מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

פָּלִימְפְּסֶסְט משפחתי / יונתן פיין

אני כותב בחדר מואר ומרווח, כמעט ריק. בתשע השעות שאני מבלה בו מדי יום שורר כאן שקט מוחלט, למעט ציוצי ציפורים והמולות קצובות וקצרות, בהפסקות בית הספר היסודי הסמוך. למדתי בו לפני שלושים שנה, ושלושים שנה קודם לכן למד בו אבי, שבביתו אני נמצא. אני כאן כדי לכתוב. במשך שנים עשיתי דברים אחרים, בזיקה ספרותית משתנה, ובחמש השנים האחרונות עבדתי בתחום אחר לחלוטין. כל אותה תקופה, הרצון לכתוב נקשר באופן הרמטי לחלל הזה, כמו מבנה של בית מוכר שנדמיין במטושטש כזירת ההתרחשות של כל ספר שנקרא. גם כשלא היה ברור על מה אכתוב, מתי או אפילו לשם מה, הידיעה שאעשה זאת כאן הייתה ודאית, וגם עכשיו אינני מהרהר אחריה.

לעשות את הצעד האינדיבידואליסטי המושלם מתוך בית אביך אינו דבר מובן מאליו, אבל כך זה נראה לי. הדירה שבה הוא גר ברחוב ליפסקי נודעת בשקט הנזירי שאופף אותה. בלי טלוויזיה, אינטרנט או ריהוט של ממש ברוב החדרים, היא ואורח החיים שייצגה תמיד היו עבורי יעד נכסף, גן עדן אבוד. כאן למדתי לפסיכומטרי ולמבחנים באוניברסיטה, ומאז ברחתי לכאן מדי פעם כדי לכתוב. אם הייתה בהחלטה לחזור לכאן נוסטלגיה, הייתה זו נוסטלגיה כלפי עצמי. אבל בעיקר חיפשתי בבית של אבא שקט וניתוק, ובכך גם התניתי בפניו במרומז את הגעתי.

אבא, מצידו, פיתה אותי כמו שרק הוא יודע. בימי האחרונים במשרד הוא היה שולח לי בווטסאפ תמונות של חדר העבודה המתהווה, שבו אני יושב עכשיו. "קרן ליפסקי מתכוננת לרזידנסי", הוא כתב באחת מהן. זאת תמיד הייתה דרכו לתקשר איתי: אימוץ השפה והעולם שלי לכדי הומור משותף. כששיחקתי בכיתה ד' במכבי תל-אביב ונגזר עליי לעבור מהמגרש בקריית שלום לזה שבאוניברסיטה, הוא הדביק על כתבה בעיתון ספורט כותרת חדשה, שהכין בבית דפוס: "פיין עובר ממכבי דרום לצפון ב-350 אלף שקל"; כשעבדתי בעריכת חדשות במשמרות לילה, הוא היה משאיר לי שטר של חמישים שקל על השולחן וקורא לו "פתק למונית מהמפיקה"; כשהתחלתי לכתוב ולהגיש מועמדויות לפרסים ומלגות, קיבלתי ממנו ליום הולדתי צ'ק שעליו נכתב: "באדיבות קרן ליפסקי לספרות יפה". עכשיו הקרן פתחה את שעריה מחדש.

מאז אני מגיע מדי יום לחדר העבודה הזה. עכשיו אני רואה אותו – ואותי בתוכו – כמות שאנחנו, ללא הילת הערגה. לרגל החזרה חסמתי מהמחשב את פייסבוק וטוויטר, והצטיידתי במכשיר סלולרי קטן, שפוטר אותי מהתזזית הקהה והעמלנית של הטלפון החכם. המפלט העיקרי שלי, לפיכך, נותר הקיר שמולו אני יושב. מתוך ניהיליזם עליז ונרפות מעשית, בעשרים השנים שאבי גר כאן הוא מעולם לא דאג לסייד אותו ברצינות. בכך הוא הפך אותו למעין פָּלִימְפְּסֶסְט[1] משפחתי. כשהגעתי לכאן מצאתי עליו, בלי מסגרת, עבודות של סבי, אביו, צייר האבסטרקט הלירי הנשכח אריה ליאון פיין; בין הציורים היו מסמרים שנקבעו לפני שנים, ומחילות טיט קטנות במקום מסמרים אחרים שנעקרו – אלה גם אלה זכר למדפי הספרים הגבוהים ששימשו את דודו של אבי, המסאי חתן פרס ישראל ישעיהו (שייקה) אברך.

שני אנשים שונים מאוד נרמזים על הקיר שלנגד עיניי. ליאון צייר פיגורות מופשטות במשיכות אווריריות, ואילו שייקה כתב בפאתוס רועם על ענייני השעה. ליאון חילק עיתונים ב"דבר", ואילו שייקה, שסידר לו את העבודה, זכה בפרס סוקולוב על כתיבת טורו המשפיע בעיתון. ליאון, שלימים היה גם פקיד תעבורה בחברת החשמל ברידינג, היה מביא הביתה מהירקון נחשים וסרטנים, ואילו שייקה היה מופיע בביתם לארוחת צהריים חפוזה של רָייבָּאק והֶלְזָלֶה – תבשיל מבית אימו בקוֹבֵל שהכינה אחותו לוּבָּה, אימו של אבי, שהייתה סמוכה על שולחנו ושמרה על שם נעוריה.

ליאון נפטר כשהייתי בן שבע, שייקה כשהייתי בן ארבע. הכרתי אותם רק דרך הסיפורים של אבי, כלומר דרך מסננת משוכללת של אירוניה. בתחילה היו הרשתות שלה צפופות בתרעומת, ועם השנים, ועם התמעטות ביקוריי בליפסקי, ניכר באבי פיוס, או אולי רק רצון להישמע. "אני לא יודע אם אליק בא מן הים, אבל בזכותנו הוא יכול לשבת בים לא מעט," הוא אמר פעם כשפשפש בחומרי הלימוד שלי ומצא שם את משה שמיר, שערך את ספרי המסות של שייקה (אבי עיצב את הכריכות). יום אחד הוא שלף אותי מהחדר ל"משימת פינוי האינטרסול", ומצאנו שם פסל ראש דמוי ברונזה של שייקה, שהתגלה כעשוי גבס מתפורר מבפנים. "נו," הוא אמר בחיוך קצת זדוני. "לפעמים לא צריך להגיד כלום." אבל כששאלתי למה לשייקה ולאשתו פולה לא היו ילדים, פניו קדרו והוא לא היה מוכן לומר על כך מילה. על ליאון דיבר בצמצום ובחמלה, גם כשסיפר שהוא לא היה הרבה בבית, או שכילד כדי לזכות בתשומת ליבו היה עליו לפתח אסתמה. מדבריו הצטיירה דמות של אדם מנותק, מתבודד-מרחף, אב לא נוכח אבל יותר תם מאשר קשה עורף.

לאורך השנים דיברנו עליהם בעיקר כמשלים שנמשלם היה אני, בשיחות אינסופיות וחסרות הכרעה על מה שהוא כינה "הפיצול": בין הכתיבה להשתתפות בעולם, בין זוגיות להתבודדות. "נו מה, אני לא מכיר את זה? גם אני הייתי ככה באריאלי," הוא היה פותח, בהתייחסות למשרד הפרסום שבו עבד. כשסיים את בצלאל פתח אבי סטודיו עצמאי לעיצוב שהשאיר מספיק זמן לצייר, ואפילו הציג תמונות בתערוכה וזכה לתשומת לב בעיתונות. אבל בתקופת משבר המניות, כשאני הייתי בן שנה, הוא הבין שכדאי לקחת מה שנותנים והלך לעבוד כארט-דיירקטור במשרה מלאה, משרה שהחזיק בה שבע-עשרה שנה, עד שעבר לגור כאן. "גם זה שטויות. אני זוכר שעמדתי מול הבד הלבן ופשוט לא היה מה להגיד. פתאום גיליתי שדווקא לא כל כך נורא להיות בים, לקבל 'השראה'. הקנבס הלבן נשאר בסטודיו. עזוב, מי שבאמת רוצה פשוט קם ועושה." בשלב הזה נאלצתי להזכיר לו, לפעמים בנזיפה, שאנחנו מדברים עליי ולא עליו. לא היה לרוחי הפטאליזם הקרנבלי הזה שבו מה שיהיה הוא מה שהיה, וגם זה לא ממש משנה, העיקר הנאת השיחה. השיחה הזאת תמיד התקיימה על חשבון זמן הלימודים או הכתיבה, והייתי גונב במהלכה הצצות הפגנתיות בשעון.

"אני מביא את המקרה שלי כדוגמה," הוא אמר. "הנה, דוגמה אחרת: אבא שלי. הוא אמר, 'לעבודה אני נותן רק את הזמן שלי.' הוא ישב בחברת החשמל עד שתים-עשרה, וזהו, אחר כך הוא הלך לצייר. לא משמרות לילה בוויינט, לא טיולים לווייטנאם, ל-צ-ייר. אם זה היה בוער בך היית כמוהו וזהו, והעולם היה מקבל את זה." ואחרי שתיקה קלה, אולי לנוכח פניי הנזעמות, היה מוסיף: "מצד שני, ככה זה היום. לכם אין את הפריבילגיה הזאת. למה שלא תמצא עבודה שתהיה היצירה שלך? הנה, תראה את שייקה. אצלו הכול הלך ביחד. מאמרים שאף אחד לא מסוגל להבין, ותפקידים בכירים בהסתדרות. אולי זה אפשרי. הנה, עמוס עוז מה? עט אחד לכתיבה ועט אחד למאמרים בעיתון." הסברתי שזה לא אותו דבר: לעמוס עוז, כמו שייקה לפניו, הייתה מערכת ספרותית ענפה שבתוכה הוא פעל. הזכרתי לו כמה זמן שרד קובץ הסיפורים שלי במבצעים של הרשתות הגדולות; ציטטתי את מנחם פרי, שבאותם ימים קבע את מותה של הרפובליקה הספרותית.

"אז זה מה שמבדיל בינך לבין עמוס עוז, האקו-סיסטם?"

"זה לא מה שאמרתי."

"עמוס עוז לא נרדם במקרה 'מעייפות ומצער' תוך כדי כתיבה על בלוק ציור בשירותים?" ולפני שהספקתי לענות: "נו, לפחות סוף סוף יש לך במה להאשים את ההורים: לא הולדנו אותך בזמן!"

זאת הייתה קריצה לז'אנר פופולרי אחר, שבמסגרתו ניסה לחלץ ממני סימני תסכול, מצוקה או זעם – בעיקר מאז הגירושים. ההורים שלי גדלו במשפחות דור שני, ואת משפחתינו הקימו לקראת ימי חברת השפע של ראשית שנות התשעים. שניהם דגלו בפסיכואנליזה והאמינו בעיקריה ללא סייג. העובדה שמעולם לא ביטאתי כעס או טינה על החלטתם להתגרש, כשהייתי בן חמש-עשרה, הדאיגה אותם ונתפשה כלא אמינה. הם ראו בי קפיץ מתוח ובמשך שנים יצאו מגדרם כדי לנסות לגרום לו להשתחרר. בשלב הזה, כשהייתי נוכח שאין לי שליטה לא רק על משך השיחה אלא גם על תוכנה, הייתי חותך בבת אחת וחוזר לחדר העבודה.

*

שני ציורים של ליאון תלויים על הקיר, משני צידי החלון. ציורי גואש על נייר, אבי מסביר, מהשנים האחרונות שלו, כשכבר לא היה לו כוח לעמוד מול הבד. הם קבועים לקיר במסמרים חדשים, שנותרו ברובם מחוץ לקיר וניכר שהפטיש לא הכה בהם יותר מפעם אחת. אני מתקשה להיענות לצורות ולצבעים של האבסטרקט הלירי. גם אחרי שניות ודקות ארוכות מול הציורים, הם לא מעוררים בי התרשמות או תחושה של ממש, ואני מחליט, לפיכך, להתחיל עם המסמרים הישנים.

שייקה, כמוני, היה טקסטואלי ללא תקנה. כתביו כונסו בארבעה כרכים, ביבליוגרפיה ועוד כרך דק של מכתבים ופתקים אישיים לפולה, רעייתו (את פולה הכרתי היטב, והסיפור החותם את ספרי הראשון מבוסס עליה). "הורתם ולידתם של הכרכים בעיתונות – וכבודם, גדולתם ונצחיותם בספרות העברית", ספד לו משה שמיר. אני שולף מהמדף המאולתר הבודד שעומד כאן היום – לוח עץ שנתמך בשני חמורים מאיקאה – את כרכי "פרקי יותם" מתוך שקית ניילון אטומה. בספרים אפשר למצוא התייחסויות לנושאים שעדיין שולטים בסדר היום, בחגיגיות שקשה להעלות על הדעת היום: דת ומדינה ("אין זה מרנין לראות את הדת – יפי אמונת אדם – מוּצאת למכירה בשוק התגרים הפוליטי"); צביונה של ירושלים ("אולי אין זה מחוץ למושגים האמיתיים של התרבות שלא יציפו אותה דוכני ארוס או דיוניסוס או כל כיוצא באלה שיש בהם […] יַוְנוּת"); ביקורת על דאגה לזכויות הפלסטינים מחד ("יותר משהיא מודרכת על-ידי אהבת הגר היא מודרכת על ידי שנאת-עצמו"), ועל תנאי הכליאה של מחבלים מאידך ("השאלה איננה כלל איך נוכל לחיות עם שכנינו אלא איך נוכל לחיות עם עצמנו ועם רגישותנו המולדה לדמעת אדם"). טור מוקדם יותר, מ-1963, נותר רלוונטי להפליא: "הדמוקרטיה הישראלית לא צריכה למערבולת זאת עתה… הפיצול המפלגתי והטמפרמנט הפוליטי שלנו הופכים כל מערכת בחירות בישראל למערכה של הכל-נגד-הכל, מטילים לתוך מדורת הפולמוס כל נושא… ומניחים אחריהם צלקות שלפעמים אין חיינו הציבוריים יכולים לאורך ימים להירפא מהן".

בהקדמה מאת דב סדן, אני מוצא אישור מסוים לרמיזות שפיזר אבי לאורך השנים בדבר החוטים השונים ששייקה משך בהם, בכובעים הרבים שחבש: "הוא בעל מלאכה אחת בכתיבה ובעל מלאכות הרבה בעשייה, בעסקנות ציבור, בשליחות ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו אך בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה". מהביקורת של ארי אבנר ב"עתון 77" אני למד ששייקה ניחן ב"כושר התקוממות מוסרית", הלוא הוא ה"כושר לראות דברים במלוא זוהרם הראשון כבעיני ילד המגלה את העולם בחידושו ואת האידיאלים בטוהרתם, עד שלא הצמיחו סיאובים ומדכאות". מה שלא מנע מבעדו, מאידך, "להתנגד לאופנות מתחדשות לבקרים ומתיישנות בו-בערב, אחד אופנות אינטלקטואליות ואחד אופנה אחרת של מה שקראו אבותינו בשם 'שמנדריקיזם'".

בקובץ המכתבים לפולה אפשר למצוא בתי שיר שקולים על ניירות מכתבה של בית הוועד הפועל, שמבטאים אהבה סוערת ולא בוחלים בכינויי חיבה שהיום אפשר לשמוע רק מהורים לפעוטות או מוכרים בפיצוציות. אבל ההפתעה האמיתית מחכה לי בביבליוגרפיה, שחיבר יוסי גלרון. מתברר ששייקה היה לא רק דמות רבת פעלים בהסתדרות וצופה לבית ישראל בקנה מידה אלתרמני, אלא גם מתרגם, כמוני. אני מדפדף ונדהם לגלות: תרגום של "השועל והענבים" מאת המחזאי הברזילאי גיירמה פיגירדו, עיבוד ממשלי איזופוס; ספר על שלום אש; תרגום נוסף שנמסר ולא נדפס – 115 עמודים במכונת כתיבה – של "הקיסר והרבי", מחזה של זלמן שניאור, שליד הרחוב על שמו במרכז תל-אביב אני גר.

ככל שאני קורא יותר כך אני מתרשם שלא רק את שייקה החמצתי, אלא את העולם שממנו הוא בא: עולם של ספרא וסייפא, עולם שלא עוין את המליצה וההפלגה אלא רואה בהן ערך – עולם שאולי היה לי בו מקום. "לעתים ההרגשה היא שלא את ההבעה המשכנעת ביקש אברך אלא את עוז המבע", כותב ארי אבנר, בהד לדברים שאני שומע מהיום שהתחלתי לכתוב, בדרך כלל כביקורת. שייקה נפטר ב-1988; אסופת כרכיו והביקורות שאני מצטט מהן פורסמו ב-1990, בסך הכול שנתיים לפני שראו אור "צינורות" של אתגר קרת ו"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. לקריאה בכתביו של שייקה מתלווה תחושה של חילופי משמרות.

לליאון, לעומת זאת, לא היה חלק בתהפוכות כאלה. 39 אזכורים עולים בחיפוש שמו בארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית, וגם אותם הוא חולק עם עורך דין פלילי בעל אותו שם, שגורר עמו פרשיות רצח ואונס סנסציוניות ("ישעיהו אברך" מעלה 268 תוצאות). ב-1937 וב-1944 דווח על זכייתו בפרס דיזנגוף; שלוש פעמים ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה; לאורך למעלה מחמישים שנות פעילות בארץ הוא הציג בתערוכות יחיד ספורות בפתח-תקווה, תל-אביב ורחובות.

"ליאון פיין [יכול] להיחשב כצייר החוזר מן השכחה", נפתח ריאיון עימו במעריב לרגל תערוכת היחיד האחרונה שלו ב-1977, בגיל 71. "אין הוא מהציירים שמדברים בהם, האופנתיים מיושבי בית הקפה, שאי צניעותם עזרה להם להתבלט. והוא לא מהמצטנעים על מנת לקבל את פרס הענווה – ליאון פיין הוא אמן צנוע ואמן עניו באמת ובתמים". ובריאיון ל"דבר" ב-31 לינואר ליאון עצמו מאשר: "תמיד הייתי אנטי-גיבור".

כל זה מתיישב עם הדמות שהכרתי, אבל קריאה מעמיקה יותר מגלה לי פנים חדשות, שלא הייתי יכול לפגוש דרך מסננת האירוניה של אבי. "'אני אופטימיסט, תמיד הייתי ונשארתי כזה,' אומר אריה ליאון פיין השופע חיוכים טובי לב," נפתח אותו ריאיון ל"דבר". "אני מצייר נופים דמיוניים. אני מעלה על הבד כתמי צבע מתרוצצים מתוך השלכות. הנה, הטריפטיק הזה – ציירתי אותו מיד אחרי חתונת הבן. הייתי כל כך מלא שמחה, כל כך טוב היה לי. זה היה הביטוי." ("בטח הבן," אומר אבי, הבן, "הוא הרי לא זכר אם זה אני או אח שלי שהתחתן.") ב-1942 הופיעה סקירה של תערוכת היחיד שלו בגלריית בית הבימה מאת חיים גמזו. הוא מדבר על אמן נועז, שמשתמש בצבע חלק במקום גיוון ובניגוד ל"פסוודאו-פוריטאניות הקרתנית השולטת" לא חושש להציג גם עירום. ואומנם גמזו מבקר את ריבוי הציורים בתערוכה – "פיין הציג 60 תמונות, וחבל! כל תמונה היא חוליה בשרשרת… חסרונה הגדול של השרשרת שהיא ארוכה מדי" – אבל לבסוף הוא פוסק שליאון "לא שוקט את שמריו", אלא "שרוי בחיפוש בלתי פוסק אחר עצמיותו ואחר ניבו".

אני מביט שוב בקיר, בתקווה לסגל לעצמי משהו מאותה "בראשיתיות של חוש הסתכלות כמעט ילדותי". אבל התגלית שמחכה לי איננה מטאפורית או פרשנית. בפינה השמאלית-תחתונה של התמונה שמעליי, אני מאתר שורה שלא הבחנתי בה עד כה.

"קיצו של ספטמבר", אריה ליאון פיין

אבי לא זוכר את הציור, אבל הוא מסביר שהמספרים מייצגים תאריך, ולא את המידות שלו כמו שחשבתי: לא 20 על 84, אם כן, אלא ה-20 בספטמבר 1984, שבועיים לאחר שנולדתי. "במ"ט" לפיכך מתברר כ"מזל טוב", אבל ראשי התיבות הנוספים מהווים תעלומה. ברגשות מיוחדים? בראש מורם? אבי מגלה בהם עניין גובר. הוא לא משגיח בדלת הסגורה ונעמד מול הציור, מעליי, לפרקי זמן מתארכים. אני לא מוחה. ההבנה שהציור ניתן לרגל הלידה שלי נוסכת בי עידוד, וכשאבא לבסוף יוצא אני מניח לפי שעה לקיר וחוזר אל מה שהביא אותי לכאן מלכתחילה: הצעד האינדיבידואליסטי המושלם.

[1] מגילת קלף עתיקה שהכיתוב המקורי על גביה מכוסה על ידי כיתוב מאוחר יותר.