מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שלושה קטעים מתוך מחברת פרידה / מיטל זהר

 

22/6

בתחנת האוטובוס, בדרך ליום עובדים חדשים. לא יודעת מה לעזאזל חשבתי, לחזור לעיר הזאת. כשעזבתי את הבית בגיל עשרים נשבעתי לא לחזור. אבל בחודשים האחרונים נתקעתי בלי עבודה, ובסך הכול זאת ספרייה נחמדה, חצי שעה נסיעה מהבית, אז אולי רק לכמה חודשים.

על השמשה של התחנה תלויה מודעה:Top Apartments: we'll make sure you'll feel at home away from home.

 

כשהגעתי בדיוק הכניסו את כולם לאולם גדול עם שולחנות עגולים. כל הכיסאות סודרו מסביב לשולחנות והתיישבתי בלית ברירה. היום התחיל במשחק היכרות, קיבלתי פתק עם שאלה: מהם שמות החיבה שלך? אין לי שמות חיבה, אמרתי, ותוך דקה-שתיים, לא יותר, שאר חברי הקבוצה כבר לא סבלו אותי, אבל לא הצלחתי לחלץ מעצמי טיפה אחת של נחמדות. יצאתי לפני שנגמר.

באוטובוס חזרה לתל אביב חשבתי לעצור בבית קברות, להגיד לאִמא שלי שנפרדנו, אבל לא הייתה לי סבלנות אליה.

עכשיו כבר כמה שעות אני מול המחשב, מחפשת דירות שותפים בתל אביב בהומלס וביד2, בודקת אותן על המפה ב-Google Earth. אני משוטטת ברחובות בעזרת החיצים, הולכת לסופר, לפארק, לסנטר, ופתאום אני בחיפה, ניו יורק, סן פרנסיסקו. בשלוש לפנות בוקר אני עדיין מול המחשב, בודקת מחירים של דירות חדר בפאלון, פרבר קטן בנבדה, לא רחוק מרינו. אין שום דבר שקושר אותי לשום מקום בעולם. חם לי, אני מסריחה מזיעה.

 

11/9

אף אחד לא מתקשר. לא דיברתי כבר כמה ימים. הקול שלי צרוד, הוא הולך ונעלם. מוקדם יותר התקשרו למכור לי ביטוח סיעודי, והקול שלי כשעניתי – חיה נשחטת.

(שאלתי לגבי ביטוח תאונות עבודה. פתאום אני כל כך מפחדת.)

 

18/9

פתאום, אחרי המשמרת, באמצע היום, באמצע העיר הדפוקה הזו, בזמן שחיכיתי לאוטובוס, שמעתי את הקול שלה. לא הייתי צריכה להסתובב לוודא שזו היא, זו הייתה היא, חיה מושקוביץ, המורה שלי לכימיה מהתיכון, מבוגרת בכמעט עשרים שנה אבל נראית אותו דבר, אותה נמלה עמלנית, הולכת מהר, הראש קדימה, לא מביטה לצדדים, לכל תנועה יש תכלית, בטח היא עדיין מלמדת, לא מוכנה לצאת לפנסיה. היא אולי המורה הכי טובה שהייתה לי, עניינית ואדיבה, ובאותו יום, בשיעור שלה, ישבנו באחד השולחנות בסוף הכיתה, אלה היו שולחנות של ארבעה תלמידים, אבל אני לא זוכרת מי עוד חוץ ממך וממני ישב שם, באותו שבוע נישקת אותי בפעם הראשונה וכל הלב שלי היה שלך, כל הגוף שלי היה שלך, כל איבר ואיבר בו, לא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך, כל כך רציתי לגעת בך, הפלתי דברים מהקלמר כאילו במקרה, שניות מתוקות מתחת לשולחן. את ניסית להקשיב לשיעור (כבר אז לא נתת לאהבה להסיט אותך מן התלם), וזה הכאיב לי כל כך, כי מאז הנשיקה הראשונה לא יכולתי לסבול רגע שבו תשומת ליבך לא הייתה נתונה לי, לנו, שלא לדבר על הרגע הזה בלילות שבו היית נרדמת (אל תירדמי, בבקשה, אל תירדמי, תישארי איתי ערה עוד קצת, עוד טיפה). בשלב מסוים הצלחתי למשוך את תשומת ליבך ואני זוכרת שצחקנו, לא יודעת על מה, בטח עוד אחד מהפתקים המטופשים שכתבתי לך (פעם סיפרת לי ששמרת את כולם, הבטחת לסרוק ולשלוח לי, אבל לא עשית את זה, בטח שכחת, ואני עדיין מחפשת עדויות שאני יכולה לאהוב ככה), לא הצלחנו להפסיק לצחוק וחיה מושקוביץ אמרה: נגה ומיטל, אתן רוצות שנשאיר אתכן לבד? היא לא אמרה את זה בעוקצנות, גם במקרה הזה היא הייתה עניינית ואדיבה (היא רק ציינה את עובדת האהבה), בסך הכול הפרענו למהלך התקין של השיעור, והיא בהחלט לא לקחה בחשבון איך הדברים יכולים להתפרש, ובאמת, תוך רגע כל הכיתה הסתכלה עלינו וצחקה, ולי לא היה אכפת, אני הייתי מוכנה ללכת עם השם שלך מקועקע לי בין העיניים (וככה גם הלכתי), ועכשיו, שבע-עשרה שנים אחרי, חיה מושקוביץ חולפת לידי, שקית קניות על כל יד, ואני מסתובבת עם הגב אליה, רק שלא תזהה אותי, שלא תשאל מה איתי ומה אני עושה (מה אני עושה?), והקול שלה, הקול הנוראי הזה שלה, היא צווחת יותר משהיא מדברת, אישה כל כך קטנה שרוצה שכל הכיתה תשמע, הקול שלה מחזיר לי את הימים המתוקים ביותר שהיו לי, את הפעם הראשונה והאחרונה שהאהבה נמסרה לי בבהירות, וכשהיא חולפת מאחורי גבי, ממשיכה במעלה הרחוב, אני פתאום רוצה לרוץ אחריה, לומר: חיה, את זוכרת אותי? אני מיטל, למדתי אצלך כימיה לפני הרבה שנים, כל הלב שלי היה אז של נגה, את זוכרת?