ענת לב-אדלר
בוא
1.
בּוֹא תַּנִּיחַ עַכְשָׁו אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמָם
סַדֵּר אוֹתִי עַל לוּחַ הַזְּמַן
כְּמוֹ שֶׁמְּסַדְּרִים בָּשָׂר עַל קֶרֶשׁ
אַתָּה תַּחְלִיט הֵיכָן לְבַתֵּר
מָה לְהוֹתִיר וְעַל מָה לְוַתֵּר
הַדָּם יִתְפָּרֵץ
עוֹד לִפְנֵי נְגִיעַת הַסַּכִּין.
2.
בּוֹא פְּתַח אוֹתִי
כְּמוֹ תְּהִלִּים –
בְּבַת אַחַת
בְּהִתְכַּוְּנוּת גְּמוּרָה
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַסַּע
בֵּין רַגְלַי
פְּשׁוּטוֹת וּפְשׂוּקוֹת
כְּאוֹתִיּוֹת שֶׁמַע
הַאִם תְּזַהֶה
הַאִם תֵּדַע
פַּעַם הָיִיתִי נִגּוּן
עַתָּה הָפַכְתִּי תְּפִלָּה
3.
בּוֹא
כִּי לִפְרָקִים
בְּאֵין מוֹצָא
אֲנִי בּוֹדָה בְּגוּפִי זְאֵבִים
לְהַאֲכִילָם בְּכָל שֶׁנִּטְרַף וְנִזְרַק
בַּיְּעָרוֹת הַמַּלְבִּינִים שֶׁל הַמֶּרְחָק
בֵּינִי וּבֵינְךָ
טבע, דומם
יֵשׁ לָתֵת לַטֶּבַע לְנַצֵּחַ אוֹתָנוּ כְּשֶׁהוּא חָפֵץ בְּכָךְ.
לְהַנִּיחַ לַחֹם לְבַקֵּעַ אֶת שִׁכְבוֹת הַדֶּבֶק שֶׁל הָעוֹר
עַד שֶׁתָּאִים נְמַסִּים לְתוֹךְ עַצְמָם;
לְאַפְשֵׁר לַקֹּר לְהַקְפִּיא תְּנוּעָה
עַד שֶׁתְּחוּשָׁה הוֹפֶכֶת שַׁרְשֶׁרֶת סְלָעִים.
תְּבוּסוֹת בִּידֵי אָדָם מְיָאֲשׁוֹת הֵן וְרוֹמְסוֹת,
מַנְמִיכוֹת אֶת הַקּוֹמָה.
נִצְחוֹנוֹת שֶׁמְּנַצֵּחַ אוֹתָנוּ הַטֶּבַע
מְשַׂרְטְטִים אֶת מִדּוֹתֵינוּ מֵחָדָשׁ,
כְּדֵי שֶׁנָּשׁוּב וְנִתְרַוֵּחַ בִּמְלוֹאֵנוּ
בְּחֵיקָן.
מתוך ספר בכתובים "להזות תאנים בקצה המחוק של הליפסטיק" שעתיד לראות אור, מתישהו