מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

זך בגלות / חיים פסח

 

קורה לפעמים, לפעמים רחוקות, שבנסיבות בלתי צפויות, בשעות שמירה בלילה במילואים, בנסיעה ארוכה ברכבת, ואפילו בחפירה במלחמה שנשכחה, אתה מוצא את עצמך לזמן מוגבל בקרבה יתרה לאדם שלא הכרת לפני כן. את נתן זך הכרתי בטרם נפגשנו בלונדון, אבל לא בקרבה יתרה. וכך קרה שמצאנו זה את זה, שני אנשי ספרות, המנטור והמנוטר שלו – ברשותכם – כשכנים באותו הרחוב.

זך הקדיש לי רשימה שכתב על התקופה בלונדון: "לחיים פסח, שותף לגלות". אבל אני לא גליתי, וגם זך לא גלה. הוא הגיע ללונדון ונשאר בה אחת עשרה שנים – על פי בחירתו. ולא פעם אמר לי שאלה היו השנים המאושרות בחייו. את מושג הגלות הזאת שאל מעזרא פאונד שהשפיע על תפיסת עולמו, כנראה, יותר מכל משורר אחר. פאונד נטש את אמריקה המנוונת, החולה לתפיסתו, כדי להיטבל מחדש במאות שנות תרבות אירופה.

כמה פעמים בשבוע היינו נפגשים לקפה ומשם ל"גלות" בכל מחמדי העיר: חנויות ספרים, גלריות ובעיקר שווקים. ובמיוחד שווקי עתיקות. וגם – טיולים רגליים במרחק הליכה מהשכונה: אל ביתו של צ'סטרטון המוכר גם למי שלא קרא את ספריו מהסדרה "האב בראון", בסמוך למוזיאון קטן לכלי נגינה עתיקים, או לביתו של המשורר ג'ון קיטס הענוג. באזור זה עצמו חיו מאוחר יותר שני גולים של ממש: אליאס קאנטי שספריו תורגמו לעברית, וזבאלד (שמוכר גם הוא לקוראים הישראלים בעיקר מספריו המהגרים ואוסטרליץ), שמת ב-2001 בתאונת דרכים.

המחזאי הסאטירי אריסטופנס היה מי שטבע את הכינוי "ראש בעננים" כשתיאר פילוסופים וסופיסטים, ומאז התקבע המונח כמין תכונה לאנשי רוח, אמנים ומשוררים. צד פחות מוכר אצל זך היה החוש המסחרי החד שלו. הוא ידע להעריך במבט אחד את ערכה הכספי של יצירה כלשהי או חפץ אמנות שהוצע למכירה. פעם התלוויתי אליו למכירה פומבית והתעניינתי בתגובותיו יותר מאשר בחפצים שהציעו. הוא היה עוקב אחר המתרחש במבט חד וממוקד, כנמר האורב לאיילה, דרוך להסתער ברגע המדויק.
ניהלנו שיחות כמעט על כל נושא ספרותי, אמנותי וחברתי. אף פעם לא פוליטי ולא בזכות או בגנות אמונה ודת. אם היה איזה אל שהאמין בו, זה היה אל היופי. ואם אמונה, האמונה ביופי. כשטיילנו ברחובות ובשווקים עיניו היו קולטות מייד כל מה שיפה בעיניו. כיסא מיוחד, עץ מוזר, קימור מסוים בקיר בית. הוא עבד את היופי.
היו לו דעות נחרצות שהיה משמיע באחת, בלי למצמץ. זה לא היה מקובל בתרבות האנגלית שנוטה ללשון המעטה של הדובר בהתייחסותו לעצמו ולדבריו, וכמעט כל קביעה מלווה במעין התנצלות, מעין היסוס. כמובן כקונבנציה מוסכמת, אף שאיש לא חשד בדובר שאכן הוא מהסס או באמת מאוד צנוע. לכן זך מצא את עצמו בסביבה חברתית שתגובותיה אינן מוכרות לו. במשך הזמן החל לאמץ נוהגים שונים מעט, ואם לקבוע כל מיני קביעות, אז עם מידה של אירוניה, אפילו אירוניה עצמית, וזה היה נדיר, אמנם.
מצד שני, זך הגיע לאנגליה מתוך חברה שהייתה עדיין קומונלית במידה, אפילו אחרי המרד של המשוררים בני דורו ב"אנחנו" הזה וב"הִנה מונחות גוויותינו", ובעד הפרדת – אם ניתן לומר – הגווייה המסוימת של האני המסוים מערֵמת היחד. הוא הגיע, משורר ואיש תרבות אקסצנטרי, לחברה המקדשת את היוצא דופן, את האחרות. ולכן, על אף הזרות, חש כאילו חזר לבית הטבעי שלו. השירה האנגלית אחרי המהפך שחוללו בה שני האמריקנים, ט.ס. אליוט ועזרא פאונד עשרות שנים לפני כן, תאמה מאוד לתפיסת עולמו. ככל הזכור לי עסק במחקר השוואתי בין האימג'יניזם הרוסי שפרח מייד אחרי המהפכה בצד הפוטוריזם באמנות – לבין האימג'יזם שהוביל עזרא פאונד בהצלחה בשירה האמריקנית, ובפחות הצלחה בשירה האנגלית. הוא חקר גם את שירתו של אייזיק רוזנברג, המשורר היהודי בחבורת המשוררים האנגלים של מלחמת העולם הראשונה – זיגפריד ששון היהודי, וילפריד אוון, רופרט ברוק ואחרים.
בערך באותה תקופה ערכתי מסע בעקבות ברנר בלונדון ואפילו הגעתי לאישה (שהייתה כבר אז כבת תשעים) שהכירה את ברנר והייתה תלמידה שלו, וקצת מאוהבת גם… כתבתי על כך במאזנים במקום אחר. אבל מעניין להשוות בין השניים.
ברנר הגיע ללונדון כ-70 שנים לפני זך. הוא חי בלונדון אך ורק כיהודי גולה. בלב היה בין רוסיה לארץ ישראל. לו באמת התאים התואר "הגולה", לא לזך. הוא לא למד אנגלית וחי רק בין יהודים באיסט אנד. הוא היה זר מבחירה ואפילו לעג ליהודים שהחלו לדבר אנגלית ולא יידיש. כפי שכתבתי באותו מאמר, לונדון בעשור הראשון של המאה שעברה הייתה העיר המרתקת בעולם. באיסט אנד התארגנו חבורות של רדיקלים מכל הסוגים והמינים. הנסיך קרופוטקין, אבי האנרכיזם, היה שם ככל הידוע לי . לנין היה שם. העיר תססה מפעילות חברתית מהפכנית. בראש האנרכיסטים היהודים עמד גוי גרמני. הם התגרו במשטרה ורק אחרי שירו בשוטרים בריטיים – הוצאו מחוץ לחוק. לונדון הייתה אז מרתקת גם מהבחינה הספרותית. את ברנר כל זה לא עניין. הוא – עניינו היה הגורל היהודי והספרות העברית המתחדשת. ברנר הקיף עצמו בחבורה של מעריצים, מהחוג לדוברי עברית שהקים. גברת דון-יחיא שראיינתי סיפרה שהיא וכל הצעירים בחוג היו מגיעים לחדרו הדל בכל שעות היממה.

נתן זך, לעומתו, 70 שנה מאוחר יותר, התנתק ממעריציו בארץ לאחת עשרה שנים. הוא הגיע כישראלי שיש לו בית משלו. לא נושא על כתפיו את משא הגורל היהודי. הוא האני החדש. ובכל זאת, כאמור, במובן מסוים היה שם יותר בבית מאשר בתל אביב. הוא היה מאוהב. בעיר, באנשים, בשירה האנגלית, בתיאטרון, באמנות. הוא מצא אהבה, ובעצם – שתי אהבות. הוא היה בלתי ידוע, ולדעתי דווקא אהב את האנונימיות. התיידד מעט עם כמה משוררים יהודים כמו דני אבסי וג'ון סילקין – שהיה עורך כתב עת ספרותי משובח בשם סטאנד. חברים קבועים כמעט לא היו לו למעט בנימין תמוז ששימש נספח תרבות בשגרירות ואמן ישראלי שחי בלונדון ואינני זוכר את שמו. וכן, כמה ישראלים שהגיעו לתקופות קצרות. הוא לא התערה בחברה האנגלית, אבל אהב אותה מרחוק. חי כל רגע במלואו בעיר הזרה והאהובה. אפילו כמעט חדל לשתות…
ככל הזכור לי, הוא לא היה מוטרד שמא יאבד את מעמדו בחזרה לארץ. אבל כשחזר, אחרי אחת עשרה שנים – הארץ השתנתה. לא ציפה לו כס המנהיג. אנשים כבר החלו לדבר על זך הישן, לעומת זך החדש שהתיישן. הוא לא היה מאושר.
זך השתנה. הוא יצא ל"גלות" לונדון פחות משנה אחרי מלחמת ששת הימים; יצא מישראל הקטנה, האינטימית שבה עדיין הכירו אנשים אלה את אלה וכשהיה עובר ברחוב היו מזהים אותו. אחת עשרה שנים מאוחר יותר הוא חזר למדינה אחרת, כובשת, אימפריה דה לה שמאטע. הוא לא אהב מה שמצא, ומי שלא הכירו אותו לפני שנסע – לא אהבו אותו. מישהו אפילו כתב בלעג שאם זך חשב שייעלם את כל השנים הללו ויחזור לאותו מעמד שהיה לו – נאדה. שישכח מזה. יש דור חדש שלא מקבל משורר כאוטוריטה. גם משורר מעולה ואדם משכיל מאוד ועוף נדיר שכמוהו – כבר לא סחורה כאן. המודל השתנה וכך גם האידיאל.
כששבתי גם אני לארץ ביקרתי בדירתו כמה פעמים. אחר כך התרחק. בפעם האחרונה שראיתי אותו מחוץ לביתו הסתכל בי ואמר משהו סתמי על איכות השירות בבית הקפה. הוא לא הכיר אותי עוד.