מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

התינוק / אילנה ברנשטיין

 

התינוק לא הפסיק לצרוח כל הדרך הביתה. בעלי נהג ואילו אני ישבתי מאחור, לצד מושב התינוק המרופד היטב והמצויד במנגנון נגד זעזועים. בעלי שאל אם אני יכולה להשתיק אותו. הבכי הסיח את דעתו מהכביש. קשה לי להתרכז, הוא אמר, אנחנו עוד נעשה תאונה. לא ידעתי מה ניתן לעשות בתנאים האלה, ואיך. המילה להשתיק השתחלה בין התפרים הטריים של הלידה. מתחה אותם. להרגיע, חשבתי. לנחם אפילו. אני יכולה להקל עליו. עידנתי לעצמי את האפשרויות. הוא רק נולד, רציתי להגיד, אך תחת זאת שאלתי אם הוא יודע איפה המוצץ. הוא לא ידע. זה גם לא בתחומי אחריותו, מיהר להזכיר לי. בחיוך כביכול. את יודעת שאני צוחק, אמר לי. אחרי ההתעלמות שזכה לה בחדר הלידה, נאצרה בתוכו עוינות שאיימה להתפרץ בכל רגע. אולי גם הוא עייף, חשבתי. עייפות מסוג אחר, ובכל זאת. איש מאיתנו לא הבין באמת מה קורה. היינו מגושמים מאוד בתגובות שלנו. תועים. איטיים. גם אם השליתי את עצמי שאני צעד אחד לפניו. שאני מוכנה לשינוי הזה. לחבילה העטופה היטב הזאת שנכנסה לחיינו. חליפת משוגעים, אמר בעלי כשהאחות הדריכה אותנו כיצד לעטוף את התינוק. אם החבישה הזאת לא תרגיע אותו, אני לא יודע מה ירגיע אותו.
לא זכרתי איפה שמתי את התיק של התינוק, במושב שלצד הנהג, אולי בתא המטען, לרגע חשבתי שהנחתי אותו על גג המכונית. כבר היו דברים מעולם.

בעלי היה מתוח. מעולם לא נסענו עם תינוק באוטו. לא של אחרים, ודאי וּודאי לא שלנו. אני לא ידעתי להגדיר את מצבי. יותר משהייתי מתוחה הייתי מותשת. כואבת. נזקקת. כשנגיע הביתה אני אעטוף אותו בשמיכה כמו שהאחות לימדה אותנו, אמרתי לבעלי. אבל בינתיים הכנסתי את הזרת שלי לפה שלו והנחתי את ראשי בצמוד אליו. המשכנו לנשום יחד, כמו עד לפני שלושה ימים. בסמיכות גדולה. כך היה במשך דקה או שתיים. הנה, ביכולתי להרגיע אותו, רחרחתי תקווה. אם קדמונית עלתה מתוכי. לרגע הייתי חוליה בשרשרת ארוכה, בשושלת מפוארת של אימהות היקום. ואומנם הזרת שלי הצליחה להטעות את התינוק, היא העניקה לו נחמה כלשהי, אבל לא לאורך זמן.

רעב הוא רק סיבה אחת שבגללה תינוקות מוצצים. יכול להיות שהוא עייף או כואב. נדמָה לי שהתינוק עושה אצבע משולשת. האמה שלו הזדקרה, בעיקר זו שביד ימין, ולא פעם אחת במהלך הנסיעה הזאת. בעלי לא הבין למה הוא בוכה. מילאנו אחר ההוראות של האחות במלואן. אלא שהפעם, בניגוד למוצרים אחרים שהבאנו הביתה, לא היה די במילוי ההוראות על מנת לתפעל אותו. להשתלט עליו נכון יותר, למנוע ממנו לאבד שליטה. בעלי היה מרוצה מהמטפורה שלו. הוא לא מוצר, אמרתי או חשבתי שאמרתי.
הבטתי בתינוק ואחר כך בבעלי, כלומר בעורפו של בעלי, ושוב בתינוק. הוא היה שבע, מחותל בחיתול נקי, לבוש חם. השמיים היו אומנם בהירים, ושמש עגולה עם קרניים, כמו בציור ילדים, ליוותה אותנו כל הדרך הביתה, אך היינו בעיצומו של החורף, והיה קר מאוד. תינוקות מתקשים לשמור על חום גופם, אמרה האחות. תקפידי על לבוש חם, אבל לא מחניק. היא פנתה ישירות אליי, אפילו לא הסתכלה על בעלי. היא הבינה מייד שיש כאן בעיה גם אם לא ידעה לתת לה מילים.

עד לפני רגע הוא היה ברחם, רציתי להגיד לבעלי. ושוב התאפקתי. גם אני הייתי צורחת אם היו מושכים אותי משם, ועוד בכוח המלקחיים.

אולי לא נוח לו בכיסא הזה, הוספתי ואמרתי. עוד לא ידעתי כמה שעות אבלה איתו במכונית כדי לעזור לו להירדם. אולי האור מסנוור אותו. הכול חדש בשבילו.

בעלי רצה לדעת אם ככה זה יהיה כל הזמן. לא הייתה לי תשובה. תינוקות לא בוכים סתם, קראתי באחד מספרי ההיריון והלידה. תמיד יש סיבה. גם אם לא תמיד מצליחים לזהות אותה. צריך להמשיך ולנסות. הוא רוצה לחזור אל הרחם, חשבתי. בגלל זה הוא בוכה. יעברו כמה ימים והוא ישכח, אולי כמה וכמה שבועות. כולנו גורשנו מגן עדן, גם התינוק יסתגל למצבו החדש. כמה שטויות עפו לי מהפה באותם ימים שאחרי הלידה. חל בי שיבוש חשיבתי.

לפני הכניסה לעיר שחררתי אותו מחגורות המושב שלחצו על הבטן שלו, כך הסקתי אחרי פסילתן של כמה וכמה אפשרויות, והצמדתי אותו אליי. התינוק נרגע בבת אחת, ורק נשימותיו המואצות עוד המשיכו להתייפח. לא יכולתי לפרש את פניו של בעלי שניבטו אליי מהמראה. האם הוא שבע רצון מהשקט שהסתחרר מעל ראשינו, או שמא הוא מודאג מהאחיזה הלא בטיחותית בתינוק. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי. רציתי להגיע סוף כל סוף הביתה. בעיקר לצאת מהמכונית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה עשיתי. וזאת הייתה רק ההתחלה. בעלי חזה את העתיד טוב ממני. אלמלא אהבתו אליי לא היה נכנע להפצרותיי. בלי ילדים, סיכמנו בינינו כשהחלטנו לכרוך את חיינו יחד. ואני הפרתי את ההסכם. בגסות הפרתי.

אני מרגישה שאני נוחתת בכוכב אחר, אמרתי לו. שלושה ימים בסך הכול וכל כך הרבה דברים השתנו. בעלי לא הגיב. אולי הוא לא שמע את דבריי שנאמרו בלחישה כמעט. לא רציתי לעורר את התינוק מההלם שהוא שקע בו. ניסיתי לא להיגרר לקלישאות. בעלי ואני רגישים מאוד לקלישאות. אבל הלידה תפסה אותי לא מוכנה מהבחינה הזאת. מה אפשר להגיד על לידה שלא נאמר. הפעם זאת הלידה שלי. כלומר הפעם אני היולדת. כאן אני מחדשת, ניחמתי את עצמי.

ככל שהתקרבנו למרכז העיר, הלכה והתעוררה בי שמחה, גם אם הססנית. הרחובות היו רחוצים. צבעונים פרחו במלוא עוזם באיי החניה. הנשים שחלפו על פנינו נראו לי אופנתיות מאוד, מטופחות מכל מקום. התחשק לי לעצור באחד מבתי הקפה. לשבת עם בעלי ועם התינוק. חשקתי בתמונה הבורגנית הזאת. תמונה שלעולם תישאר בתחום שעשועי הדמיון. אין סיכוי שבעלי יֵשב איתי ועם תינוק חסר מנוחה בבית קפה. בשביל לאכול חביתה שהתקררה ולשתות קפה שטעמו ניטל ממנו מרוב התעלמות – בעלי לא ראה בכך הנאה שכדאי לטרוח עליה.

ההילה האופפת את היולדת לא אפפה אותי. בזאת הייתי בטוחה. אף אחד לא אמר עליי שאני זוהרת או שהשכינה שורה עליי. דברים שנאמרו על היולדת ששכבה לצידי. הפנים שלי היו נפוחות מאוד. כל הגוף היה נפוח. הרגשתי שאני צריכה להשתין כל חמש דקות, הכול בגלל הדלקת שהתפתחה בעקבות הכנסת הקתטר. אבל שתן לא היה.
שוב נדמה לי שהחום עולה. תהיתי כמה זמן יחלוף עד שאתאושש מהחבלות שגרמו לי המלקחיים. נזקקתי לגוף שלי במצב תקין. זוהי משימה שקיבלתי על עצמי. ובגילי כבר לא הייתה בנמצא אמא שתעזור. הדם לא הפסיק להישפך מתוך הגוף שלי. המכנסיים היו ספוגים, ידעתי שאני מכתימה את המושב. נראיתי כמו אישה שדרסו אותה. הישיבה בלי גלגל ההצלה שלי הקשתה עליי. הייתי מחוסלת, והתינוק שוב התחיל לצרוח. ובעלי.

שאון העיר לא נשמע מבעד לחלונות המוגפים, זאת לא אותה העיר שהשארנו מאחורינו בדרכנו לבית היולדות. תמונת הצבעונים התחלפה בבת אחת. כעת, אחרי הכאוס של חדר הלידה, אחרי שיום ולילה נטרפו זה בזה, נדמה כי היא מודרכת על ידי היגיון פנימי. מאורגנת. מבעד לחלונות המושב האחורי נראה שיש יד מכוונת. אלה מסרים המופנים אליי, חשבתי, אישה אחרת דיברה מתוכי. אישה שילדה לפני שישים וחמש שעות. אישה תחת השפעה מסוכנת ומסכנת. כשנהיה בסביבה הטבעית שלנו, בבית שלנו, הכול יהיה קל יותר. בעלי יוכל לסגור את הדלת של חדר העבודה שלו, והתינוק ואני נוכל ללמוד אט אט את המציאות החדשה, להבין אותה ואולי אפילו להתרגל אליה. הייתי מצוידת בסבלנות הנדרשת, ובלי עינו המפקחת של בעלי אוכל להשתלט על העניינים. ורק בגידת הגוף, גופה של היולדת, עמד ביני לבין ההבטחה שהבטחתי לו, כלומר לשאת בעול גידול התינוק בכוחות עצמי. בשלב ההוא עוד האמנתי שאוכל לקיים את ההבטחה הזאת.

עם כניסתנו הביתה קפץ עלינו, כלומר עליי ועל התינוק, הכלב. גיבור, קראנו לו, במלעיל, כשמו של הכלב שהיה לי בימי ילדותי. סבי העניק לו את השם. למעשה הוא גם זה שנתן לי אותו במתנה ליום ההולדת. אבל גיבור שלנו, אחיו הבכור של התינוק, ייחוס שבעלי העניק לו ואילו אני התנגדתי לו בכל תוקף, היה אף הוא בן בית חדש בביתנו. תינוק בעצמו במידה רבה. בן שנה בקושי. עשינו כל מה שנאמר לנו כדי למתן את קנאתו ואת תוקפנותו לנוכח היצור החדש שעמד לגזול ממנו את מרב תשומת הלב. ובעיקר דאגנו לערוך היכרות, בין הכלב וריחו של התינוק, באמצעות שמיכה שעטפנו בה את התינוק ונתנו לגיבור להריח, ואפילו לשחק איתה. ובכל זאת הייתה מידה של תוקפנות בקפיצה הזאת. רק בדרך נס לא התרסקתי על הרצפה עם התינוק בזרועותיי.

מהרגע הראשון יצא בעלי להגנת הכלב. וזה, הרשה לעצמו להתפרע יותר ויותר. גם קודם לכן לא היה מחונך די הצורך. זה הגיבור השני שלנו. הראשון מת בשיבה טובה. והתנהגותו הסלחנית של בעלי עמדה בינינו לא פעם. גיבור-גָבּוּר שכמותך, אמר בעלי, גי. דאבור שלנו. הזנחנו אותך בימים האחרונים. אה, גיגָיבּוּר. ההתרפסות הזאת לפני הכלב הרגיזה אותי. קינאתי בכלב. קינאתי בשמי וקינאתי בשמו של התינוק. שנינו חסרנו את לשונו הממתיקה של בעלי. את אותם מלמולים חמדמדים ומטופשים ספוגי אהבה.

התינוק המשיך לבכות גם בבית. כמו מתעלם במפגיע – במופגן הוסיף בעלי ואף בזדון – מניסיונותיי המגוונים להושיעו ומהסביבה הנעימה שטרחנו עליה. סביבה נקייה, מעוטת גירויים ועל כן מעודדת רוגע. כך קראתי במדריך להיריון ולידה שהיה ברשותי. למרות הסתייגותו של בעלי מהמכונה בפיו – פרויקט התינוק – הרי שאפשר לסמוך עליו בכל הקשור לפירוק ולהרכבה, גם של רהיטים, לא רק של רעיונות. הקווים שהנחו אותנו היו פשטות וניקיון. רהיטים חפּים מאותה צבעוניות, מצועצעוּת אפילו, המאפיינות את מרחב הילדים. המרחב כפי שהמבוגרים מעצבים אותו. חדרו של התינוק נראה כחדרו של נזיר.

שב, אמרתי לגיבור שנשרך אחריי מרגע שנכנסתי הביתה. היה עליי ללטפו, אך בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, עם התינוק הצורח בידי, ומהלומות הלידה שפעמו בכל מקום בגוף שניתן למדוד בו דופק. לא היה כל סיכוי שאצליח להתכופף. תפסיק להסתובב לי בין הרגליים, אמרתי לו. אני עוד אפול בגללך. בעלי ראה את כל זה קורה ולא התערב. לכל הפחות לא נזף בי שאיני מפגינה כלפיו חיבה.

שולחן הכתיבה שלי אומנם נשאר בחדר שהוסב לחדרו של התינוק. איכשהו האמנתי שאצליח לעבוד קצת בשעות שהוא ישן בהן. אך לבד מהשולחן, חדרו של התינוק שהיה עד לא כבר חדר העבודה שלי שינה את פניו. כלומר חדרי הוא זה ששינה את פניו לטובת פני חדרו של התינוק. הספרייה שלי הועתקה למסדרון הרחב יחסית, המוביל לחדר השינה, שם גם תוכננה להיות פינת העבודה שלי – בגומחה קטנה – כשהתינוק יגדל ואחזור לשגרה הקודמת. למעשה, אפשר היה למסור את השולחן, שאינו מתאים בגודלו לפינת העבודה החדשה, כפי שהציע בעלי. הצעה שהיה בה הרבה מאוד מן ההיגיון, אבל מעט מאוד מן הרגש. השולחן הזה מלווה אותי מימי נעוריי. קיבלתי אותו בירושה מסבי, ולא רציתי לוותר עליו. חיי נכתבו עליו, חשבתי ברגעים רוויי פאתוס. וחייו של סבי לפניי. כבר בהיותי נערה אמר לי סבי כי מלאך ההיסטוריה מסתתר באחת ממגירותיו, וחוזה בהתפוררות של חיינו ובפורענויות הממשמשות ובאות. וכי עלינו לנהוג באיפוק ולהישמר מהקדמה שאחרים ששים לקראתה. בימים אחרים אמר כי אותו מלאך עצמו מציע אפשרות להשלמה ואפילו דוכן קפיצה לעתיד יפה יותר. כך או כך מלאך ההיסטוריה שהיה רדום במשך זמן רב נכון היה לשנות את חיינו. וכה היה.

תחילה הנחתי את התינוק בעריסה, גם היא בעלת רגלי נדנדה. תינוקות אוהבים שמנענעים אותם. אבל לא התינוק שלנו. מהעריסה העברתי אותו לשידת המגירות שהוסבה לשידת החתלה. גיבור ניתר ממקומו והתיישב למרגלות השידה. כלב טוב, הספקתי להגיד לפני שהתחיל מושך את מכנסיי בשיניו. הכול מתוך אהבה כמובן. אני לא יכולה ללטף אותך, גיבור. הפניתי אותו לבעלי אבל הכלב לא טמבל. הבטחתי לו שנלמד להסתדר יחד. קצת סבלנות.

במגירות השידה היו מונחים בגדיו הזעירים של התינוק, וגם החיתולים. אך את האחרונים הוצאתי עד מהרה, והנחתי על השידה. הבנתי מייד כי עליי לקצר את הפעולות. לא לבזבז זמן בפתיחת המגירה, במשיכת החיתול מהחבילה, בסגירתה וכל זאת ביד אחת. ועוד בידי השמאלית הלא-מאומנת, היות שאת היד הימנית הנחתי פרושה ובוטחת על פלג גופו העליון של התינוק. התינוק שלי, המתוק שלי, ששכב על גבו ונענע את גפיו בחוסר אונים, כמו היה גרגור סמסה.

אולי החיתול מציק לו, החיתול שהחלפנו לו לפני ארבע שעות בערך, שעה קלה לפני שיצאנו מבית יולדות. אבל החיתול היה יבש למדי. סתם עוררתי את רוגזו, ועכשיו אני מיוסרת על כך שלא זיהיתי בבכיו מצוקת רעב. חלפה חצי שעה בקושי מאז שחזרנו הביתה וכבר הצלחתי לייבש את התינוק.

בעלי פינה בינתיים את התיק הגדול שלקחתי איתי לבית החולים, הפעיל את מכונת הכביסה, ושאל אם אני רוצה לשתות משהו, קפה או תה. אולי כוס מים אמרתי, ואודה לך מאוד אם תכין בקבוק לתינוק. באופן חד-פעמי, נו טוב, לא בדיוק חד-פעמי, קצת עזרה תתקבל בברכה בימים הקרובים, למרות ההסכם בינינו. הרי לא יכולתי לדעת מראש שאקלע ללידה קשה כל כך. לידות קשות יש גם ליולדות צעירות, הכנתי כבר את משפט התגובה. אבל בעלי לא הוציא מילה רעה מהפה. להפך.

אני רואה, הוא אמר, אני לא אשאיר אותך לבד. כמה ימים לכאן או לכאן לא ישנו דבר. נעבור את תקופת ההרצה יחד. בצחוק, הוסיף ואמר. אל תהיי כבדה כל כך.

הבכי של התינוק ליווה את חיינו. את חיי ליתר דיוק. איבדתי את מעט הביטחון שהיה לי ביחס אליו. ילדתי אותו בהיותי בת ארבעים ושלוש כמעט. בזמן שחברותיי כבר מזמן החליפו נושאי שיחה. לא היה לי את מי לשאול, במי להתייעץ. זולת אותו מדריך להיריון ולידה שלא סיפק את כל התשובות. יכול להיות שהתביישתי לשאול. היה ממד של בושה בלידה בגיל מאוחר כל כך.

לא חשבתי על דבר מלבד התינוק. הייתי נתונה לו ולצרכיו. ובכל זאת לא הצלחתי לייצב אותו. הוא בכה במשך היום והוא בכה בלילות. ובניגוד למה שקראתי ולמידע שאספתי לא יכולתי לזהות שינוי לטובה בהתנהגותו. התינוק בכה גם בשעה שינק מהבקבוק שלו. נראה כי המציצה מלווה בסבל, או שאולי הייתה זאת בליעת האוויר או הבטן הריקה. ואולי הטמפרטורה של החלב, שהיה חם מדי או קר מדי, אף פעם לא הייתי בטוחה. היו פעמים שחשבתי שפרקי הזמן בין הארוחות ארוכים מדי ובפעמים אחרות חשבתי שהם קצרים מדי. ובכל מקרה, הוכיחה אותי אשמה על כך שאני לא מיניקה. תינוקות מרגישים כל דבר. בשלב כלשהו חששתי שאני מזיקה לו. שאני מבלבלת אותו. שאיני מצליחה לגלות עקביות. שהבעיה היא אני ולא התינוק. יש לו קול לא נעים, אמר בעלי. מוכרחים להודות בזה. לא מוכרחים, חשבתי.

הוא אוהב שאני מדברת אליו, אמרתי לבעלי בארוחת הבוקר. דיבור מרגיע אותו יותר מאשר נענוע אפילו, יותר ממגע. בעלי הרים את עיניו מעיתון הבוקר. הוא משתתק לגמרי כשמדברים אליו. כנראה למילים באמת יש כוח מאגי, אמר בעלי בזלזול. הוא מבין אותי, אמרתי.
זה הקול שלך שמרגיע אותו, אמר בעלי. הריח שלך. הקרבה שלך. זה מה שקורה. את לא באמת חושבת שהוא מבין מה את אומרת. מובן מאליו שלא, אמרתי, גם בלעדי התגלית הזאת בעלי חשב שאני יורדת מהפסים.

הוא כבר לא נהיה סגול כשהוא בוכה. אתה זוכר, אחרי הלידה, בקושי הצלחתי להרים אותו אחרי הלידה, אולי בגלל זה הוא נכנס להיסטריה. הוא הרגיש את הניתוק. את התלישה. את הכריתה. את הגדיעה, כן, זאת המילה שחיפשתי. לשנינו כואב, אמרתי לבעלי. זה כאב הפנטום של הלידה. ככה זה כשגוף נקרע מגוף. וזה מה שקרה כאן. אין כל דרך ליפות את זה. לא הבנתי למה לא הוציאו לי את הרחם יחד עם התינוק ועם השליה. לשם מה השאירו אותו שם להתייפח על ריקונו. לרגעים, לא יכולתי לראות בתינוק שמחוץ לרחם פיצוי על התינוק שהוצא מהרחם. בעלי לא הבין על מה אני מדברת.

הגיע הזמן שניתן לו שם, אמרתי לבעלי. אולי שם ירגיע אותו. לא יכול להיות שמלאו לתינוק חודש ועוד אין לו שם. היינו חלוקים ביחס לשם. זאת הסיבה שבגללה התינוק שלנו הסתובב בעולם עירום משם, חסר את ההגנה שיכולות לספק לו האותיות. בגלל זה הוא צורח, אמרתי לו. זה מה שהוא מנסה להגיד לנו, תנו לי שם. הגיע הזמן שנפתור בינינו את הסוגיה הזאת. שם יבדיל אותו מתינוקות אחרים, אמרתי. שם יכונן אותו כאדם בעולם. שם יעניק לו מהות שכל כך חסרה לו. בגלל זה הוא ממשיך להתנדנד בין העולמות. העולם שבפנים והעולם שבחוץ, הסברתי לבעלי את המובן מאליו. אותו מובן מאליו שבעלי לא הבין. את עייפה, אמר בעלי. אם את רוצה אני מוכן להחליף אותך. יאללה, הוא אמר בעידוד עצמי, גם אני אתן משמרת. לכי לנוח. אבל אני לא הייתי עייפה, והדיבור הסחבקי הזה לא התאים לי באותו רגע.

אם יהיה לו שם תהיה לו מהות, המשכתי ואף הגברתי את קולי, ואנחנו נוכל לעמוד על מהותו. נוכל להבין אותו. נדע סוף כל סוף עם מי יש לנו עסק. נוכל לפנות אליו בשמו. ואם נפנה אליו בשמו אתה תראה שהוא יגיב. לכל דבר בעולם יש שם. השם הוא טבעו של הדבר, השם הוא אופיו, אמרתי לבעלי. נכנסתי לטרנס. אלוהים קרא לאור יום ולחושך לילה. ככה כל אחד יודע מה התפקיד שלו. בני האדם נתנו שמות לחיות. לכל דבר יש שם. שם הוא כמו יד, כמו רגל, כמו נפש.

בתוכי ידעתי שלתינוק שלנו קוראים רפאל. הגיתי בליבי את הקיצור של רפאל, כלומר רפא, שוב ושוב עוד בהיותו ברחם. רציתי לקרוא לו בשמו של מלאך. כי מלאך הוא, חשבתי. המלאך המרפא. אותי. הוא מרפא אותי. מעכשיו שמו רפאל אמרתי לבעלי. ובקיצור, רפא. נתתי לבני את שמו, כי אני אימו. אני נתתי לו חיים, המשכתי ואמרתי, אני הענקתי לו את ייחודו בעולם הזה. אני אימו, חזרתי ואמרתי. במלוא הרצינות, אמרתי. ובזה סגרנו את הנושא.

כעבור שלושה חודשים התינוק נרגע. המעבר היה מיום אחד למשנהו. לא בתהליך הדרגתי כפי שהנחתי. כאילו קרא את הפרק המדובר במדריך להיריון ולידה, ובחלוף שלושה חודשים נהפך לתינוק אחר. ילד טוב, כמו שנהוג לומר. תינוק שלא עושה בעיות. אוכל, ישן, ויודע להעסיק את עצמו. גם אני נרגעתי. היינו מתואמים עדיין. משפיעים זה על זה. הצרחות שנחבטו בין קירות הבית פסקו. המוח הגרוס שלנו התחיל להגליד.

באחד הבקרים גיליתי, למרבה האימה, שלא התעוררתי ולו פעם אחת במהלך הלילה. יתר על כן, נדמה לי שהתעוררתי באותה תנוחה שבה נרדמתי. כאילו ניטלה ממני רוח חיים למשך כמה שעות. כאילו הורדמתי והונשמתי על מנת שהגוף יוכל להרפות. לנוח. להירגע. להירפא. המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא בריאותו של התינוק, ולמעשה האפשרות שהוא חולה. חרדתי לגלותו קודח מחום או גרוע מזה. בשניות הספורות שבין היקיצה והכניסה לחדרו חשבתי על הנורא מכול. מה יהיה אם אמצא אותו שוכב במיטתו נטול רוח חיים. תינוק אפור שצרח כל הלילה והתיש את עצמו למוות, ואני, מרוב טמטום העייפות, לא שמעתי אותו. חציתי את הקירות היישר לחדרו. אך התינוק קיבל את פניי במאור פנים, הוא אפילו חייך אליי. והשינה העמוקה הזאת, השינה הטובה הזאת פתחה דף חדש בחיינו. עברנו ממצב של הסתגלות למצב של התאהבות.

מזגו החדש והטוב דיבר גם אל ליבו של בעלי. הוא באמת תינוק מיוחד במינו, הרפא הזה שלך, הוא אמר. גם אני מתרשם שהוא מבין הכול. את לא מדמיינת. מכל מקום הרבה יותר ממה שתינוק בגילו מסוגל להבין. את הדיבורים האלה על התינוק הפלאי שמע בעלי עוד בהיות התינוק עובר ברחמי. אני נעשיתי לאם ובעלי נעשה לאב. כל אחד מאיתנו למד את התפקיד שלו. וגם התינוק. כשבעלי דיבר עליו טובות הרגשתי אהובה. כשהוא דיבר עליו רעות הרגשתי נזופה ואפילו שנואה. והתינוק שלי, רפא הקטן שלי, הילד המתוק שלי המשיך להגן עליי בהתנהגותו הטובה.

לפנות בוקר נדמָה לי שאני שומעת קול בכי. שמעת משהו? שאלתי את בעלי. היה עליי לנער אותו משנתו. כלום, הוא אמר. אחרי שלוש פעמים ששאל אותי, מה? אמר שזה בטח מבחוץ. חתול אולי. אבל דבריו אלה לא הצליחו להרגיע אותי. אני בכל זאת הולכת לבדוק, אמרתי. אולי נפל לו המוצץ מהפה. בעלי כבר הכיר את ההיסטריות האלה – אלה המילים שלו – ולא התרגש. הוא גם יכול לבכות מפעם לפעם, אמר פתאום. אם לא תרוצי אליו כל רגע אולי הוא יצליח להירגע בכוחות עצמו. לא הגבתי. ייאמר לזכותו שהוא לא הרבה להעיר הערות מסוג זה. לא היו לו יומרות ביחס לגידול תינוקות בכלל וביחס לרפא בפרט. רפא גדל לצידו באין מפריע, כמו צמח בעציץ. מדי פעם הביט בו, חייך אליו, והעיר הערות כגון: רואים שהוא גדל, או, נראה שהוא מתפתח יפה, שהיו תלושות מהמציאות כשם שהן שיקפו אותה. מין אמירות של המובן מאליו המתאימות לכל תינוק כמעט ובכל מצב כמעט. באחד הימים אמר לי, אני חושב שאני לא יודע מה לעשות עם תינוקות, אבל אני בטוח שהקשר בינינו ישתפר כשהוא יגדל קצת, כשהוא יֵדע לדבר. לא נורא, חשבתי. ממילא העדפתי לצמצם את המגע ביניהם למינימום האפשרי. רציתי להשיג שליטה מלאה על התינוק. זה היה הבייבי שלי, כמו שאומרים.

פתחתי את דלת חדרו של התינוק, אך הוא לא היה שם. במקומו שכב במיטת התינוק נער כבן שש עשרה, לבוש בתחתונים בלבד. בית החזה שלו היה חשוף ופלומה דלילה כיסתה אותו. רגליו השתלשלו מבין סורגי מיטת התינוק. זרועותיו היו מקופלות לאחור, ואוזניות גדולות כיסו את אוזניו. פניו של התינוק היו מנוקדות בפצעים, וזיפים פלומתיים זהובים מסובכים ביניהם. ריח רע עמד בחדר. ריח רע שהעדפתי לא להעניק לו פרשנות.

איך שנכנסתי לחדר הרים התינוק את ראשו והביט בי. בעיניו היה תלוי אותו מבט מאשים שהיה מוכר לי כל כך עוד מחדר הלידה. תסגרי את הדלת, אמר התינוק בקולו העבה, הלא נעים. אני רוצה להמשיך לישון. כיסיתי אותו, ובאותה הזדמנות הגפתי את הווילון. אל תיגעי בי, הוא אמר. תצאי לי מהחיים. השארתי אותו בעלטה גמורה, שימשיך בשנתו.

נו, אמר בעלי כשחזרתי לחדר השינה. הוא ישן, אמרתי לו, הכול בסדר.