מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הרגלי החיזור האילמים של הצפרדעים / גיל לרון

מדור ביכורים, פרסום ראשון בפרוזה

דג דקר ענק שחה במים הצלולים, סנפיריו מצליפים בצידי גופו. הוא נראה לה כמו עלוקה שהתנפחה למימדים מפלצתיים. אולי הוא מצץ את דמם של יצירי הים כולו, המפלצת הזה, אולי גם של יושבי היבשה. אולי אין יותר אנשים בכלל בעולם שנותר מעורפל מעל לפני המים, אולי הצוללן המצלם ימצא את עצמו אחרון-האדם בגן העדן הטרופי שיצא לתעד, ייוותר לשהות בו כבקבר חי ומרהיב שיתלפף סביבו לאט.

היא המשיכה להביט בדקר השוחה בתוך מרקע הטלוויזיה המלוכלך התלוי מול ההליכון, שעליו צעדה כעת בחדר הכושר. מולה, מראת קיר, מלוכלכת גם היא, ודרכה ניבטו אליה פניה המאודמים שלה. בכל נימיה המורחבים, שהדם געש בהם בזעם, היא חשה בפרדוקס המזדחל: היא בעצמה, היה נדמה לה, נראית עכשיו כמו דמות שאפשר למצוא על המסך, בערוץ אחר. המטאפורה שהיא, אדם מבוית, הולכת במקום ולשומקום, מהופנטת אל הפרא המתווך לה עלי ידי הטלוויזיה, טבע ממוסגר עם לוגו קטן של נשיונל ג'יאוגרפיק בפינה.

אישה בת שלושים ותשע, לעזאזל, היא בת שלושים ותשע פתאום, פניה הביטו בה מבועתות בחזרה – שקיות קלות תחת עיניה – נמרה או איילה זקנה? היא לא ידעה. רק ידעה שגם ההליכון הרעוע תחתיה סופר לה את השניות של החיים, את מאיות השנייה. אורות הניאון הבהירים מדי האירו את הדלות שמסביבה, את מכשירי הכושר הישנים, הקירות המתקלפים, ההליכון החבוט, הלכלוך. הלכלוך על המראה. כל הדלות של חייה התגלמה בחדר הכושר הזה – בהזנחה התת-קרקעית שלו, שלה, במאבק הפנימי הזה בין טיפול והזנחה, בזניחה שלו את עצמו. בכך שהיא נאלצה להביט, להביט חזק ולא להסיר את עיניה, משונית אלמוגים ומנחש שזז עכשיו בג'ונגל על גחון מחליא, כדי שלא תזכור איפה היא נמצאת. ושרק ככה היא יכלה לרוץ בעצם. לא על שפת הים או בפארק, מרחק חמש דקות מפה, אלא רק בבהייה הזו בנחש האורב לצפרדע, בניתוק של הראש מן מהגוף, בלהערים ולהפנט ולאנוס את המוח להתמקד ולתת משמעות לריצוד האורות. 

הנחש קיבל את מבוקשו, הצפרדע נטרפה.

שוב היא מצאה את עצמה נהנית מהאלימות הגרפית המותרת פה לאור יום (לאור ערב, לאור ניאון, בעצם) בתוכניות הטבע התיעודיות, אלימות שבסרט רגיל, עם אנשים, לעולם לא הייתה מסוגלת לה. הנה פה נקרעת לגזרים האיילה, והנה היא נגררת, איבריה שמוטים ומיטלטלים, בפי גורת הנמרים החמודה והרצחנית – פורנוגרפיה מהסוג הנא ביותר. וכן, למה אף אחד לא אמר לה שזה גם מיני, כל זה, שהיא עלולה להידלק מהרגלי החיזור והרבייה האילמים והאיטיים של הצפרדעים. אפילו הרדיפה וההרג הברוטליים של הנמרה את האיילה מלבים אותה, משהו מזדקר בה באותו מקום שבו שהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה, ולרגע היא האיילה, ולרגע היא הנמרה, וכל זה מעורר באופן בלתי נשלט ורב רבדים. 

מישהו השתעל לידה.

היא התנערה והביטה הצידה. איש מבוגר, פדחת מכותמת של זִקנה ופלומות שיער לבן, עורו ניתך על עצמותיו בעודו צועד על ההליכון הצמוד אליה. היא לא השגיחה בכלל שהחל ללכת לצידה.

הוא הביט במסך שלו, היכן שתוכנית ריאליטי התנגנה. אישה בוכה. גבר מנחם אותה.

האיש היה שקוע כולו בהתרחשות על המרקע. יוני המדריך עבר וקרא לו, "מה קורה, אהוד?" והרים את ידו בברכה דרך המראה, ואהוד נהם חזרה מילים בלועות בתוך חרחור ליחתי. הוא עושה רושם של אדם לא בריא, היא ציינה לעצמה.

יצר רצחני ניצת בה. שוב לא ידעה למה, האם באמת נשאבה להוויה האחרת של הג'ונגל, האם התעלתה מעל המוסכמות החברתיות שמכבידות עליה כבר שלושים ותשע שנים, משא בלתי נסבל, עליה הכנועה (איילה). משהו בהליכתו של הזקן, בפרקי אצבעותיו הגרומות… היא הושיטה את ידה לכיוון ההליכון שלו, לא יודעת עדיין מה היא מבקשת לעשות. האיש היה מהופנט כי זה היה פרק הדחה. המסך שלו היה מלא בפרצופים של אנשים מרוטי עצבים לקראת איזו הכרזה, והוא לא ראה בכלל את ידה המושטת ממש מתחת לאפו (ליטרלי, מתחת לאף). באבחה היא לחצה על כפתור עצירת החירום האדום שבידית ההליכון שלו.

ההליכון המשיך לסובב את עצמו למשך שנייה או שתיים ואז נעצר, ולרגע שמימי אחד, ארוך, כמו בסלואו-מושן של סנאי מעופף, נישא הזקן לאחור על מסוע הגומי השחור, שקוע בתנועתו הדורכת, ואז ניתק, האינסטינקטים שלו מסרבים להתעורר. סוף סוף הוא פשט את אבריו בסרבול, פלט נהמה וניסה להיאחז בכל הבא ליד. הוא נאבק עם עצמותיו שלו במין פרכוס, כשל והתרסק אל הרצפה, ראשו נחבט על ידית הברזל של המתקן לחיזוק זוקפי הגב. היא קפצה מן ההליכון שלה וייצבה את עצמה כנגד הקיר. האיש שכב על הרצפה דומם, המום, עווית נוספת חלפה באבריו שלאחריה הם חזרו לשרוע, נדמים לענפים חלולים.

צווחתה של האישה בהליכון המרוחק יותר, והלמות פגיעתן של המשקולות הכבדות הנשמטות אל הרצפה המרופדת – החרידו את דממת הרגע הזה, פרצו את ניוון השמיעה שאחז בה, את התמצקות תודעתה אל רגע הנפילה. במרחק – צרחות קופים, וקול משק להקת תוכים שהתעופפה באחת. 

השרירנים בעמדותיהם השונות נחלצו לכיוון הזקן המוטל מעוות על הרצפה. היא עמדה מתנשפת והביטה בו בעיניים נוצצות. זה כל מה שרצתה בעצם. להיות בטבע לרגע. לרגע אחד. 

המוני מתאמנים בנעליים זרחניות הקיפו את הזירה, מתרוצצים סביב. היא נדחקה הצידה, מוזזת על ידי ידיים ורגליים ואנשים ממהרים. מנהל חדר הכושר פילס את דרכו והמתאמנים נבצעו לקראתו ביראת כבוד. הכול קרה כל כך מהר. התפתח ויכוח לגבי פינויו של האיש השרוי בחוסר הכרה, האם לשאת אותו אל אחת המכוניות ולנסוע לבית החולים או להזמין אמבולנס. לבסוף הכריע מנהל חדר הכושר בקול רועם: "יוני, תזמין לו, עכשיו!" יוני הילך הלוך וחזור בשיחתו עם מוקד המד"א ואז כרע לצד האיש המעולף, או המת, והתרומם שוב. 

בתוך ההמולה היא מצאה את עצמה בין מכשיר פושטי הברך לספת דחיקת המשקולות. ריבוע קטן של אזור שלא נראה לה שדרכה בו אי פעם. היא עמדה וחיכתה שמישהו יתשאל אותה. מישהו מסגל חדר הכושר, מישהו מהמתאמנים, מישהו מצוות מד"א שיגיע. המשטרה. בוודאי תגיע משטרה.

אבל איש לא התייחס אליה. נדמה שאיש לא העלה על דעתו שיש לה יד בדבר.

מעניין אם הזקן עצמו יבין, אם יתעורר אי פעם.

היא לא רצתה להרגיש את מה שנראה לה שתכף בא ומתגעש בתוכה.

אמבולנס הגיע והאיש פונה על אלונקה. מנהל חדר הכושר עלה אל האמבולנס יחד עם הזקן המובל, ואורות הסירנה נשברו דרך סורגי החלון עם נסיעתם, והוקרנו על הקירות והמראות עד שנעלמו.

יוני, שהתהלך עדיין בתזזית, ראה אותה פתאום, נטועה כך בין המכשירים, כמו ילדה שנשכחה. מדריך חדר-הכושר התפוחַ התנודד לכיוונה, ניגש והניח על כתפה יד שאפילו כַּפָּתהּ שרירית ומוורדת ואמר – "את בסדר? שֶלי, את בסדר?"

היא המשיכה להביט ישר, מבטה מזוגג, ומבלי להתיק את עיניה מהחלל ענתה, "הכול בסדר יוני. הכול בסדר". ואז המשיכה, "חוץ מזה שאני אוהבת אותך, זה פחות. אני בת שלושים ותשע ואתה בן עשרים ושלוש ואני אוהבת אותך". הוא הביט בה באלם וידו החליקה לאט ונשמטה מכתפה.