מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

העיניים הרעבות / אורית נוימאיר פוטשניק
מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים

"ויהי חיקך מקלט ראשי". מי מבין את השורה הזאת? אני סוקרת שלושים זוגות עיניים אדישות. זה השיעור הראשון בבוקר. חורף. הם עוד מנומנמים. שעה נוחה למורה שרק רוצה להעביר את השיעור בשלום ובלי עימותים. הם לא בדיוק לומדים, אבל גם לא ממהרים להפריע את מה שאמור להיות מהלך השיעור התקין.
"חיקך – " אני דוחקת בהם, "אז מה זה חיק, מישהו יודע?"
"נו," אני מאיצה בהם, תוציאו טלפונים, תבדקו, אני מרשה. מרגע שהוזכרו הטלפונים הם נענים לי, לפחות למראית עין, המכשירים נשלפים חיש קל מהתיקים.
"הרווח בין החזה לזרוע," מקריא עומרי מקצה הכיתה. "אז הבנת?" אני שואלת אותו. "כי אני לא הבנתי שום דבר. ויהי חיקך מקלט ראשי. מה הוא רוצה ממנה? מה זה מקלט ראשי? הוא מתכוון למקלט כמו שאנחנו מכירים? לממ"ד?" הכיתה שקטה.
"לא, ברור שלא, זו מטאפורה. זוכרים מה זו מטאפורה?" אני ספק מסבירה ספק מדברת עם עצמי. "אז מה זה ויהי חיקך מקלט ראשי?" אני מאיצה בהם.
"אני יודע." עומרי קופץ שוב. "אולי הוא רוצה לשים לה ראש על הציצים." הוא מבליט את החזה, מגחך גיחוך מרוצה מעצמו אבל מבליע רעד קל. לא לגמרי בטוח אם הצליח לשטות בי, להערים על השיטה, לדבר גסויות בחסות תוכנית הלימודים, או שעוד רגע יכה בו זעמי בתוספת הערת משמעת.
אני מחייכת אליו. "תודה עומרי, אני חושבת שרוב הפרשנים של השיר יגידו, במילים פשוטות, שהוא רוצה חיבוק, שהוא מבקש הגנה אימהית, אבל יכול להיות שדווקא אתה צודק, או שכולכם צודקים. אנחנו נדבר על זה כשנמשיך ללמוד את שירי האהבה של ביאליק. אני אחלק לכם את השיר הבא של ביאליק שנלמד, תקראו אותו בבית ונדבר על הפרשנות של עומרי כשנגיע אליו." אני מעבירה את הדפים בדיוק עם הצלצול ואוספת את הדברים שלי במהירות.
נועם נשאר אחרון. מזה זמן הוא עשה לו הרגל להשתהות. בעוד רגע בוודאי ייגש לשאול שאלה. אני רגילה למשתהים. יש כאלו שעושים זאת כל השנה ויש מתחלפים, אבל תמיד יהיו אלה שמצוקות הנעורים שלהם יאטו את יכולתם לארוז שתי מחברות ולצאת מהכיתה, ראשם נטוי לעבר ידיהם העושות בקדחתנות בתוך התיק, כאילו מחפשות בו אוצרות עלומים, אבל העיניים שבות ועולות אל שולחן המורה, תרות אחר רסיסי תשומת לב והכרה.
מתחילת השנה נועם הוא מהאחרונים לצאת ולאחרונה פתאום גם יש לו שאלות. שאלות טובות, תמיד ילדותיות קצת ובכל זאת אינטליגנטיות בדרכן. היום אין לי כוח ואין לי סבלנות, אבל קוצר הרוח שלי לא מצליח להרוג את הסקרנות. הוא נער נבון, ילד יפה, פורח בשיעורי ספרות. זה לא מאפיין את הבנים בכיתות האלה, הבנים שטובים במתמטיקה ואוהבים את שיעורי המחשבים (בעיקר בגלל הפנטזיות שלהם על קריירה ושגשוג כלכלי), אבל מצליחים להיות מטומטמים מאוד, עילגים וקהים כשזה מגיע לכל דבר אחר, ממהרים להתרחק בבוז מכל מבע של רגש.
"המורה, אני חושב שכשביאליק אומר אם ואחות, הוא לא באמת מתכוון לזה, זתומרת, אולי הוא רק קצת מתכוון לזה וקצת לא מתכוון," הוא מהסס, מבליע גמגום. "זתומרת אולי כן רוצה את מה שעומרי אמר, את יודעת, את הגוף שלה, אבל לא כמו שעומרי התכוון, אלא כמו שהוא אמר את זה, לא ככה." עיניו מושפלות. ידיו ממוללות שרוך שמשתלשל מהסווטשירט שלו. כפות ידיו יפות, גדולות, משורטטות בקווים חזקים. זרועותיו שריריות. הוא מתאמץ בשבילן. הם כולם מתאמצים, מודעים למראה שלהם ומטפחים את הגוף בחדר הכושר באדיקות נשית כמעט. בקיץ אפשר לראות את הכתפיים מתעגלות אל בית החזה המחוטב, את הפלומה הרכה שעליו, שכבר מוצאת את דרכה אל מפתח החולצה. בקיץ אפשר לראות. עכשיו חורף. תודה לאל על החורף. הריסים הארוכים, השחורים שלו עוד נוטים מטה. אני מהססת. "אני חושבת שזה מה ששירים טובים עושים, נועם. הם מאפשרים לנו לקרוא ולהבין יותר מדבר אחד, לפעמים אפילו דברים סותרים."
"אני חושב שהוא פשוט לא מעז לומר לה את כל האמת, את מה שהוא באמת רוצה ומרגיש," הוא אומר בחדות פתאומית, בשקט. "בגלל זה הוא כותב במין צורה כזאת." "ומהי כל האמת?" אני שואלת ומתחרטת מייד. הוא שותק. "אתה קורא נפלא ורגיש של ביאליק," אני מחייכת אליו. "בוא, אתה מאחר לשיעור הבא."

בלילה אני דוחקת בדורון שיבוא כבר למיטה. הוא מבין מה אני רוצה, אבל מתמהמה אצל המחשב. אני מפצירה, מלטפת, מתחנחנת, כמעט מתחננת. בסוף הוא בא. אינני יודעת מה מתרחש בינו לבין המחשב שלו, כל השעות האלה במשרד ואז כל השעות האלה בבית. מה קורה ביניהם? מי נמצאת שם מתחת לאצבעותיו, בין המקשים, בתוך הזרמים העדינים שעוברים בשבבים האלקטרוניים? אני לא יודעת ולא רוצה לדעת. גם הוא לא יודע מה עובר לי בראש לפעמים, מה הוא בכלל יודע? בסוף הוא בא. בסופו של דבר הוא מכיר אותי ואני מכירה אותו. הוא יודע מה אני צריכה ואני יודעת מה הוא אוהב. אנחנו יודעים להיות טובים זה לזו בימים של חסד. "הבאתי לך את הספר שרצית", "הבאתי סושי", "בואי נלך לסרט", "תני לי לרדת לך". אני נותנת, עוצמת עיניים, הוא מכיר אותי היטב. הוא לא יודע מה עובר לי בראש. הוא עולה אל פניי. אני מתנשמת, עייפה, אבל שולחת יד אל חלקי בעסקה. הוא עוצר את היד שלי, האחיזה שלו חזקה, תוקפנית, העיניים שלו נוצצות. חיוך קל, עקום. הוא הופך אותי בתנופה וחודר, חזק, חזק מדי, מאחור. אני לא אוהבת את זה, אבל משהו בי נענה לאלימות, אולי הוא כן יודע מה עובר לי בראש. בבוקר אני קמה מוקדם. מהתריס מסתננים קווים של שמש, נפרשים על הסדין, חושפים בו כתם דם. לא דם של ציפייה ולא של אכזבה ולא של כאב.

אני פוסעת בשקט אל תוך חדר המורים. למה קוראים לו חדר המורים? ברבע לשמונה בבוקר כולן כבר שם. המורות למתמטיקה מסתודדות סביב השולחן ששמור רק להן, בבליל של רוסית ועברית. איש לא הקצה שולחנות בחדר המורים ובכל זאת המקומות קבועים, כאילו סידרה אותם יד נעלמה. כל אחת נופלת למקומה הטבעי, כולן מלבדי. סביב שולחן אחר המורות מכרסמות מצלחת ירקות קולקטיבית שתציל דווקא אותן משיני הזמן. בינתיים זה עובד. הן נוקשות בעקבים דקים, מחליפות נקירות קטנות על הלחי בצאתן ובבואן ונראות כאילו יצאו מדפי מגזין אופנה. הראל, המורה לפיזיקה, מסתובב בין כולן שמנמן אך גבוה וזחוח. אותו לא מטרידות זוטות כמו המשקל העודף שלו או כתם קטן של טחינה על הג'ינס, שנשאר שם עוד מאתמול. באורח פלא, זה גם לא מטריד אף אחת אחרת בחדר המורות הזה, אף אחת שלא הייתה נתפסת בעצמה לעולם בחברת פיתה ושלא הייתה מפספסת כתם או קמט בחולצה שלה, או של כל מורה אחרת בבית הספר. הן מעריצות את הכמעט מטר תשעים שלו ואת הקול העמוק, הסמכותי, שהביא אתו מהיחידה המובחרת, ומהסמנכ"לות (שממנה לבטח העיפו אותו, אחרת למה הוא כאן?). גם התלמידים מעריצים אותו ונשמעים לו כמו שלא יישמעו לאף אחת מאתנו לעולם. אפילו אני מרשה לעצמי לפעמים להיות פחות מרירה, פחות ביקורתית, כשהוא מחליט להקיף דווקא אותי בפטפוטי הבריטון שלו, הקרובים מדי, תמיד קרובים מדי. אבל זה לא קורה הרבה, בדרך כלל הוא חג סביב הצעירות, אני מזכירה לעצמי להתעשת כשאני רואה אותו רוכן שוב אל אחת מהן
"איתן ששון, אבא של נועם מי"א 3, רוצה לקבוע איתך פגישה." דינה המזכירה מנערת אותי משרעפיי. "אמרתי לו שאת פנויה היום בשעה שנייה, אני מקווה שזה בסדר." "בסדר, תודה," אני עונה בקרירות. "למה הוא לא קובע איתי? ההורים האלה חושבים שהם מנהלים את בית הספר," אני מסננת ליד אחד השולחנות ונענית בהמהומי הסכמה. לא נלהבת, אבל בכל זאת הסכמה.
בתשע ורבע בדיוק הוא נכנס. מכנסיים שחורים מחויטים, חולצה אפורה בהירה מגוהצת, כמעט מתפקעת על שרירי הזרועות. אולי יש להם מינוי משפחתי לחדר כושר, אני לא יכולה להחניק את המחשבה. מגולח למשעי, שיער מאפיר קצוץ בתספורת מוקפדת. הוא דוחה את ההצעה שלי לכוס קפה. "בוא, נמצא חדר שקט לשבת בו," אני אומרת ופונה במעלה המדרגות. "לא," הוא יורה. "אין צורך, זה יהיה קצר. אני צריך לחזור לעבודה. אנחנו באמצע פרויקט חשוב. אבל בכל זאת באתי, זה לא סובל דיחוי." "אני מאוד מעריכה את המסירות שלך לבית הספר וללימודים של נועם," אני אומרת ומתיישבת מולו בחדר המורים, מאחרת להבין שנפלתי בפח. "לשמחתי אני לא צריך להיות מסור ללימודים של נועם," הוא אומר בלסת קפוצה. "נועם ילד חכם. חמש יחידות מתמטיקה, חמש פיזיקה, חמש מחשבים והכול בהצטיינות. הוא יכול לקבל מאיות בקלות גם בשאר בחינות הבגרות, כמו שאני קיבלתי, לא שאני מבין בשביל מה בחור כמוהו צריך בכלל ללמוד את כל המקצועות האלה, מה זה יעזור לו בחיים? אבל בסדר, אלה הדרישות, אני מכבד את זה. אבל למה אני צריך למצוא את זה בחדר של הבן שלי?"
קולו מתגבר ומתחיל למשוך תשומת לב בתוך חדר המורים. אין כאן הרבה מורות, אבל מי שנמצאת כבר זוקפת אוזניים בעניין. הוא שולף את הדף שחילקתי אתמול. "העיניים הרעבות" של ביאליק. על הדף יש כמה הערות בכתב ידו של נועם ורישום שלא מותיר מקום לספק: הנער הבהיר לעצמו את המילים הקשות. אני משתדלת להפיק חיוך נונשלנטי ככל האפשר. "צייר לא רע, הבן שלך. גם תלמיד טוב, באמת נער מאוד מוכשר. גם רגיש," אני מוסיפה בהיסוס קל. "הנושאים האלה מאוד מעסיקים אותם בגיל הזה," אני שוב מנסה לחייך. "בדיוק בגלל זה בחרתי ללמד את שירי האהבה של ביאליק. אני לא חושבת שצריך להתרגש."
"את לא חושבת שצריך להתרגש?" הוא כמעט צועק. "את לא חושבת? זה מה שהם צריכים לקרוא בשיעורים בבית הספר? מספיק הם מוצפים בפורנוגרפיה, בטלפונים שלהם, בפרסומות בכל מקום, אתם צריכים לתת להם מקום נקי מכל זה, לתת להם ללמוד בשקט. מה את מביאה לתוך הכיתה? לבן שלי אני לא דואג," הוא מוסיף מייד, "הוא תלמיד טוב, הוא יֵדע להתגבר על" – הוא מהסס לרגע – "אני לא יודע איך לקרוא לזה בעדינות, ההפרעות האלה לריכוז. כן, הוא יצליח ואל תדאגי, הוא כבר פגש חברה אחת או שתיים, על זה ביאליק לא ילמד אותו," הוא מוסיף, מעקם חיוך ניצחון וזוקף עוד קצת את הכתפיים. "אם אתה לא דואג, מר ששון," אני מעירה ביובש, "למה הגעת באמצע היום העמוס שלך?" "כי אני חושב על כולם," הוא מרעים, "אולי בניגוד לכמה מורים כאן. מה עם הבנות בכיתה?" הוא מתריס, "את לא חושבת שזה קשה בשבילן? מטריד? עכשיו כשאני חושב על זה, זו הטרדה מינית ממש, באמצע השיעור." בשלב הזה מובן שכל הנוכחות בחדר המורים מאזינות בשבע אוזניים, מלכסנות מבט מאחורי מסכי המחשב או מעל ערמות המבחנים. "מר ששון, אני אומרת בשקט, עוד לא לימדתי בכיתה את העיניים הרעבות. אנחנו נדון ביחס של ביאליק לנשים בעין ביקורתית, אני מבטיחה לך, אבל אלה שירי ביאליק." "ביאליק," הוא כמעט נוהם, "זה מה שאת צריכה ללמד את הילדים? שהמשורר הלאומי של מדינת ישראל היה סוטה?" הוא מכחכח בגרונו ואומר בחדות, בתקיפות: "אני רואה שאני צריך לפנות למנהלת. אבל עכשיו אני באמת חייב כבר לחזור לעבודה. תודה נורית." הוא קם ויוצא. אף אחת בחדר לא אומרת מילה. כאחרונת התלמידות, אני סופרת את השניות לצלצול.

למחרת, בתום יום הלימודים, אני מוצאת את נועם אורב לי בשער בית הספר. "המורה, אני עובר כיתה בשבוע הבא, אחרי התעודות, ההורים שלי וזיוה המחנכת חושבים שזה טוב בשבילי ובאמת יש לי יותר חברים בי"א 5. אז לא אלמד אצלך יותר. אבל רציתי להגיד לך שבאמת אהבתי את השיעורים שלך."
"תודה, נועם, זה מאוד משמח אותי לשמוע," אני עונה ביובש. "וגם," הוא מהסס, שוב משפיל את ריסיו הארוכים, "התחלתי בזמן האחרון לכתוב קצת שירים, חשבתי שאולי אני אוכל להראות לך אותם, רק תגידי אם הם טובים או לא." אני מפשירה מייד. "אני מאוד אשמח לקרוא אותם, נועם," אני מחייכת אליו. "לא הבאתי אותם לבית ספר," הוא אומר. "אני פוחד שאולי ימצאו אותם, יצחקו עליי, אולי אפילו את תצחקי עליי," הוא מבליע חיוך, "אני לא ביאליק." פתאום הוא מיישיר מבט, זיק תקווה ילדותית מבליח בעיניו. "תגידי, את חושבת שגם על ביאליק החברים שלו צחקו, לפני שהוא נהיה, את יודעת, המשורר הלאומי?" "זאת הייתה תקופה אחרת, נועם," אני מנסה לגשר על אלף תהומות. "זאת הייתה תקופה אחרת, אני לא יכולה לומר שהגברים אז היו פחות קשוחים, אולי הם היו אפילו יותר קשוחים, אבל הם היו פחות גסים. אתה מבין למה אני מתכוונת? עזוב, לא חשוב, אולי אני בכלל טועה. בכל מקרה, אני כל כך שמחה לשמוע שאתה כותב, נועם. אולי תרצה לבוא באיזה יום אחר הצהריים להראות לי את השירים? אתה יודע, עכשיו כשאני כבר לא המורה שלך. נוכל לדבר עליהם?"
הוא לא בא. לא שמעתי ממנו מאז. במסדרונות אני רואה אותו לפעמים, שועט לצד חבריו, צוחק איתם בקולות רמים, כשהם ניתזים זה מהחזה של זה בחיבוקי ההתגוששות שלהם. מבטו מתחמק ממבטי. תמיד הוא ממהר קדימה.

כבר מאוחר. גם דורון לא בא למיטה למרות הפצרותיי, מסתגר בתוך צג המחשב שלו, טוען שזה דחוף, משהו על לקוחות בניו יורק. מחר יש לי שיחה עם המנהלת, כך הודיעה לי הבוקר דינה המזכירה. היא רוצה לדבר איתי על שיטות ההוראה והתכנים שעולים בשיעורי הספרות.
קניתי מחברת חדשה. את הלפטופים וליטופיהם אני משאירה לדורון. בלילה אני מקרבת כיסא אל שולחן המטבח. אולי אצליח להציל משהו, בטרם ייסוג הכול.