דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

הסופר בכל נימי נפשו / אוריה מויאל

הסופר-בכל-נימי-נפשו שאף לכתוב ספר נטול רומנטיקה ורמיזות מיניות; בלי דמויות נשיות מעוררות תאוות בשרים ובעלות איכויות קוסמיות, העשויות להוליך שולל את גיבור ספרו הצנוע, ואפילו לא שקל לרגע את האפשרות שזו תהיה גיבורה. הוא לא היה מוכן שהחזון שעמד לנגד עיניו הרצוצות, לא כל שכן התוצאה הסופית של פרי עטו העיקש והבלתי מתפשר, יהיו מזוהמים בנדבכים מיניים מזדמנים ובגסויות זולות שיפחיתו מערך עבודתו הספרותית הטהורה.

הסופר-בכל-נימי-נפשו כיבד את עצמו ואת עבודתו מאוד, אולי יותר מכל דבר אחר בעולם, ולכן תמיד עמד בקווים המנחים ששרטט לעצמו. הוא מעולם לא סטה מהדרך שבה האמין ומהעקרונות המקודשים לו. הוא אף סבר כי אמן אלמוני בקנה מידה שלו, העומד בפני כתיבת פאר היצירה הפנומנלית הראשונה שלו, צריך להתנזר מכל תענוגות החיים. חייו צריכים להיות כמו אגוז קשה לפיצוח, כמוהו, כמו הספר שבדיוק עמד להתחיל לכתוב, אם רק היה מוצא לו עלילה עם התחלה, אמצע או סוף. המבקרים יודעים להעריך ספר שהוא אגוז קשה לפיצוח. לפעמים גם באקדמיה יודעים להעריך ספר כזה. הוא לא היה בטוח בקשר לקוראים, אבל זה לא הדאיג אותו מסיבה שלא טרח לפענח.

כך מצא עצמו הסופר-בכל-נימי-נפשו בנקודת פתיחה ראויה לכתיבת אגוז קשה לפיצוח: גאוות סגפנותו הקיפה אותו מכל עבר, שקט ושלווה סטואיים הציפו אותו עד עמקי נשמתו, והוא קידם בברכה את הרגעים הארוכים והבלתי נסבלים שבהם היה סובל מנדודי שינה ושפיכות לא רצוניות.
אבל האמת הייתה שהוא נתקל במחסום כתיבה עוד כשהיה ברחם אימו שהשמיעה לו בטהובן ובאך, ולפעמים, כשהייתה שותה כוס יין לבן, גם צ'רלי פרקר ורנדי ניומן. כבר אז הסופר-בכל-נימי-נפשו פיתח תשוקה לכתוב ספר כה חסר רגישות וכה נוקב, עד שלא יימצא גבר קשוח בתבל שיסיים אותו בלי להזיל דמעה. הוא ידע שיש קשר הדוק בין מחסום הכתיבה העוברי שלו ובין מחסום השינה הגברי שלו, אבל לא ידע איך להתמודד עם כל זה.

הסופר-בכל-נימי-נפשו מיעט לצאת מביתו, כי חשש שמא שטף עז של יצירתיות פרועה יתפוס אותו לא מוכן כשהוא מתהלך לתומו ברחוב. לכן יצא מתחום דירתו רק כשהיה צורך קיומי דוחק, כמו מזון, שמפו לזקנו או קפה שחור. הוא הרבה לחפוף את זקנו העבות כי לא סבל את הריח שהצטבר שם, ריח מעופש וחולני של שיירי מזון, זיעה ואבק, וגם כי מצא בכך הסחת דעת מנחמת.

זמן רב עבר עד שהסופר-בכל-נימי-נפשו החל לחשוד שמשהו אינו כשורה. משהו בו או בספר שהוא לא כותב. זמן רב עבר עד שהודה שהוא צריך לברר עם עצמו את העניין. זמן רב עבר עד שהעלה על דעתו לעשות משהו לא ערטילאי בנידון. אחרי כמה ימים של התלבטויות כבדות, ביום קיץ לח בפרדס חנה, הוא הבין פתאום מה עליו לעשות. הוא היה כל כך מזועזע מהישירות המעשית שחש באיבריו, שהיה חייב לטשטש אותה עם כמה כוסות ערק אשקלון בגינתו הדחוסה.
ואז מצא את עצמו צועד ברחוב הולנדי, פונה ימינה והולך בשולי כביש כפרי פקוק, מתקדם אל בית הקפה הפוסט אלטרנטיבי "הזַית בכפר". הוא ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות, והיה מזועזע מעצמו. הוא ניגש ללוח המודעות עתיר הפרסומים בהצעות לעיסויים הוליסטיים ודיקורים סיניים, טיפולים רגשיים וסדנאות רוחניות, שיעורי פיתוח קול ואימוני טנטרה אישיים – שמשכו את תשומת ליבו, ובמיוחד מי שהעבירה אותם, המשוררת, תרפיסטית המין ופעילת זכויות האדם, אננדה אל-אח'רס.
הוא שמר את המספר שלה במכשיר הנוקיה העקרוני שלו ויצא מבית הקפה כלעומת שבא. כשכבר היה קרוב לביתו אזר אומץ והתקשר אליה, נוטף זיעה. כשהיא ענתה הוא החסיר פעימה והשתתק.
"צהריים טובים," היא אמרה בקול נעים, בנימה ישנונית או חושנית, קשה היה לומר.
"צהריים טובים," הוא השיב ונכנס לביתו הטחוב, "הגעתי ל… אננדה?"
היא צחקקה במאמץ יתר דק, אם כי יהיו מי שיראו בכך קלילות של משוררת, שאימצה איכויות של יזמית. "כן… עם מי יש לי הכבוד?"
"הסופר-בכל-נימי-נפשו," השיב מי שלא כתב מילה בעשור או יותר האחרונים.
"נעים להכיר, הסופר-בכל-נימי-נפשו," היא אמרה לו בנימה סובלנית לכל דתות המזרח והנטיות המיניות, "איך אני, בבקשה, יכולה לעזור לך?"
"יש לי מחסום כתיבה," הוא השיב בישירות שהפתיעה אותו, והסמיק, "ותהיתי אם… כלומר, גם את עוסקת בכתיבה?"
"כמובן," היא השיבה בנימה מזמינה שבלבלה אותו, "יש קשר הדוק בין מיניות וכתיבה יצירתית, הסופר-בכל-נימי-נפשו, האינטואיציה שלך מדויקת, שתיהן נובעות מן הצ'אקרה השנייה שלנו. אני בהחלט יכולה לעזור לך עם מילים," והיא נשמה, "אחרי שנגיע לעיקר."
"מהו העיקר?" הוא שאל בערגה.
"למה שלא תגיע לכאן לפגישה," היא הציעה בנימה אגבית מעושה, "ונדבר על זה פנים אל פנים?"
"בסדר…" הוא כמו מלמל לעצמו, "מתי אפשר?"
"האמת," היא כאילו הודתה, "שממש במקרה התפנתה לי עכשיו משבצת."
"אה…" הוא היסס, "ומה בדיוק עושים ב… מפגשים?"
"שוויה שוויה," השיבה כאילו גדלה באוהל, והזכירה לו מורה יפה לערבית מחטיבת הביניים, שתמיד הייתה מגיעה עם מחשוף נאה לבדידות, "היום נתחיל מהיכרות קצרה… ואחר כך נשב אחת מול השני בשתיקה."
"לְמה זה טוב?" הוא תהה למרות שזה נשמע לו נכון, באופן שלא יכול היה להסביר.
 "נתחיל ליצור בינינו אינטימיות, הסופר-בכל-נימי-נפשו, ובשביל זה נתחיל מללוש, לאט ובזהירות," והיא כאילו הקריאה שירה, "את המבוכה, ואת הבושה, וככה נקלף שכבות, עד שנגיע לשורש, העצבות, נפשו, ונעטוף את הגוף, האנרגטי, בחמלה, רוטטת… וניתן לך לגיטימציה, וניתן לך תוקף, ונחזיר את אדמות הנפש הכבושות… ונתאחד, נפשו, עם הרטט, ונפרוק הכול, הכול…"
ואז היא שמעה נהמה גרונית נוראית – והשיחה התנתקה. מכשיר הנוקיה העקרוני נשמט לתוך האסלה.
הסופר-בכל-נימי-נפשו חש שאיזה מין גוש של תעוקה מתמוסס בתוכו, שאיזה משקל מחריד נושר ממנו, הוא חש קליל להפליא ושרגליו מרחפות באוויר, הוא התפשט ונכנס לאמבטיה וסיבן את עצמו בסבון שהוא הכין בסדנה אקולוגית מוטרפת בכליל. ואז זה הכה בו. הוא היה כל כך נלהב, שטף את עצמו במהרה ויצא מהמקלחת. עטוף במגבת, רפוי ועם ריח של קפה שחור, כתב את הסיפור הראשון בחייו.