מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בע"ה

נשיקה / נל לוגסי
מקום שני בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים

זו לא הייתה נשיקה טובה. אבל חשבתי על זה אחר כך, ולא יכולתי להגיד שהיא הייתה גרועה מכמה סיבות: קודם כול, היא באמת לא הייתה עד כדי כך נוראית, ואני מרגישה שלומר שהיא הייתה גרועה לא עושה צדק עם ליפּא, שבסך הכול סיים להיות חרדי לפני פחות משנה.
שנית, זו נשיקה שחיכיתי לה, במובן כזה או אחר. נכון, היא לא הביאה איתה ניצוצות מטורפים אבל היה לי קשה להתאפק שלא לחייך בתוכה. התרגשתי כאילו זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי. הלוואי שהנשיקה הראשונה שלי הייתה כזאת. היא לא הייתה. היא גם לא הייתה כיפית, או מרגשת. היא הייתה סתם-נשיקה. היו לי הרבה סתם-נשיקות בחיים, וזאת לא הייתה אחת מהן. וזאת הסיבה השלישית שאי אפשר לומר שהיא הייתה נשיקה גרועה.
אני זוכרת שרציתי לצחוק באמצע והתאפקתי, אבל זה באמת הצחיק אותי. יצא לי כבר לנשק כאלה שישר מבינים שהם לא התנשקו הרבה בחיים, אבל זה היה משהו אחר. הוא לא ידע איך לפתוח את הפה, אני נשבעת. לא שהתכוונתי לבלוע אותו על הפעם הראשונה, למרות שאני מודה שכבר פנטזתי עליו, אבל גם להתנשק בקטן היה מאתגר. בכל אופן, ובאופן מפתיע, רשמתי את הנקודה הזאת לטובתו.
יש לי חברה שאומרת שבתולים זה דווקא מושך. ובכלל, היא אומרת שחבר שלה מנשק גרוע, ושיש דברים יותר חשובים. פעם צחקתי עליה בגלל זה, אני זוכרת. איך אפשר ליהנות מנשיקה לא טובה? אז מסתבר שאפשר.
חשבתי על זה הרבה אחר כך. לא רק על הנשיקה, על כל הסיטואציה. עליי ועל ליפא, בעיקר. נזכרתי איך נגעתי בו בעדינות כשדיבר, איך תחבתי בעדינות אצבע אחר אצבע ברווחים שבין כפתורי החולצה שלו. פעם הוא שאל אותי מה אני חושבת על מכופתרות וצחקתי. אמרתי לו שאני אוהבת. מכופתרות אבל שחצי פתוח, נכון? הוא שאל. אמרתי שגם. אמרתי שגם אם זה סגור עד הסוף אני אוהבת. ביום שהתנשקנו הוא לבש מין מכופתרת מבד של לא-מכופתרת, שהזכיר לי קצת שמיכת פיקה. הוא השאיר כפתור אחד פתוח.
מבעד לרווחי הכפתור האצבעות שלי גילו עצמות בריח מרשימות, מאלה שהשקעים בהן מורגשים גם מבלי שרוכנים קדימה או יושבים זקוף. אלה העצמות האהובות עליי בבנים. זה הדבר השני שאני הכי אוהבת, מבחינה חיצונית. הראשון זה אצבעות ארוכות. לא בשביל הפינגרינג או משהו, פשוט כי זה יפה בעיניי. כשדיברנו הוא ליטף לי את העצם שמפרידה בין הירך למפשעה ופתאום שמחתי על זה שהיא שם, על זה שאפשר להרגיש אותה. הרגשתי שאולי גם זו עצם מושכת בעיניו, כמו שבעיניי עצמות הבריח.
עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי ערה כל כך לכל דבר קטן שקורה. משהו בחוסר הניסיון שלו הפך אותי דווקא ליותר לחוצה מאי פעם. זכרתי איך בלימודים הוא היה אומר לי שאני לא רואה בעיניים, ושפעם כשדיברנו הוא אמר לי, את בטח מהמתחילות. וזה נכון. גם איתו אני התחלתי, אבל זה לא היה אותו הדבר בשבילי. בעיקר כי רוב הפעמים שאני מתחילה עם בנים זה או במועדונים או באינסטגרם, ולא נעים להגיד אבל מראש אני יודעת שילך לי, כי זה התחלה לשם סקס. ומה לעשות – הסטנדרטים לסקס הם הרבה יותר נמוכים מסטנדרטים למערכת יחסים.
אני אפילו לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה סטנדרטים. הכוונה שלי היא שבשביל לשכב לא צריך הרבה, וגם מקסימום אם יש לו קטן או שאין כימיה – הדרכים נפרדות ללא מבוכה מתמשכת. אבל אם את מתחילה עם מישהו כי את חושבת שיש לכם פוטנציאל לקשר, אז זה כבר סיפור אחר. יש הרבה יותר דברים לדאוג לגביהם.
ולמרות זאת, הדבר העיקרי שהדאיג אותי היה החלק הפיזי. קודם כול, כי כבר הבנתי לבד שהוא בתול. ויש לי ניסיון עם בתולים, וזה זוועה. לבתול מישהו זה אחריות נוראית, ולא, זה לא אותו הדבר כשבחורה היא זאת שבותלת. בותלת. איזה מילה מגעילה. ניסיתי לדמיין אותי ואת ליפא שוכבים, אבל לא ממש הצלחתי כי באמת קשה לי להשלים אתו דברים בדמיון. דמיינתי שהוא בטח מנשק בעדינות ושהוא בטח יעשה דברים שאני אבין שהוא ראה איפשהו, דמיינתי שהידיים שלו דקות. בכללי הוא דק כזה. הוא גבוה ממני בדי הרבה. כשהוא מחבק אותי או מנסה להחזיק לי את היד הוא קצת נוקשה. כאילו המפרקים שלו מוגבלים לתנועה רק בזוויות ישרות.
אבל גם אם הוא היה המביך מבינינו, אני זאת שהרגשתי מובכת. כמה טיפשי היה מצידי להגיד לו לנסוע לים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך הלחות תהרוס את המחליק. כשישבתי ניסיתי להיות מודעת לאיך אני מחזיקה את הבטן, לאם אני לא נראית שפופה מדי. כשחזרתי וגיליתי שיש לי קצת שפם וגם שהגבות לא מנוקות כמו שצריך בכלל דאגתי. אבל נזכרתי שיש לי ידיד שסיפר לי פעם שהפסיכולוגית שלו מחלקת חששות לשני סוגים:
הסוג הראשון הוא חששות הכרחיים – כלומר, חששות שיש בהם תועלת ושנובעים מסיבה הגיונית. הסוג השני הוא חששות לא הכרחיים – כלומר, חששות שאין בהם תועלת ושהם חסרי ביסוס והיגיון.
ניסיתי להרגיע את עצמי בשיוך של רוב החששות שלי לסוג השני. כי אולי היה לי קצת שפם, אבל היה חשוך. וגם התנשקנו, אז אולי זה לא הפריע לו. אבל אז התחלתי לדאוג. כי יש לו משקפיים, אז אולי הוא כן ראה. ואולי הוא לא אמר כלום כי הוא לא רצה להעליב אותי, אבל בעצם זה ממש הגעיל אותו. אולי הוא נישק אותי פשוט כי הוא חרדל"ש בתול בן עשרים ושלוש שכל ההורמונים שלו זזים בתוך הגוף כמו אטומים בתוך מבחנה ונתקעים בכל פינה ורק מחכים לצאת החוצה. אולי הוא דמיין שאין לי שפם כשהוא נישק אותי? אולי הוא דמיין מישהי אחרת?
אני לא דמיינתי מישהו אחר. וגם לא פתחתי עיניים כדי לבדוק אם הוא השאיר אותן פתוחות, כי חשבתי שיש סבירות קטנה שזה קורה. ולא רציתי להרוס, כי בסך הכול זאת הייתה נשיקה טובה.