדות "לבושות" יותר. המשחק הדאדאיסטי הזה הרהיב וממשיך להרהיב. ובאותו דיו הוא כותב "מכתב לדוסטויבסקי" ושיר מצמרר על אילנה המעיינת בספר אפור אחרי שאבא ואימא הלכו לקולנוע ומגלה בספר הזה "… דּוֹדוֹת עִם הַטּוּסִיק בַּחוּץ" ואין אף אחד שילחש לאילנה את האמת בזמן אמת. והשיר הזה הוא ה"אנפלאג" האולטימטיבי של שירי השואה.
בכוונה אני לא מפרט דברים ידועים כמו אירוניה או תפקידו של המשורר בחלון הראווה של הסופרמרקט החברתי, כיוון שחשוב לי להגיד שוויזלטיר הוא גם רומנטיקן היודע לרגש, וגם יודע להמריא משדה התעופה של אותה רומנטיקה ולא לחשוש להשוות בין צבע הפרחים לצבע בגדם של הנידונים למוות. ובעניין הזה רוצו לקרוא את "… אֲבָל הַפְּרֵדָה מִפָּרִיס הָיְתָה פְּרֵדָה מִן הָעוֹלָם", בתוך "שברי שיר מול ימפה".