מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שני שירים ושתי סונטות / מאיר ויזלטיר

הצייר והמודל
אפרופו פיקאסו

הַלֵּב הוֹלֵם וַאֲנִי חוֹלֵם
שֶׁהָעוֹלָם צָלוּל, שָׁלֵם
כְּמוֹ תַּפּוּז רַעֲנָן, תַּפּוּחַ זָהָב
שֶׁנָשַׁר מִן הָעֵץ לַגּוּמָה וְנִרְקַב
לְאַט, לְאַט, עַד שֶׁחָדַל
לִהְיוֹת תַּפּוּז, לִהְיוֹת בִּכְלָל.

וְהִנֵּה אֲנִי מְמַשְׁמֵשׁ בְּיָדִי
מֶשִׁי אוֹ קְטִיפָה מִפִּיקָרְדִי, אֲבָל
הַצַּיָּר מִתְאַיֵּן לִפְנֵי הַמּוֹדֵל
הוּא רַק הַמַּבָּט הַמְחוֹלֵל
אֶת עֶרְוָתָהּ וְאֶת שָׁדֶיהָ
עַד שֶׁתָּחֵל, אַל תִּבָּהֵל
לָנוּעַ מִן הַבַּד אֶל הֶחָלָל
הַתְּלַת-מְמַדִּי, תֵּצֵא אֶל הָרְחוֹב
וְתוֹתִיר אוֹתוֹ כָּאן
לְצַיֵּר אוֹתָהּ שוּב.


הרחק ממני

אֲהָבוֹת עָבָר מוּטָלוֹת
אִשָּׁה בְּגֻמְחָתָהּ
הַרְחֵק מִמֶּנִי,
מִחוּץ לִטְוַח יָדִי הַחֲמִימָה, הַמְרַחֶפֶת
הַמְּגַשֶּׁשֶׁת כְּסוּמָא בְּמִטָּתִי
הָרְחָבָה, הַמִּשְׂתָּרַעַת
עַד לַקִּיר הַלָּבָן, הַצּוֹנֵן.

אֵיפֹה הִיא הַכָּתֵף הַרַכָּה
וְחֶלְקַת הַצַּוָּאר הָרוֹטֶטֶת
שֶׁנַּעֲנְתָה לְלֹא הִסּוּס, בְּלִי דַעַת
הֶחֱלִיקָה לַמַּגָּע הַקַּל קַלִּיל שֶׁל אֶצְבַּע
וְקָרְבָה אֵלַי מִיָּד
כְּמוֹ עַל גַל קַל מַחֲלִיק וְנוֹשֵׁק,
נִצְמָד עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ.

 


סונטה, חלום על הים

חָלַמְתִּי, הַיָּם הַתִּיכוֹן
כְּמוֹ נִשְׁאָב אוֹ נִשְׁתֶּה, מִתְרוֹקֵן
בִּמְהִירוּת כְּאַמְבַּט תִּינוֹקוֹת מֵהֲמוֹן
מֵימָיו הַכְּחֻלִּים, הַיְּרֻקִּים,
הַאֲפֹרִים, הַצְּהֻבִּים, וְתַחְתָּיו
מִתְגַלָּה קַרְקָעִית הַתְּהוֹמוֹת
הַזְּרוּעָה שַׁיָּטוֹת נִטְרָפוֹת וַעֲצָמוֹת שֶׁל טְבוּעִים
מֵאָדָם הַרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם.
כָּל הַבִּיב הָאֱנוֹשִׁי וּשְׁלָדָיו
כְּמוֹ שִׁבְרֵי צַעֲצוּעִים עַד הָאֹפֶק
חֲשׂוּפִים לַמַּבָּט הַנִּדְהָם
שֶׁל אֲנִי מִתְעוֹרֵר, שֶׁל אָדָם
שֶׁשָּקַע בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה
וְהוּא צָף וְעוֹלֶה אִישׁ אֲפוּף מוּעָקָה.


קונצ'רטו לשלושה פסנתרים ותזמורת
סונטה

לָמָּה לִי קוֹנְצֶ'רְטוֹ לִשְׁלוֹשָׁה פְּסַנְתֵּרִים?
הֲרֵי אֵינֶנִּי מוֹצָרְט, וְקוֹנְצֶ'רְטוֹ
לִפְסַנְתֵּר אֶחָד בִּלְבָד וּלְתִזְמֹרֶת
הוּא הַדָּבָר הַמִנַגֵּן עָלַי בֶּאֱמֶת
הוּא הַדָּבָר הַמְחוֹלֵל בִּדְמִי הַלַּיִל
בְּקָדְקָדִי וּבַחֲדָרַי, הוּא מְפַלֵּח
אֶת חֶזְיוֹנוֹת הַמָּוֶת הַקָּשִׁים
אֲשֶר פּוֹרְעִים פְּרָעוֹת בַּחֲלוֹמוֹת
הַתַּרְדֵמָה, הַיְּקִיצָה וְהָעֵרוּת
שֶׁלֹּא יָנִיחוּ לִי עַד בּוֹא הַקֵּץ
אוֹ עַד שֶׁעֲרָפֶל עָכוּר, סָמִיךְ
יִבְלַע אֶת תַּסְמִינֵי הַתּוֹדָעָה
הַמְּרַחֲפִים בַּחֲלָלָהּ שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת
הַמִּתְנַדְנֶדֶת כֹּה וָכֹה עַל צַוָּארִי.