מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הספד \ אורנה לנדאו

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת זֶה בְּסוֹד: 
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי שֶׁהַמּוֹרָה לְסִפְרוּת מֵהַתִּיכוֹן 
מֵתָה. 
עֶשְׂרוֹת שָׁנִים חָלְפוּ מֵאָז הָיְתָה הַמּוֹרָה שֶׁלִּי. 
אִשָּׁה בְּגִיל הָעֲמִידָה. 
צְעִירָה מִמֶּנִּי הַיּוֹם. 
אָז הָיִיתִי 
עֵינַיִם צְלוּלוֹת וַחֲלוֹם. 
נִשְׁאֲרוּ רַק הַנְּשָׁמָה הַמְּפַרְפֶּרֶת וְהַחֹר שֶׁל הַפַּחַד.

לוּ הָיְתָה פּוֹגֶשֶׁת בִּי הַיּוֹם, מָה הָיְתָה מְגַלָּה? 
שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה לָמַדְתִּי, 
אֲבָל עוֹד יוֹתֵר שָׁכַחְתִּי.
מָה אֲנִי זוֹכֶרֶת? 
רַק 
פְּתִיחוֹת שֶׁל שִׁירִים. 
שָׁמַיִם – נוּ, בֶּאֱמֶת – 
בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת זֶה בְּסוֹד: 
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי שֶׁהַמּוֹרָה לְסִפְרוּת מֵהַתִּיכוֹן
מֵתָה. 
קַמְתִּי בְּלֵב כָּבֵד. 
מָה אִכְפַּת לָךְ? שָׁאַלְתִּי 
אִשָּׁה קְמוּטָה בַּמַּרְאָה מְצַחְצַחַת שִׁנַּיִם. 
אז מה אִם הִכִּירָה אוֹתִי 
כְּשֶׁעוֹד הָיוּ בִּי תִּקְווֹת, 
כְּשֶׁעוֹד יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת, 
לִפְנֵי שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת, 
לִפְנֵי שֶׁנִּגְמַרְתִּי לִהְיוֹת 
הָאִשָּׁה שֶׁאֲנִי. 
ועַכְשָׁו, 
אִם הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת תָּמוּת בֶּאֱמֶת, 
הִיא תִּהְיֶה בְּתוֹכִי, 
אֲבָל 
מִי יֵדַע 
מִי הָיִיתִי אֲנִי?

מִי יֵדַע? 
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי 
חוּטֵי כֶּסֶף יָפִים וְכָל זֶה, וּבְכָל זֹאת 
מִי יִזְכֹּר אֵיבָרַי הַתּוֹעִים, 
סִרְבּוּל הַנְּעוּרִים 
כְּשֶׁהָיִיתִי אֲנִי בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַיּוֹם
אֲבָל גַּם דְּבָרִים אֲחֵרִים? 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת זֶה בְּסוֹד 
כִּי אִם אֹמַר שֶׁחָלַמְתִּי – יִבָּהֲלוּ 
וְיַגִּידוּ מְכַשֵּׁפָה. 
וַאֲנִי בֶּאֱמֶת מְכַשֵּׁפָה. 
אוֹ שֶׁהָיִיתִי. 
אֲבָל בַּמּוֹחַ שֶׁלִּי הַיּוֹם מְנַשְּׁבוֹת רוּחוֹת שֶׁל פַּחַד, 
וְהַחֲלוֹמוֹת – פַּח אַשְׁפָּה.

* עדכון קטן, לא חשוב, אחרי שנה

הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת מֵהַתִּיכוֹן לֹא מֵתָה. 
הִיא עוֹד כָּאן. 
וַאֲנִי, חָדְשַׁיִם אַחֲרֵי שֶׁחָלַמְתִּי 
שֶׁהַמּוֹרָה לְסִפְרוּת מֵתָה, 
קִבַּלְתִּי סַרְטָן. 
וְגַם אֲנִי עוֹד כָּאן. 
והוּא – 
כָּאן?

וְעוֹד רָצִיתִי לְהַגִּיד 
שֶׁאֲנִי כֵּן מְכַשֵּׁפָה. 
אֲבָל בְּלִי כּוֹחוֹת, כַּנִּרְאֶה 
לֹא כָּאֵלֶּה שֶׁעוֹזְרִים. 
וְיֵשׁ לִי עוֹד חֶזְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁל מְכַשֵּׁפוֹת, 
אֲבָל הֵם לֹא בְּרוּרִים.
כֵּן, אֲנִי עוֹד מְכַשֵּׁפָה, 
אֲבָל לֹא מְכַשֵּׁפָה צְעִירָה מְלֵאַת כּוֹחַ, 
וּמְכַשֵּׁפָה זְקֵנָה – מִי יוֹדֵעַ אִם אֶזְכֶּה לִהְיוֹת. 
וְהַפְּחָדִים מְנַשְּׁבִים וְשׁוֹרְקִים בִּי
כְּמוֹ רוּחוֹת 
כְּמוֹ רוּחוֹת.