מֹאזְנַיִם

שירים / מרב פּיטוּן

לאהוב את השירה

כְּלוֹמַר לִקְשֹׁר אֶת אָזְנִי אֵל מִפְתַּן דַּלְתָּהּ

וּלְהַקְשִׁיב בְּלִי הֶרֶף לָרֶגַע בּוֹ הִיא מִתְעוֹרֶרֶת.

לְהִשָּׁאֵר לְיָדָהּ, לְמָשָׁל עִם שַׁחַר,

כְּשֶׁהִיא מַרְטִיבָה אֶת הַחַלּוֹנוֹת בְּכָחֹל

בִּלְתִּי צָפוּי, כְּמוֹ לִבָּה שֶׁל לֶהָבָה.

לֹא לָקוּם אֲפִלּוּ לְהַשְׁתִּין, לְפַנּוֹת   

בְּלִי לִרְטֹן אֶת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ,

לַעֲצֹר אֶת בְּחִילַת הַבֶּהָלָה כְּשֶׁהַשְּׁיָרִים

נִרְאִים בַּחֹשֶׁךְ כְּמוֹ חַיּוֹת קְטוּעוֹת.

לֶאֱהֹב אֶת הַשִּׁירָה וְלִמְחוֹל לָהּ

עַל כָּל הַלֵּילוֹת בָּהֶם חָמְקָה, כְּמוֹ מִתְעַמֶּלֶת,

עַל קוֹרַת הָאוֹר הַנִּמְתַּחַת

מִתַּחַת לַדֶּלֶת וּבִקְּשָׁה

לִבְרֹחַ

אינסומניה

שְׂמִיכָה אֵינָהּ מַחְסוֹם סָמִיךְ דַּיּוֹ מִפְּנֵי הַחוּץ.

קוֹלוֹת מִסְתַּנְּנִים מִן הָרְחוֹב לְתוֹךְ הָרֹךְ –

פַּח נִטְרָק מוּל רְעֵבֵי הָעֶרֶב,

אַזְעָקַת מְכוֹנִית מְיַלֶּלֶת.

שְׂדֵה הַחֹשֶׁךְ מִסָּבִיב נִכְתַּב בִּבְּרַיְל

מִתְמַשֵּׁשׁ הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּגֻמּוֹת הַכָּרִית, הָרַקּוֹת,

גִּבְעַת הַמֵּצַח עִם חַמְשַׁת הַשּׁוּרוֹת הַחֲרוּשָׁה.

עַפְעַף שׂוֹרֵף סוֹרֵק מִפִּנּוֹת הַגּוּף

אֶל קְצֵה הַחֶדֶר, אַךְ דָּבָר אֵינוֹ מְפֻעְנָח –

שְׁאֵלוֹת מֻכָּרוֹת, כְּמוֹ כְּתָמִים אוֹ קְמָטִים

נִטְמָנוֹת בְּעָמְקֵי הַשָּׁעוֹת.

הַלַּיְלָה, עֵרָנִי וְאוֹרֵב, קוֹרֵעַ עֲנָנִים

לְנוֹצוֹת כֵּהוֹת, מַשְׁאִיר מִנְחַת צִפּוֹר מְרוּטָה

עַל סַף שְׁנָתִי.

בַּבֹּקֶר זְנָבוֹת שֶׁל אוֹר מִתְחַכְּכִים בַּקִּירוֹת.

הַיְּלָדוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה

כְּמוֹ גּוּרֵי חֲתוּלִים אֶת פִּטְמוֹת הֶחָלָב.

זהב

לד'

הַדִּבּוּר בֵּינֵינוּ מְהַבְהֵב בְּאִפּוּק זוֹהֵר.

אָסוּר לִי לוֹמַר לָךְ

אֵיזֶה מַזָּל שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתָךְ, אוֹ

כַּמָּה קָרוֹב לְמַעְגָּל הָאֵשׁ יָשַׁבְתִּי,

קְצוֹתַי כְּבָר אֶצְבָּעוֹת וּלְשׁוֹנוֹת וְכָל מָה

שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר וּמִתְאַוֶּה לְחֹם

לִפְנֵי שֶׁבָּאת.

בַּמִּדְבָּר הַהוּא הַקַּקְטוּסִים הָיוּ גְּבוֹהִים

מִמֶּנִּי, הוֹפְכִים אֶת הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ לְצָמָא.

הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהִשָּׁאֵר עַל הַכְּבִישׁ,

לְמַלֵּא דֶּלֶק בַּזְּמַן, לִזְכֹּר לְהַמֵּר רַק בְּכֶסֶף קָטָן,

לֹא לְהַבִּיט בְּמַרְאַת הַמְּכוֹנִית כְּדֵי לֹא

לִרְאוֹת אֶת פָּנַי הַקְּרוּעִים כְּקַרְקַע. 

נִשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים.

הוּא זָרַם עָלַי, הַמַּזָּל הַזֶּה, כְּמוֹ קִלּוּחַ

מַטְבְּעוֹת מִלּוֹעָהּ שֶׁל מְכוֹנַת קָזִינוֹ,
כְּמוֹ שְׁלוּלִית הָאוֹר הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בַּבֹּקֶר

עַל עֶדְרֵי חָצָץ וְאָבָק, קוֹרֵאת לְחַיּוֹת קְטַנּוֹת

לִשְׁתּוֹת, לִשְׁאֹף, לִזְקֹף.

אִם הָיִיתִי מְפֵרָה אֶת הַכְּלָלִים וּמְסַפֶּרֶת לָךְ

שֶׁבַּעֲרוּץ בֵּינֵינוּ מָצָאתִי זָהָב, שֶׁמַּפַּת הַכְּבִישִׁים

מְקַבֶּלֶת מוּבָן כְּשֶׁאַתְּ מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָה לַצָּפוֹן,

הָיִית מְתַקֶּנֶת אוֹתִי –

אוֹמֶרֶת שֶׁהָרֶכֶב כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,

שֶׁאֲנִי זוֹ שֶׁפּוֹרֶשֶׂת אוֹתָה בְּעַצְמִי

עַל מִכְסֵה הַמָּנוֹעַ הָרוֹעֵשׁ שֶׁל הַחַיִּים.

זוֹ דַּרְכֵּךְ הַנְדִיבָה,

הַמְּתִינוּת בָּהּ אַתְּ נוֹתֶנֶת מַתָּנָה:    

לֹא מִיָּד לְיָד, לְלֹא מִשְׁקָל קָרָט וּסְכוּם,

רַק נְקֻדּוֹת שֶׁל אוֹר

וְאֵמוּן מֻחְלָט שֶׁאוּכַל לְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן.