מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אור שמבליח בין חושך לחושך:

קריאה אַלֶגית ב"מומנט מוסיקלי" ליהושע קנז / איריס רילוב

 

את יופיו של המוות צייר יהושע קנז בצבעים עזים בפתיחת שניים מסיפורי הקובץ "מומנט מוסיקלי". שוב ושוב אני קוראת בשתי פסקאות הפתיחה המהדהדות זו את זו, ויופיין הטרגי חוזר ומכה בי:  

"באחד מימי סוף הקיץ השכיבו את האיש הזקן שקראו לו סבא על הרצפה בחדר הגדול […] קרניה האחרונות של השמש עדיין עברו בזגוגיות הצבעוניות של ראשי-החלונות ודלת-הגזוזטרה […] והפילו על הקירות ועל הרצפה ועליו כתמים סגולים, ירוקים וכתומים ואש הנרות היתה דקה וחיוורת מאד לעומתן" (התרנגולת בעלת שלוש הרגליים, מומנט מוסיקלי, עמ' 9).

"נהדר ביופיו היה העוף המוטל על טס של נחושת, נוצותיו ירוקות וסגולות, גופו עגלגל ומפונק, רובץ במלוא כובדו על המתכת הקרה, המחזירה אליו קטעים מבבואתו. צווארו הארוך, הענוג, שמוט על גדות המתכת, מתעגל כלולאה, כמו מתוך רפיון או אהבה עצמית, ראשו מכונס, קצה מקורו נוגע-לא-נוגע בשיפולי הצוואר המתבוסס בדמו ועיניו מזוגגות, חסרות ישע, מטומטמות ומלאות געגועים לנוכח אסונו" (מומנט מוסיקלי, שם, עמ' 49).

אני תוהה – אילו צבעים ראו עיני הסופר הזקן, שהלך לעולמו בחודשים האחרונים ממחלת הקורונה, לפני מותו? קרוב לוודאי שהיה מורדם. קרוב לוודאי שהמראות האחרונים שקלטו עיניו, לפני ששקע אל שנת הסמים השחורה, היו לובֶן אורות הניאון הבוהקים תדיר באולמות בתי חולים, ודמויות אנשי הצוות הרפואי עטויי חלוקים, מסכות ומשקפי מגן, יצורים משונים ובלתי-אנושיים למראה; אוזניו שמעו את צפצופי מכונות הניטור ואת רחש דברי הצוות החותכים, קצרים וענייניים, מעל לראשו. כמה רחוק מן הצבעים העשירים בהם משח את תמונות הגסיסה והמוות בסיפוריו אלה. אני רוצה לקוות ששמע גם קול חם ומרגיע באוזניו, ושיָד אנושית – גם אם עטויה כפפה סטרילית – אחזה בידו כדי לנחֵם.

כמה קשה להרהר במוות בודד בסביבה מנוכרת, מוזרה ובלתי נתפסת. רובנו, קרוב לוודאי, על מנת לשרוד את תקופת המגיפה, מדחיקים. מנסים לא לחשוב על כך. במקרה של קנז, שסבל מדמנציה בשנותיו האחרונות – והוא ודאי אינו יחידי מבין נפטרי הקורונה – התווספו לכך מן הסתם גם בלבול, חוסר יכולת להבין את המתרחש, לצרף את קטעי הרשמים והתחושות. אם רק נעז לחשוב על כך ליותר מרגע ייפלו עלינו אימה, תחושת מחנק ותוגה גדולה.  

תוגה מעין זו מלווה אותי כשאני שבה וקוראת בסיפור מומנט מוסיקלי (שעל שמו קרוי הקובץ), והיא כפולה ומשולשת. לפני ארבע שנים השתתפתי בקורס על יהושע קנז שלימדה באוניברסיטת חיפה מורתי האהובה, הסופרת פרופ' רונית מטלון. פחות משנתיים לאחר מכן היא נפטרה מסרטן, בת 58 בלבד. כל קריאה ביצירותיו של קנז תהיה ספוגה אצלי תמיד בזיכְרון דבריה הקולעים, המנוסחים בחריפות ומתוך תשוקה יוקדת, בנגינת קולה, בניצוץ בעיניה כשהרצתה בלהט. מטלון אהבה והעריכה מאוד את יצירתו של קנז, ופרסמה כמה מסות יפהפיות על כתיבתו. חוקרת מבריקה אחרת של קנז, נעמה צאל, נפטרה גם היא לאחרונה בדמי ימיה. לא הכרתי אותה אך הערכתי את כתיבתה המעמיקה וקראתי את דברי ההספד שפרסמו אוהביה ומוקיריה, והלב דואב.

כך שדוֹק של אֵבל מצטרף לקריאתי העכשווית בסיפור, והוא ודאי האחראי לכך שרושמו של המוות האורב מזדקר לעיניי מכל עבר, בסיפור שבסופו של דבר עוסק בתקופה בחיי ילד צעיר. אבל איך אמרה רונית מטלון? אני מצטטת ממחברתי: "הילדים אצל קנז לא נחמדים. הם ילדים-זקנים. לא מנסים למצוא חן. ויש להעריך את העובדה הזו; הם לא עושים חֶנְדַלַעךְ. כך ראוי – יש ילדים נחמדים, ויש ילדים לא נחמדים. אצל קנז כמספֵּר אין רומנטיזציה של הילדוּת". והילד נטול-החֶנְדַלַעךְ של קנז (בן-דמותו) יושב בפתח הסיפור בביקור אצל קרובי משפחתו ומנסה לפענח את סוד תמונת העוף ההדוּר הגווע ואת "פשר התחושה הנעימה והמסוכנת" שהיא מעוררת בו, כאשר לצד התמונה יושבת בכורסה סבת-אביו הזקנה, ארובות עיניה עיוורות, פניה בצֵקות ופיה נטול שיניים, והיא "כשלוּחה מעולם אחר, שעדיין לא ידעתי מה הוא".

שנים מאוחר יותר מתגבשת אצל הילד תודעת המוות, ומתקשרת לאותו זיכרון: "לראשונה בחיי, כמדומה, נראה לי […] המוות כציור העוף הענוג המתבוסס בדמו… זכרתי את הציור והתחוור לי קשר הדברים בינו ובין הדמות אשר על הכורסה. היתה זו מין ברית מסתורית, מטהרת וגואלת".

אבל לעת עתה, בדירת הקרובים, הילד אָמנם אינו יודע את המוות, אך את נוכחותו הוא חש בעוֹצמה. אחת מדודותיו מתעקשת לנסות לרפא את מצמוץ העיניים שלו באמצעות תרגיל שהיא כופה עליו: לספור עד עשרים מבלי להניד את עפעפיו. ההתרחשות מעוררת בו מצוקה גדולה: "כמו ממרחקים נשמע לי קולה של דודתי […] הסופרת בקול רם וקצוב יחד איתי, תשע, עשר, אחת עשרה, וקולה מצַווה וגוזר כמו שעון גורלי, חסר רחמים". גם בלי דעת הילד מרגיש את נגישׂת הזמן – שעון נחוש ונחרץ, תליין אכזר – מתקתֵק לקראת הסוף הבלתי נמנע.  

קנז טווה את סיפורו סביב ציר שאלת המצמוץ. סיפור-המעשה, שנפתח בניסיון הריפוי הכושל של הדודה, חוזר בזמן אל הרגע המשוער של הולדת הסימפטום, ומסתיים כעבור כמה שנים עם היעלמו. המצמוץ הינו סוד בלתי מפוענח, והסיפור מתחקה, כדברי רונית מטלון במאמרה הגיהינום של הראייה, אחַר אותו "קשר עלום בין מצמוץ העיניים של הילד לבין הנגינה בכינור והיחס למוסיקה בכלל" (קרוא וכתוב, עמ' 180). המצמוץ החל זמן קצר לאחר שהילד בן השבע, שעד כה למד נגינה בכינור אצל גברת חנינא, מורתו היפה והמלכותית, נשלח לקונסרבטוריון ללמוד תיאוריה מוסיקלית עם ילדים גדולים ממנו ומורה מנוכר. "לא הבינותי כל כך למה נשלחתי אל המקום הזה ומה עומדים לעשות בי ומה לי ולגדולים אשר סביבי", הוא מספֵר – ואני נזכרת שוב בקשיש הדמנטי והחולה שנשלח למקום-גזירה בלתי מוכר, ובאֵימה שוודאי תקפה אותו.

חרדתו של הילד בסיפור סתומה וחסרת-שֵם, כמו חוויית ה"אלבֵּיתי" שתיאר פרויד – כשהמוּכּר והמנחם הופך לזר, מנוכר ומאיים. בהביטו החוצה מבעד לחלון הוא נתקף ערפול וסחרחורת, ואחת הדמויות ברחוב – אולי אימו, רומז הכתוב – "קפאה פתאום לנגד עיני והראתה לי לקפוץ מן החלון למטה […] דמותה המוכרת עד לכאב פשטה לעברי את ידיה, נכונה לקבלני בין הזרועות, וכעבור רגע נבלעה בערבוביית הרחוב". איזו אֵימה! אֵם אהובה, נכספת, מפצירה בילדהּ לקפוץ למטה – האם לחבקו או להורגו?

כמו בתמונת העוף הססגוני השחוט, ובמראה גופת הסב המופזת כתמי אור צבעוניים, גם כאן מתערבבת אימת המוות ביופי. דמות האם, מפתה ומסוכנת כאחת, מעלה על הדעת את הסירנות באודיסיאה, המושכות את המלחים בשירתן הקסומה רק כדי לנפצם אל הסלעים. ואכן, המוסיקה – צלילי יצירה לכינור ופסנתר הבוקעים מחדר בקונסרבטוריון, שהילד יצא לשוטט בו – מכשפת את הילד ומעוררת בו התרגשות אדירה: "הניגון העצוב, האיטי והסוער לסירוגין פעל עלי את פעולתו. כאביי ופחדיי ובדידותי נדחקו הצידה לפני ההוד של הנעימה המלאה עצב וגאווה, כניעה ומרי, סדר והשתוללות […] אחזה אותי התרגשות אחרת, שכמו הוציאה אותי מגדרי". בהמשך, בקונצרט סיום השנה של הקונסרבטוריון, שומע הילד את היצירה בשנית – "לה פוֹליָה" שמה, השיגעון – והיא מעוררת בו סערת רגשות עצומה ואף הזיות מאיימות על שיגעון ואלימות.

זהו הרקע להופעת המצמוץ. האם בשל ההתרגשות שעורר יופייה של המוסיקה, מעורבת באימה ובפחד השיגעון? האם בשל חוויית הנטישה של האֵם? האִם בשל החרדה שחווה הילד במקום זר ומנוכר, כה שונה מבית מורתו האהובה? האם בשל הלחץ להצליח בנגינה, כפי שרמז הרופא שבדק את הילד? אין לדעת. פשר המצמוץ נותר עלום. בסוף הסיפור, הסימפטום נעלם כלעומת שבא: "אט-אט נחו פניי מזעפם. הפורענות המשונה שהתגנבה והשתלטה עליהם לפני שנים, הסתלקה מעליהם, וכמו שלא ידעתי מדוע התרגשה אז, לא אדע מדוע בחרה להיעלם דווקא עכשיו".   

בעבודה שכתבתי בקורס של רונית מטלון הצעתי ניתוח פסיכואנליטי של המצמוץ כסימפטום, כתצורת פשרה של חוסר הכרעה, בין להיות בתוך החוויה לבין הסתגרות וניכור; ביטוי סימבולי של התלבטות בלתי פוסקת ובלתי מוכרעת בין פקיחת העיניים החוצה, אל העולם – לבין הימנעות ממנו והתכנסות פנימה במקום חשוך, בטוח ומוכר. המצמוץ, טענתי, מאפשר הישארות על הסף, מבלי לבחור אם להעז להיכנס אל העולם עם המבט – או להישאר מחוצה לו, כהגנה.

ספרות גדולה מאפשרת לנו לראות בה עוד ועוד רבדים, ולמרבה המזל אין צורך להכריע ביניהם. בקריאתי העכשווית, האפופה טון אלֶגי וכרוּיה לרמזי המוות הבוקעים מן הטקסט, הרהרתי בכך שמצמוץ מייצר שוב ושוב, הלכה למעשה, את אותו רגע קצר של אור שמבליח בין חושך לחושך, הרגע שהוא – בהרחבה – חיינו. רעיון זה מופיע כמובן בספרות, למשל במשפט היפהפה של נבוקוב בפתיחת דבֵּר, זיכרון: "Our existence is but a brief crack of light between two eternities of darkness".   

גם במלאכת הסיפֵּר של מומנט מוסיקלי מופיע מין "אירוע מצמוץ" מעניין, שפשרו נותר סתום. כוונתי להבלחת דמות המחבר אל תוך הטקסט, אירוע שאם אינני טועה הוא יחידאי – או לפחות נדיר מאוד – בקורפוס של קנז: "בבואי להיכנס שם [לזיכרון הילדות, א.ר.] שוב בעיני-רוחי, אני נעצר… המראה הזה… מעורר בי מועקה של כאב, דאגה עמוקה שאיני יודע את סיבתה. מין מחנק אוחז אותי, וככל שאנשום עמוק, לא יספיק כמדומה האוויר למלא את החסר בריאותַי".

שני עמודים בסיפור מוקדשים למצוקת המחבר הבוגר, שניסיונו להעלות את זיכרון ילדותו מעורר בו כאב נפשי ושיתוק כתיבה, ולניסיונו הכושל למצוא לדָבר פשר. גם חוויה זו, כמו המצמוץ בשעתו, חולפת מעצמה בלי הסבר – והטקסט שב וגולש אל סיפור המעשה בילדות.

זו הבלחה תמוהה – הסיפור עצמו ממצמץ לפנינו להרף עין, צולל לזמן ומקום אחרים, ושב ונפרשׂ. נדמה לי שחוסר הפשר הוא-הוא העניין עצמו. סוד החיים והמוות, סוד היופי, סודם של הזיכרון ושל הכאב הנפשי – קנז אינו מספק תשובות, רק מעלה תהיות.   

גם לי, כמו לילד במומנט מוסיקלי, הייתה מורה יפה ומלכותית, והנה עוד ממה שכתבתי מפיה במחברתי: "קנז עוקב כביכול אחר תהליך ליניארי מתפתח, מן החושך לאור, ולא היא; אצל קנז הולכים מחושך לחושך. באמצע יש הבהובים. מה שאנו מבינים הוא, שאיננו יודעים – שהמסתורין האנושי הוא עצום".

הגברת חנינא מן הסיפור, מורתו האהובה לכינור של הילד, לוחשת באוזנו כשהיא נפרדת ממנו: "המוסיקה תהיה לך תמיד נחמה על כל צער". איכשהו, זה מנחם גם אותי.

מקורות:

קנז יהושע, התרנגולת בעלת שלוש הרגליים, מומנט מוסיקלי, הספריה החדשה, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1980.

קנז יהושע, מומנט מוסיקלי, מומנט מוסיקלי, הספריה החדשה, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1980.

מטלון, רונית, הגיהינום של הראיה, קרוא וכתוב, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, בני ברק, 2008.

Nabokov, Vladimir, Speak Memory: An Autobiography Revisited, Penguin, 2000