מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מאיר ויזלטיר בן שמונים / אסתי ג' חיים

נדמה לי שהפעם הראשונה שבה התוודעתי לשירתו של מאיר ויזלטיר הייתה בהיותי בת שש-עשרה. נתקלתי בשיר "קח" מתוך ספרו בעל אותו שם. "קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא / עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה: / יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ / בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ." השיר הזה, שכולו מעשה האלימות שבכתיבה, ערער יסוד בנשמת הנערה שהייתי. שירה אינה יופי ואינה געגוע, כפי שחשבתי עליה עד אז, שירה היא לשים את הספר על הגז לראות אם הוא עמיד באש. למסמר אותו, לנסר אותו, לראות אם יש לו התנגדות. בבת אחת נדלקה בי הבנה חדשה. הסיום, שהוא היפוך של האקטיביות הפעלתנית של אותה אלימות – "הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר / וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים, וְאִלּוּ אַתָּה / סְמַרְטוּט בָּשָׂר, אוֹכֵל עָפָר וְזַב דָּמִים,/ בּוֹהֶה עָלָיו נִים-וְלֹא-נִים" – פצע את רקמת עור הנערה הפריך אפילו יותר מן השורות האלימות שלפניו, ועורר בי דבר-מה עמוק ורדום. איזו אמת חבויה שלא ידעתי לקרוא לה בשם. עד אז היו האומנויות נשגבות בעיניי. הערצתי את ציירי הרנסנס הגדולים, את אמני האימפרסיוניזם הגדולים לא פחות, את הבלט הקלאסי שהיה חלק מעולמי כרקדנית, את האידיליות של טשרניחובסקי ואת שירתה של אמילי דיקנסון, שמצאתי בבית. קראתי גם אחרים, ובעיקר פרוזה, אך ספרות (ובעיקר שירה) הייתה, אפשר לומר, מקודשת בעיניי. והנה שיר שכולו התנגדות. כולו זעם, אלימות וכאב כמעט בלתי נסבל, חשוף ופרובוקטיבי: השירה היא סמרטוט של נייר, והמשורר הוא סמרטוט של בשר.
השיר הזה הוטח בי כמו סטירה.

הכרתי את מאיר ויזלטיר זמן רב לפני שהכיר אותי. ועם זאת, הייתה לי הרגשה שהכיר. כאשר קראתי את "הערה", אחד השירים האהובים עליי ובעיניי אחד היפים בספרות העברית, חשתי פחות בודדה. דיוק סכין הגילוח של ויזלטיר כאשר כתב "אֲנִי קָבוּר מִתַּחַת לְתִלֵּי תִּלִּים / שֶׁל תּוֹלְדוֹת חַיַּי. שָׁם אֲנִי נוֹשֵׁם / נְשִׁימָה קְצוּבָה וּבָרָה" (…) "אֲבָל תּוֹלְדוֹת חַיַּי הַסְּבוּכִים / כּוֹרְכִים אוֹתִי בְּתַכְרִיכֵי חוֹחִים,/ וְגוּשֵׁי אֲדָמָה וְחָצָץ / חוֹצְצִים בֵּינִי וּבֵין עוֹלַם הָאֲנָשִׁים / וּפַשְׁטוּתָם הַכְּאוּבָה"… פגע במרכזם הטראגי של נעוריי. ההפרדה בין המספר לבין שאר בני האדם "ופשטותם הכאובה", תולדות החיים הסבוכים הכורכים אותו בתכריכי חוחים, עוררו בי הזדהות עמוקה. שם השיר "הערה", מרמז למשהו אגבי, לא מרכזי וחשוב, הערה בלבד, אך ההערה הזאת מהותית מאוד: חיים הקבורים תחת תולדות החיים. הנסיבות שיבשו אותם עד כדי "תכריכי חוחים". "הערה" נראה בתחילה שיר פשוט וברור, אך למעשה הוא מורכב מאוד. כולו תנועה בין ניגודים: בין מוות לחיים ובין התולדות לחיים ה"אמיתיים", החפים מנסיבות – שם, תחת התל, הוא חי מוחלט.

הבית האחרון, "וּבָאִים אֲנָשִׁים כְּאַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹבְבִים / וְנוֹעֲצִים בִּי מַעְדֵּר וּמְלַקְּטִים קְצָת חֲרָסִים – / וְלֹא מְקַנֵּן בְּלִבָּם הַחֲשָׁד / כִּי מִתַּחַת לַתֵּל אֲנִי חַי מֻחְלָט,/ וְכִי הַחֲרָסִים הֵם רַק חֲרָסִים,/ וְאֵינָם מִסְפָּרִים אֶלָּא קְצָת מַעֲשִׂים / לֵאִים מִתּוֹלְדוֹת חַיַּי" שוב נגע באותה בדידות קיומית, בהיכרות השטחית, הסתמית, בין בני האדם, בהעדר היכרות של אמת, שאפיינה את התקופה ההיא בחיי במיוחד. אי היכולת לחלוק סוד פנימי ועמוק עם הזולת המותיר אותו רחוק וזר. לימים, סיפר לי ויזלטיר שהשיר נכתב בהיותו בניקוסיה, קפריסין, כששהה בה במשך לילה אחד, בטרם טס למוסקבה, עיר הולדתו, וכפי הנראה נבע מהתחושות שעלו בו עם שיבתו לעיר שעזב בילדותו. אנו קוראים שירה וסיפורת מהחדרים הפנימיים שלנו. אין לנו מושג מהו החדר הפנימי מתוכו נולד השיר, ודווקא כך, מתוך אי הידיעה, נולד הקשר הזה, שאי אפשר לתארו במילים, בין המשורר לקורא. אולי זהו הקשר היחיד שמצליח לחפור עמוק יותר בתל הארכיאולוגי ההדדי, ולדלות משהו שהוא מעבר לחרסים או מעשים לאים מתולדות חייהם של המשורר וקוראו.

את "מוצא אל הים" כבר קראתי כשבגרתי קצת יותר ועזבתי את עיר ילדותי, למען עיר אחרת שוויזלטיר כותב עליה כפי שאיש לא כתב עליה, מתוך קרבה ומבט ביקורתי גם יחד – תל אביב. "פַּעַם הָיְתָה אִשָּׁה./ הִיא הָיְתָה אִשָּׁה זְקֵנָה. / הִיא חָיְתָה בָּעוֹלָם / שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. / בִּשְׁנָתָהּ הַשִּׁבְעִים וְשֵׁשׁ / חָשְׁבָה כִּי רַב לָהּ רַב / זָרְקָה עַצְמָהּ לַיָּם,/ לִטְבֹּעַ בֵּין גַּלָּיו./ הַיָּם בֶּן מִילְיוֹן-מִילְיוֹן / וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בִּקְטַנּוֹת./ מוּכָן לְהַטְבִּיעַ כָּל יוֹם / עֶשְׂרִים מִילְיוֹן זְקֵנוֹת./ אֲבָל אֲנָשִׁים נִרְעָשִׁים / מָשׁוּ אוֹתָהּ אֶל הַחוֹף./ בְּבֵית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי/ זָכְתָה בְּטִפּוּל טוֹב./ עַכְשָׁו הִיא בְּבֵית אָבוֹת,/ וְסִפּוּרָהּ עוֹד לֹא תַּם./ לַשָּׁוְא קִוְּתָה לִמְצֹא / מוֹצָא אֶל הַיָּם." השיר "מוצא אל הים" שכולו אירוניה מרה וכואבת, נגע אף הוא באותו מקום ששירתו של ויזלטיר נוגעת בי: בדידותו של האדם שהזולת אינו רואה אותו כאדם אלא "חרסים" בלבד, ובשיר שלפנינו את מעטה "האישה הזקנה". גם כאן, כבשני השירים האחרים, הוא ניצב מול בני האדם – עיוורונם וטיפשותם. מעשה ההצלה של הזקנה שקצה בחיי סבל ומחפשת מוצא לחייה בים, על ידי "אנשים טובים", מזכיר לי את הסיפור על הצופה שמבקש לעשות את המעשה הטוב היומי, ומאלץ אישה קשישה לחצות את הרחוב "בעזרתו". הכוונות הטובות נעולות בתבנית התנהגותית קבועה ללא קשר אמיתי למושא המעשה הטוב ולרצונותיו. ויזלטיר צועק כנגד התבנית האוטומטית של ההתנהגות האנושית, כנגד טיפשותם ואטימותם של האנשים. אין כואב מן "ההצלה" האיומה הזאת.

מאיר ויזלטיר בן שמונים. השירים שלו מלווים את הכעס שלי, את העצב, את התסכול. אין משורר כמוהו, שכותב את האמת החשופה מתוך אירוניה, מתוך מעשה של התנגדות בעידן של "קבלה והכלה" כסיסמאות סרק ומתכון לאושר מדומה. הוא נביא הזעם שמעז לכתוב שירה פוליטית של אמת. השירה של ויזלטיר מאלצת את הקורא להיות מעורב בה. לא להתבונן בעולם מתוך נינוחות תרבותית אלא לחיות אותו באי מנוחה ומתוך טרדת נפש. האירוניה, האלימות, הניגודים, יוצרים את הכוח, הסבל, הכאב, שהם ליבת השירה של מאיר ויזלטיר.

מותר לאחל עד מאה ועשרים?