מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / ערן צלגוב

 

האמת לא חשובה 

זֶהוּ יוֹם שֶׁל קַיִץ:
מְטוֹס רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה חוֹלֵף מֵעַל רֹאשִׁי בִּשְׁאָגָה
וְהוּא מְפֹאָר וְגַלְגַּלָּיו מְחֻדָּשִׁים –
הָאֱמֶת לֹא חֲשׁוּבָה כָּרֶגַע  
אֲנִי מְחַיֵּךְ כְּלַפֵּי חוּץ
וּמַרְגִּישׁ חֲמִיצוּת בַּבֶּטֶן
שֶׁתּוֹר הַלֶּחֶם רַק יַגְבִּיר
בַּצָּהֳרַיִם קָבַעְתִּי עִם חֲבֵרִים
לָצֵאת וּלְהַפְגִּין
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְדַבֵּר
עַל דִּיקְטָטוּרוֹת בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים וְסִימָנִימַקְדִּימִים
בַּחֲדָשׁוֹת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מְחַיֵּךְ עִם כָּל שִׁנָּיו
(כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מָה זֶה אוֹמֵר)
מְנַפְנֵף בַּיָּד וּמַצְבִּיעַ עַל תַּרְשִׁים
(כֻּלָּנוּ מַכִּירִים)
וּבְאֻלְפַּן הַחֲדָשׁוֹת מְדַבְּרִים עַל הִיסְטוֹרְיָה
וּבַתַּחֲזִית עַל יוֹם שֶׁל קַיִץ
אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ
שֶׁעַכְשָׁו מַמָּשׁ
אֵיפְשֶׁהוּ בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים
יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם.

 

היסטוריה 

הַקֵּיסָר רוֹחֵץ דָּמוֹ
בְּדַם עֲבָדָיו. לָמָּה
רוֹחֵץ הַקֵּיסָר בְּדַם
עֲבָדָיו? הַקֵּיסָר
רוֹחֵץ כִּי הֵם עֲבָדָיו.
אִלְמָלֵא הָיוּ עֲבָדָיו
לֹא הָיָה רוֹחֵץ הַקֵּיסָר
בְּדָמָם. כָּךְ הָעוֹלָם:
הַקֵּיסָר וְהַדָּם –
הַכֹּל בִּגְלָלָם. הוּא
הַקֵּיסָר וְהֵם עֲבָדָיו.

 

לא באתי לכאן או הניסיון האנושי – 2 

לֹא בָּאתִי לְכָאן לְקוֹנֵן.
כָּל מָה שֶׁאֹמַר אוֹ לֹא
עָלוּל וִישַׁמֵּשׁ נֶגְדִּי
בֶּעָתִיד שֶׁאַתֶּם בּוֹנִים.

זִכְרוּ – לֹא בָּאתִי לְכָאן לְקוֹנֵן.
אֵלּוּ לֹא דִּמְעוֹת תַּנִּין
וְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁמְּקוֹרָן בַּגָּז
שֶׁהִתַּזְתֶּם נֶגְדִּי. כֵּן, אָמַרְתִּי
גָּז. וְכֵן, אֲנִי מוּדָע לַקּוֹנוֹטַצְיוֹת.
אֲנִי אוֹמֵר גָּז וְלֹא מִתְכַּוֵּן לְגָז
בִּשּׁוּל אוֹ לַגָּז בּוֹ חָנְקוּ אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ 
שֶׁל אָבִי אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִבֵּיתָם.

וְלֹא, אֵינֶנִּי מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזֶה כְּצִדּוּק
אוֹ כְּדֵי לָתֵת תֹּקֶף לִדְבָרַי. לֹא
בָּאתִי לְכָאן לְקוֹנֵן. בָּאתִי לְדַבֵּר,
לְדַבֵּר אִתְּכֶם עַל הַתִּסְכּוּל
שֶׁאֲנִי חָשׁ מִיָּד כְּשֶׁאֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי –
כְּדֵי שֶׁאוּלַי גַּם אִם אֲנַחְנוּ, אָמַרְתִּי "אֲנַחְנוּ",
רוֹאִים אֶת הַמְּצִיאוּת אַחֶרֶת, אָמַרְתִּי "מְצִיאוּת",
הָאֱנוֹשִׁי שֶׁפּוֹעֵם בְּלִבְּכֶם יִתְחַבֵּר לָאֱנוֹשִׁי שֶׁבִּי
וְתַעַצְרוּ רֶגַע לְהַקְשִׁיב. הַקְשִׁיבוּ

הָיָה זֶה צִיּוּץ שֶׁל צִפּוֹר. אֲמִתִּית –
מָתַי לָאַחֲרוֹנָה עֲצַרְתֶּם
בַּמֵּרוֹץ הַמְּטֹרָף כְּדֵי לִבְחֹן אֶת צִבְעָהּ
אוֹ קְרָאתֶם תֵּאוּר מְדֻיָּק שֶׁל
צִיּוּצַצִּפּוֹר שֶׁשָּׁמְעָה מְשׁוֹרֶרֶת
מִבַּעַד לְחַלּוֹנָהּ.

הִנֵּה שׁוּב אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת פִּי
וְשׁוֹמֵעַ בֶּכִי. הַמַּצָּב הִגִּיעַ לִכְדֵי  
כָּךְ שֶׁאֵינֶנִּי בָּטוּחַ בִּכְיוֹ שֶׁל מִי
הָיָה זֶה. אֲבָל לֹא בָּאתִי לְכָאן
לְקוֹנֵן.

כֵּן, הַצִּפּוֹר הִיא סְטִיָּה. גַּם
זוֹ הָיְתָה סְטִיָּה. סָטִיתִי
מִדֶּרֶךְ הַשִּׁיר כְּדֵי שֶׁרֶגַע אֶחָד
תָּנִיחוּ לִי
אֲנִי כָּאן וְלֹא כְּדֵי לְקוֹנֵן. אֵין
אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת. אֲנִי כָּאן
כִּי גַּם לִי
אֵין לְאָן לָלֶכֶת.