מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הסקסופוניסט / אלה מושקוביץ-וייס

רק בסופו של אותו הערב הבחין בה. אולי משום שישבה רחוק מהבמה, אולי כי הסתיר אותה העשן הסמיך, ואולי כי היה רעב מדי ומרוכז בבטנו. מכל מקום, כשראה אותה, אוורירית ומכווצת עם עיניים פקוחות בהשתאות, הודה לאל המוזיקה על מזלו הטוב. הלילה הולך להיות נפלא.

רוב הגברים בני גילו כבר היו עייפים וויתרו. ואף שטיפח כרס קטנה, ואף ששערותיו נסוגו מקו המצח – זה לא שינה דבר. לא לו ולא להן – שהיו נכבשות בצלילים החושניים שהפיק, יבבניים במידה, שתלטניים ללא מידה, נוגעים בעומק. בשל האופן שבו האצבעות שלו נעו על הסקסופון. בזכות איך שניגן לכל אחת ואחת מהן כאילו רק היא, הוא והסקסופון בעולם.

בעבר הופיע במועדונים ברחבי העולם, היה די ידוע – ולא פרץ. לאחרונה למד להשלים עם מה שיש: הוא מוזיקאי, הוא מוכשר, הוא מתפרנס מזה. די היה לו בהופעותיו הקבועות בבר הג'אז הזה. בקהל האינטליגנטי, שרק מחציתו עוררה את רעבונו. 

הייתה לו הופעה אחת בשבוע עם ההרכב שלו באולם האינטימי הזה בטיילת, ומדי פעם הופעות מזדמנות ברחבי הארץ. זה לא הספיק והוא נאלץ גם ללמד בקונסרבטוריום, דבר שגרם לו סבל. לא הייתה בו שום סבלנות לתהליכי ההתפתחות האיטיים של התלמידים, ועוד פחות מכך לחוסר כישרון. רק האתגר לעורר את היענות הנשים במועדון היווה פיצוי הולם. רק העינוגים שאחרי שעות ההופעה.

הוא היה וירטואוז החיזור המלודי, המעודן והנחוש. במהלך השנים פיתח את מהלכי הפיתוי לדרגת אמנות, ובמיוחד את ביצועי הסקסופון. והוא ידע לעורר ולהלהיט. כמו נחש שמהפנט את קורבנו בעיניו, היה נועץ מבט מרוכז בקורבן ומפעיל את הכישוף המוזיקלי, לאט לאט, בכל מה שמנוגד להיסוס. עד שהרגיש שכל ההגנות נמסו.

אני כמו אורפיאוס, צחק אל המתופף, שלא הבין למה הסקסופון יותר סקסי מתופים ולמה הנשים נעתרות לו, ולא לו-עצמו, אף שהוא חד משמעית נאה, גבוה, גברי וצעיר יותר. המתופף ניסה לחקות את חברו, ללא הצלחה. נשים מזהות את החסר, הסביר הסקסופוניסט לחברו באורך רוח.

מה שלא גילה למתופף היה כי יותר משרצה לכבוש, רצה להתמכר להן. היה בו השילוב הזה של גבר כובש וכאילו מתמכר, גם אם לשעה קלה. הוא חש תמיד בצד שלהן. לכן גם לא חש אשמה כלשהי כשהפרשיות הסתיימו לרוב אחרי מפגש אחד או שניים ובצלילים צורמים. מה לעשות שהוא משתעמם בקלות וחייב את הריגוש הבא. זו הייתה התמכרות שלא בשליטתו. למזילות הדמעה, לכועסות, למאיימות – לא הייתה לו כל אמפתיה.

הוא נדחה מדי פעם. לעיתים רחוקות אומנם, אבל הקסם לא פעל על כולן. הוא יודע איך זה להרגיש דחוי ולאלו שלא רצו בו מעולם לא נטר. ולא שיסה בהן את מבטיו המזלזלים, המשפילים. הוא רק הצטער על כל הכלים שלא ניסה. הייתה בו תאווה אינסופית לבחון את המוזיקה הייחודית שכל אישה מסוגלת להפיק מרוחה הרוגשת.

יאללה יאללה, הקניט אותו המתופף, רוחה הרוגשת… אל תשחק לי אותה סוקרטס. אנחנו קודם כול רוצים את הגוף. לא?

הסקסופוניסט הניד בראשו ברצינות. לא יודע. לא בטוח.

המתופף צחק צחוק עצי של מקלות תיפוף וחשף את לשונו.
בגלל הצחוק הזה אף אחת לא תרצה אותך, אמר הסקסופוניסט. המתופף השתתק מיד.

והיה עוד דבר שלא סיפר לחברו המתופף. סודו הכמוס ביותר: שמעולם, עם כל הנשים שכביכול-כבש, מעולם לא באמת בא על סיפוקו. תמיד נותר בו טעמה המר של האכזבה, התסכול – עד לניסיון הבא.

בכל הופעה בחר באישה אחת וניגן רק לה. כמו מלטף אותה. ובאמת ליטף. גם הן הודו בכך אחר-כך, כשלקח אותן לדירתו ותרגם למעשים את מה שרמז בנגינתו שיעשה להן: בידיו הרגישות, באצבעותיו הזריזות, בשפתיו העבות, בזרועותיו החזקות, בעיניו החודרות. כפי שניגן שם באולם האפלולי; האופן שבו זלגו הצלילים בלגטו מושלם מצליל נקי ורך אל צרידות קורעת לב, ואז סטקטו מהיר, עיקש, המתגבר בקרשנדו כבד אל השיא הסוער – המס את ליבן של הקשוחות ביותר והאדים את לחייהן של החסודות המבוהלות. ואיך ידע זאת? כי הן אמרו לו. כי באמת, עם כל הביטחון העצמי שלו, לא היה יכול להגיע לווירטואוזיות כזו ללא ניסיון מעשי. ללא ההודאה בכיבוש.

לכן, אחרי ההופעה, כשדעתן מעורפלת למחצה מהנגינה ומהמשקאות, בהיכנסן לחדרו שהואר רק בברק גופן העירום ולפני שהטקס מתחיל, דרש מכל אחת שתתאר לו במדויק מה ראתה בשעה שניגן רק לה. תאוותו לדעת לא נבעה מן הרצון לעורר את הגירוי. באמת השתוקק לתפוס איך לענג כל אחת לשיטתה. זו הייתה דרכו להבין על מה הן חולמות.

כשדיברו, בקול מהוסס ונבוך, בנימה מתחנחנת או בבוז מתגרה, הקשיב בעיניים עצומות כמו למוזיקה קדושה. אז חייך ופקח את עיניו. הן היו משתרעות על המיטה הגדולה שלו כנועות מראש, והוא, באנדנטה רך או באלגרו נוקשה, לפי משאלתה של כל אחת, החל לנגן על גופה את המלודיה שמתאימה רק לה. חד-פעמית, ייחודית בצלילים, במקצב ובהרמוניה. הוא היה מעביר את כפותיו המיומנות על העור המצטמרר בתנועות מאז'וריות או מינוריות, בסולמות עולים ויורדים ובכל המפתחות האפשריים. הוא ידע לענג כי הייתה בו סבלנות של מי שהתאמן כל חייו על תרגילי נגינה משמימים. מול סבלנות גברית שכזאת אף אחת לא יכלה לעמוד, כך ניסה להסביר למתופף.

תמיד ביקש שילכו. למעשה, הודה בפני המתופף, אני אוהב להיות עם נשים, לגעת, אבל אחר כך חייב להישאר לבד, עם עצמי, לנסות להבין.

בערב שבו הופיעה במועדון, כבר היה כמעט נואש. כל משך ההופעה עבר על פניהן של הנשים ולא מצא אף אחת שתלכוד את חושיו. בסופו של דבר, כשנתקל בעיניה המאירות, הבהב ליבו.

אולי כי מייד ראה שאיתה זה לא יהיה קל. עצורה, מכונסת מאוד ומתחת לכל זה – בעֵרה פנימית. היה בה משהו זר שלא הצליח לפענח. והוא חשב שראה את כל הזנים בשלושים ושמונה השנים האחרונות.

משום כך, כשניגן לה, התאמץ במיוחד. תחילה היה עליו להרדים את קרברוס על שלושת ראשיו – ראשיהם של החבר והחברה שהגיעו איתה, וראשה שלה שנראה לו הערני והמסובך מבין השלושה. ואז החל במגמת ריכוך ארוכה. הוא דימה אותה עומדת על קצה הר והחליט שעליו לפלס לו דרך אליה. זה לא היה פשוט. מבטה עדיין לא נח עליו בכלל. לאן היא מסתכלת. העיניים שלה היו מוזרות. כאילו לא התבוננה במה שלנגד עיניה אלא במשהו שאין רואים. כן, הוא היה מרוצה מההבחנה הזו וזה המריץ אותו עוד יותר. הוא הוליך את אצבעותיו הזריזות על הסקסופון כמו נחלים הזורמים אל הים, מחזיר יובלים סוררים למסלולם. הוא נשף את הצלילים ועיבה אותם בצרידות סודקת לב כמו שמדריך טיולים קוטם שיחים קוצניים כשהוא סולל דרך לקבוצה שמאחוריו. השטח שבינו לבינה יושר והוכשר. כל הקירות החוסמים רוטשו, נותצו, נבקעו ופולחו. מרוב יגיעה לא שם לב שהוא מתאהב.

האולם היה אפל ומעושן, והיא כבר נענתה לו. הביטה בו במבט ישיר, ללא שום מחיצות, וחייכה. הוא נרעש. כמעט התאכזב. היכן המשחק המקדים. היכן ההתחזות המענגת הזו, הפרצוף המסויג שהן תמיד עוטות על עצמן, המסכה של הטוהר המזויף. אפילו לא ניסתה להעמיד פנים של מהססת. החיוך שלה היה הודאת פורטיסימו מובהקת. האם טעה בה?

הקונצרט נגמר. היא ושני מלוויה קמו והלכו. על אף הסקרנות הוא לא הביט בה (טריק ישן שעבד בשמונים ושבעה אחוז מהמקרים) כיוון שחש היטב במבטה הננעץ בו. הצפייה תמיד דוקרת. אבל כשהסתובב, במבט ניצחון צפוי, ראה שנעלמה.

בלילה חלם שהוא מנגן והיא הולכת בעקבותיו ביער עבות שאת שביליו לא הכיר, והיער הלך והשחיר. הוא התעורר בזיעה קרה. שתלך לכל הרוחות, מחר כבר אשכח ממנה.

אבל הוא לא שכח. פניה העדינים, הלא-במיוחד-יפים צפו למולו. היו לה שפתיים לא סימטריות. התחתונה הייתה דקה והעליונה עבה. האף שלה היה צר וארוך ולא חינני והגבות כמעט מחוברות. ובכל זאת לא יכול היה להתיק את עיניו ממנה. את זאת כבר ידע: לא את היופי הוא מחפש.

למחרת הגיעה שוב. הפעם לבדה.

כל הערב ניגן לה. עיניה הדולקות לא משו מאצבעותיו לרגע. כוחו שב אליו. האם היא מבינה מה הידיים האלו יכולות לעשות לה?

קולה היה רך ושקט והיה בו גמגום קל. אני גרה… כאן קרוב, אמרה, אתה… רוצה לשמוע כינור?

הוא התפלץ. דבר כזה באמת עוד לא היה לו. והיו לו.

הדירה הייתה קטנה וישנה אבל מסודרת ולבנה להפליא. היא ביקשה שיֵשב על הספה, הלכה לחדר השני להביא את הכינור. הוא נעץ מבטו בתמונה היחידה שהייתה תלויה מעל לספה. לוח שנה ישן מאוד עם צילום של פיורד נורווגי.

היא גררה כיסא מהמטבח. כיסא עץ פשוט ללא משענת.

הנגינה שלה לא הייתה בשלה עדיין, אבל בצלילים החמים המלאים שבקעו ממיתרי הכינור אבחן משהו. רק לאחר דקות אחדות השתכנע. בצלילים שהפיקה היו מצד אחד עדינות ודקיקות, רכות ובהירות ואיכות נשית כמעט דייקנית, ומהצד האחר כריזמה של כוח אפל, מאיים, סוחף. השילוב הפלאי הזה הפך את הצליל שלה לתלת ממדי ואותו – למשותק. הוא הקשיב עוד. היא ניגנה בעיניים עצומות. מוגנת בעולמה הפנימי. הוא הקשיב. קשת הכינור שרטה את המיתרים בזוויות נועזות, כמעט חריקה, אבל לא. נחושה וזהירה.

לפי הנגינה שלה כבר ידע איך זה יתבצע. ידע איך תיראה האוברטורה, באיזה סדר יפשיט אותה מבגדיה, ואיך ילטף אותה. באיטיות שמעולם לא נוגנה בעבר. כמעט על סף האין תנועה. הוא ידע באיזה קצב ובאיזו מידת לחץ ייגע בכל איבר בגופה. השדיים למשל (ולא שמשם יתחיל, ממש לא). הוא יתחיל מפנים האמה ומפנים הזרוע אבל כשיגיע לשם הוא יעשה זאת בקלילות של אוויר, כאילו רוח עדינה מסתחררת במעגלים של אבן הנזרקת למים שלאט לאט מתרחבים סביבה. אבל אז, כשצבטה את המיתרים בכריות אצבעותיה המלבינות, הפסיק לנשום. הוא היה מהופנט. עד כדי כך ששכח להיזהר.

למה הפסקת? למה את ככה?

היא הייתה קרובה, ליטפה את שערו. הסתכלה אל תוך עיניו בחיוך.  

הוא כיסה את עיניו, מבולבל, דרוך.

היא מרחמת עליי. עליי! הוא עקף את מבטה הישר אל מפלט לוח השנה הישן שעל הקיר. שקע בנוף החורפי. גלש במדרונות. קרחון שנבקע. ועוד לפני שהחל במהלך המתוכנן, קפא: היא מחבקת אותי!

תמשיכי, בבקשה… ל…נגן, גמגם. עכשיו הייתה כה יפה בעיניו. מישהו התמלא ייאוש. אבל מי?

היא ניגנה והביטה בו בחום, ברוך אינסופי שהשכיח כל מה שזכר על מגע, על תאווה, על צלילים. הוא החל לרעוד. אני מתנהג מוזר, חלפה במוחו מחשבה, כמו בפעם ההיא בבית חולים לילדים כשקדח מארבעים ושתיים מעלות ואימו הניחה יד קרה על מצחו והוא ידע שגן עדן וגיהינום זה אותו מקום.

בזהירות רבה קם כאילו היה מפורק לחתיכות זעירות שלא הודבקו היטב.

עליי לחבר אותם מחדש, אמר לעצמו, את הרגליים, את הלב, את הידיים, את הנפש. עכשיו עמד ממש קרוב אליה כך שיכול היה ללחוש דבר כלשהו באוזנה – ויצא.