מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ויויאן מקלפת רימון /  עדנה שמש

(מתוך "אישה רגישה", רומן בכתובים)

 

את הרימונים ויויאן קנתה ביום שלישי בשוק, אחרי שיצאה מהסטודיו, מהחזרה עם הלהקה החדשה. גופה עוד היה רווי כוח, מסוחרר מאדרנלין, שיכור ממאמץ הריקוד. הקרסול השמאלי שלה עדיין כאב בגלל נחיתה חדה מדי אחרי ניתור גבוה באוויר. הקפיצה המהודרת שקפצה הייתה שווה את הכאב: היא התבלטה מייד. תמיד התבלטה, לא משנה באיזה סגנון או באיזו להקה רקדה, אבל הפעם זה היה חשוב לה במיוחד. זמן מה שלא רקדה בְּלהקה, שלושה חודשים ליתר דיוק, מאז שהתפרקה הלהקה הקודמת בגלל כשלים בניהול הכספי שלה; לפחות כך נרמז לרקדנים ההמומים לאחר שהתבקשו להתקבץ לשיחה קצרה ומסכמת מול סוזי מנהלת הלהקה, אשר בסופה התבקשו לפנות בזריזות את תאיהם בחדר ההלבשה וללכת. פשוט ככה, ללכת. לפחות שילמו להם את שכרם האחרון. כולם ידעו שהיו עוד דברים, למשל הלהיטות הלגלגנית של העוזר של סוזי לחפון עכוזים, בייחוד את עגבותיו של הרקדן אַבֶּיְינֶש וללחוש באוזנו, "מה זה הג'לי האתיופי הזה, לחזור מהר לַחֶדר כושר!" עד שהרקדן הביישן הסתלק ושוב לא נמצא להם רקדן ראשי נהדר כמוהו. אבל זה לא מפרק להקה. היו עוד דברים.

    ויגו, הכוריאוגרף הקירח של הלהקה החדשה, הבחין בוויויאן די מהר בין עשרות הרקדניות שבאו לאודישן הראשון. בעיניים חומדות ובו בזמן רציניות וממוקדות בחן כל תנועה שלה, התווה באצבעו באוויר את מחווֹת גופה כאילו הוא מעתיק מתנועותיה איזה ציור אווירי. בליבה קיוותה שישים לב לכישרונה ויקבל אותה ללהקה, אך היא לא תיארה לעצמה שכל כך מהר יוצע לה תפקיד בולט בשני קטעי ריקוד. היא ידעה: כך היא קונה לה שונאות.

   אחרי שעתיים של עבודה מאומצת ונלהבת, ויגו והעוזר שלו יורי, שמדבר עברית במבטא רוסי כבד מאוד ומתיז רוק בדברו, הורו להם לשבת על רצפת העץ בחצי מעגל ולנוח. בתוך כך דיברו איתם על ההופעה שתהיה ועל התלבושות והאריכו בדיבורם על סיבוב ההופעות הצפוי להם אחרי שיגובש הרפרטואר ובעיקר על משך החזרות ועל המשמעת הנדרשת מהם לכל אורכן. כרגיל, על שכר לא דיברו איתם בכלל. כשיורי מחא כפיים בחוזקה וכולם שבו ונעמדו על הרגליים, ויגו סימן במנוד ראש לבחור גבוה שגופו מפוסל ופניו נעימים ורכים למראה כמו פניו של השחקן רייף פיינס, והעמיד אותו לצד ויויאן. הבחור חייך אליה, וכשוויגו רקע ברצפה במקלו הארוך מהמקל של יורי עוזרו, מייד נשזרו גופיהם זה בזה בפסוקי הריקוד המורכבים, כאילו רקדו יחד תמיד.

  התואם המיידי לא נעלם מעיני הכוריאוגרף – עיניים ינשופיות, פעורות מעל למידה, כחולות כמו איור על אריח הולנדי. הכוריאוגרף גירד בעכוזו. הוא כבר לא צעיר, ויגו, ויש לו גוף מעוצב ומעונה של רקדן ששיאו מאחוריו, שעדיין מִתארו עדין והדוק, ששריריו דחוסים ומסוגפים ומפרקיו גמישים ומחושלים בשנים של עבודה, ולכן הליכתו טווסית ולחיי עכוזיו תפוחים וקשים. כשהוא רוצה להדגים משהו הוא נעמד מאחוריה ואוחז במותניה של ויויאן חזק, והוא קרוב אליה מדי מאחור, היא מרגישה את קדמת ירכיו נהדקת אליה מאחור והיא נשבעת שהיא מרגישה את אברו זע כנגד גופה.

  "יפה," אמר לשניהם בשביעות רצון וסידר את שולי הטייץ האדומים המגוחכים שלו שהבליטו גם את חלציו, "יפה. עכשיו להרים אותה בְּכתף פשוט כמו סל, אביתר. למעלה והצידה! כן! הופה ולהוריד למטה חָלק! כולם רואים? ככה לעשות!"

  אז שמו אביתר.

  אביתר אחז במותניה והניף אותה גבוה באוויר לפני שהחליק אותה אל הרצפה בעדינות ובבטחה, לאט, והיא חשה בשריריו המחושלים בעבודה קשה, כנגד גופה המתאמץ. ריח הזיעה שלו והבל פיו נעמו לה. בקרבתו לא הרגישה את הגועל שעורר בה בלהקה הקודמת רקדן אחד יפה פנים, שהזיעה שהבריקה על גופו הייתה דביקה ובאושה וההבל שעלה מפיו גרם לה להזיח את ראשה ממנו ככל שיכלה, גם כשצעקו לעברה, "ויוי, אין הטיות ראש לאחור בקטע הזה!" עכשיו נהנתה לרקוד עם בן הזוג החדש שלה לריקוד, וקיוותה שוויגו לא יחליף לה אותו ברקדן אחר. עם אביתר שבינתיים היא כבר יודעת את שמו ואת ריח ההבל של פיו, גם לא הביכה אותה משום מה הקרבה הגופנית המיידית, אולי בגלל הזהירות העדינה שבה נגע בה, הניף אותה, סחרר אותה, לא כאילו היא שבירה או משהו, אלא כאילו הוא ער לזרותה באותה המידה.

 

 ויויאן אוספת את משולשי הכתר שקטמה מראש הרימון, גורפת גם את האבקנים השחורים שנשרו מהם ומשליכה הכול לפח. את הרימון הערוף היא מעמידה על בסיסו ותוקעת את להב הסכין בקליפת הרימון והוא נמשח מייד בפרץ של מיץ אדום. אם היא תעצום את עיניה – אם תעצום את עיניה, בינתיים אין היא עוצמת ולפעמים נדמה לה שהיא אפילו ישנה בעיניים פקוחות מאז אותו יום שלישי – אם אך תעצום את עיניה תראה צל. הד. קול. מגע נהדק. ריח. בליל ריחות שמתפתח לִידיעה, עדיין לא להכרה ממשית, עדיין לא לזיכרון ממשי. לכך עדיין אין היא מוכנה.  

   לפני שקנתה את הרימונים הלכה לבחור דגים אצל "מיכאל הדייג". כל הזמן היא משחזרת את מהלכי היום החם ההוא במוחה, מבקשת לשרטט לעצמה תמונה נהירה יותר של מה שקרה כאילו שפיותה תלויה בַּדיוק. היא זוכרת: על המדרכה הייתה שלולית עכורה שכתמי שמן צבעוניים צפו בה והיא עקפה אותה בזהירות. באוויר, סמוך לחנות הדגים, השתהה ריח שאי אפשר לטעות בו: ריח ים מדומה. הדגים היו דחוקים בארגזי פלסטיק ירוקים, מכוסים בגבישי קרח, פוערים עיניים חלביות – כאילו ראו מראה מבעית וקפאו על מקומם, צועקים פה-אחד צעקה אילמת.

   היא תכין לה ולמוֹרִי דג אפוי בתנור. את האחר תקפיא. מורי אוהב לאכול דגים. הערב הוא חוזר רק אחרי הקורס ובטח יהיה עייף מכל היום. גם היא עייפה. מאז שהם גרים יחד היא רואה אותו פחות, שניהם עסוקים כל כך. ומפה לשם, הם ביחד כבר שנתיים. ארוחת הדגים תהיה חגיגית לשניהם. ריח הדג ותפוחי האדמה האפויים ימלאו את פיו של מורי רוק ברגע שייכנס לדירה. היא תלך להתקלח ומורי יכין סלט. כל אחד יאכל חצי דג. היא מצד הראש, הוא מצד הזנב. ואז היא תגיף את התריס השבור של החלון הפונה אל הרחוב, תעמוד על השטיח יחפה ותיתן למורי לפשוט מעל לגופה האתלטי את החולצה והמכנסיים לאט; את החזייה השחורה החדשה לאט; את תחתוני הכותנה הפשוטים מהר, עד שתישאר ענודה רק בעגילי הכסף המיטלטלים בתנוכיה, שמורי קנה לה ליום ההולדת. את הגומייה האוגדת את שערה המבריק כנוצות שַׁחרור תוריד בעצמה כי כשמורי מושך זה כואב, ותפזר את שערותיה. לחייה יוורידו. היא תגרור אותו אל חדר השינה הקטן שלה שבקושי יש בו מקום לַמיטה-וחצי שקיבלה מאחותה ולשידה הגבוהה שלה המלאה בספרי כלכלה וצילום, ותשכב על השמיכה, עירומהּ כנגד עירומו.

  להב הסכין שמבקיע את הרימון השרוע על צִדו מאדים. שלולית מיץ אדומה נקווית בתחתיתו. כבר לא אכפת לה להיזכר בשוויון נפש במה שהיא עשתה לוויגו אחרי שנקעה נפשה מההעזות שלו, מזרועותיו הארוכות, מהלשון התוססת שהחדיר אל בין שפתיה במסדרון שבין המשרד הקטן לסטודיו, אחר כך היא גילתה שהוא נוגע ככה גם בסופי, ובמִיה. ויויאן תוקעת את אגודליה ברוחב החתך ומושכת לצדדים. הרימון נכנע ללחצהּ ונבקע לשניים. המיץ ניגר מהרימון בפעמה חזקה כאילו הוא לב שפקעו עורקיו, ומתנקז במגרעת שבשולי קרש החיתוך. כשהפרי נחצֶה, ניתקים ממנו ראשוני הגרגירים. אדומים ומבריקים הם מבצבצים מבשר הציפָה, ערוכים כשיניים נעוצות בחך. סידור הגרגירים מופתי, אין מילימטר מבוזבז. אימה לימדה אותה – אם הקליפה כהה, חמצמצים. אם בהירה, מתוקים. לא תמיד זה עובד, בדיוק כמו שסבתא שלה לא צדקה באבחנתה כשפסקה, "אם הבטן של לילך עגולה – בת!" ונולד בן.

   כפפות הלטקס שעל ידיה כבר צהובות והלטקס על קמיצתה נקרע. הגרגירים מתוקים. אחרי שגמרה את הקניות בשוק היא מיהרה הביתה. שהדגים לא יתקלקלו בחום. גופה עדיין התרונן. פסוקי הריקוד החדש השתחזרו במוחה שוב ושוב, "כ-ן, ככה," עקבו אחריה עיני ויגו הכוריאוגרף, "טָה-טָה-טָה, שתיים–שלוש ועכשיו תנועה ארוכה-ארוכה. למתוח. למתוח. עוד. עוד. לא להרפות. יפה מאוד," והרגישה איך שכמותיה נמתחות וצווארה מתעקל לאחור ומשלח את סנטרה מעלה, איך נשימתה מתקצרת לפני הקפיצה העקלתונית, מצד הגב. הרבה אֵמון עליה לתת באביתר שהיא עוד לא ממש מכירה לבד מטיב תנועותיו, ריח גופו, מראה פניו. אם ישמוט אותה מאחיזתו היא עלולה חלילה לשבור חוליה בגבה, או לנקוע את צווארה. כשוויגו נתן את האות ושוב נשמע באוויר "סוסים", שירו הדחוס של ולדימיר ויסוצקי, היא אימצה את שריריה וקפצה לאחור. אביתר עמד מאחוריה ברגליים יציבות, דרוך לקלוט אותה אל חזהו ולגלגל אותה מטה, אל הרצפה, והכול בתנועה מהירה כאילו הוא משחרר בד מגולגל.

   אחרי ההפסקה יורי אסף את כולם אל הפינה הפונה אל החצר ודיבר קצת על ויסוצקי, על חייו הקצרים, על שיריו העזים וקולו הצרוד, על האנרגיות החזקות בשיר "סוסים", שוויגו עיבד לריקוד שהוא קורא לו "קוֹני", שזה פשוט "סוסים" ברוסית. "תזיעו," המשיך העוזר לכוריאוגרף והניף אגרוף, "תחרקו בְּשיניים כאילו שגוף שלכם דופק ראש שלו בְּקיר, תרקדו כאילו אתם הולכים למות! אתם מבינים מה אני מתכוון? יש לכם בְּבטן סוסים דוהרים ורגליים שלהם דורסים לכם מעיים. אתם לא צריכים להיות כמו ברישניקוב בסרט, נו, 'לילות לבנים' – לא ראיתם? תחפשו ביוטיוב, זה שיעורי בית. ועכשיו תקשיבו ל'קוני' עוד פעם. לא לרקוד, רק לשמוע!" ושני הרמקולים המיושנים שהובטח להם שיוחלפו בקרוב בחדשים מכים באוזניהם. הקול של ויסוצקי קרוע. הריש שלו מתגלגלת כמו אבן במדרון, הוא הומֶה בחלל הסטודיו את כאב העולם שהוא נושא על ליבו, רק הוא והגיטרה שהוא חובט בגוף העץ שלה ובמיתריה, ללא רחם. כולם מקשיבים לייאוש שלו. התשוקה וההתרסה המתפרצות מגרונו של ויסוצקי חודרות לרקדנים אל מתחת לעור, מעירות בהם דהַר פרסות עמום. יורי מניע את כתפיו בעיניים עצומות, חובט על חזהו באגרופים קמוצים, נרעש. בינתיים מגדה הפסנתרנית שהושבתה מִנגינתה, מתה לסיגריה וקופסת הקרטון כבר בידה.

   ויגו אומר, "תמשיכו לשמוע. אני הולך להשתין, כבר חוזר."

  

כל הדרך לדירתה הקטנה היטלטל התרמיל על גבה. שמש הקיץ לא תאבד מעוצמתה עד שעות הדמדומים והאוויר היה חם ודחוס. על המדרכה נערמו ארגזי קרטון ריקים כמו צעצועי ענק נטושים. ריח פירות התערבב בריח ביוב, רוח סחפה שקיות ניילון, והן נדמו כנמלטות ממנה. ויויאן מנקרת בגרגירי הרימונים, אחר כך חופנת מהם באצבעותיה ומטילה אותם לתוך פיה. בטנה שוב מתחילה לרתוח והיא לוחצת חזק על הרקות, קרובה לבכי. כבר אין לה כוח למוח שלה, שמשחזר לה שוב ושוב את סדר הדברים כאילו יש לכרונולוגיה חשיבות גורלית; שהתָּאים האפורים שלו כופים עליה הבלחים פתאומיים של ניסיונות-לאחור לתקן איזה שיבוש. אחריהם, הראש שלה צריך לפלס את דרכו אל ההווה כמו בסופת שלג חזקה. ועוצמת את עיניה והנה היא מגיעה אל הבניין. רצועות התרמיל הדוקות על כתפיה. חדר המדרגות רובץ לפתחהּ אפלולי וקריר. ריחות עובש ושתן ורמזי חומר ריסוס נגד מקקים עולים מפינותיו ומטיחים בפניה את תמציתם. המפתחות משקשקים. היא נכנסת הביתה ומייד מעיפה את הסנדלים מכפות הרגליים. גם הדירה אפלולית וקרירה. התריסים מוגפים, החלונות סגורים, וילונות הקטיפה הסינתטית שתפר לה סבא שלה החייט משוכים עליהם, מאובקים ודהויים. אישוניה מתרחבים, להסתגל לאפלולית. קול צעדיה היחפים נבלע בלינוליאום המודבק לאריחי הרצפה. במטבח הקטן היא מעמידה את תרמיל הגב על השולחן. צריך לשים את הדגים במקרר, אבל קודם היא ניגשת לכיור ורוחצת ידיים בסבון, לשטוף מהן את שמנוניות האמפנדה החמימה שקנתה ואכלה בהליכה, את ריח הים המדומה של הדגים שמיששה אצל "מיכאל הדייג". הסבון ריחני והמים חמים. היא שרקה את "סוסים" של ויסוצקי שוויגו השמיע כל כך הרבה פעמים בחזרה, שהוא מהדהד בראשה מעצמו.

  רחש עלה מהסלון.

  "מוֹרי?" קראה בנחת. "שוב התבטל לך השיעור?"

  מורי לא ענה. היא פיהקה ופערה את התרמיל, מקווה שלא נקווה בתחתיתו דם מהדגים העטופים. בראשה פיזזה את צעדיו של הריקוד שוויגו יוצר תוך כדי תנועה, ועדיין לא קיבל את צורתו הסופית. כן, ככה זה היה בדיוק: היא נכנסה הביתה, חושבת על "סוסים", והעיפה את סנדליה מהרגליים, הניחה את התרמיל על השולחן במטבח ושטפה ידיים. הסבון היה חדש. היה לו ריח לימוני. מה הרחש הזה שהיא שומעת מהסלון, אולי מהשירותים.

   "מורי?"