מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / שי שניידר־אֵילת

בקשה למים
א.
אָב, כְּדַאי לְִרשֹׁם רַק אֶת שֶׁבְּקַו הָעַיִן. לְמָשָׁל הַשַּׁלְטִית
הַמְּקֻמֶּטֶת, הַגְּדֵלָה בֶּחָצֵר. הַיְּלָדִים, הֵם שֶׁאָסְפוּ תְַּרמִילִים
שֶׁצָּנְחוּ מֵרֹאשָׁהּ וְהִשְׁלִיכוּ עַל סַפָּה, לְצַד מִשְׁקֶפֶת צְלִילָה
הֲפוּכָה. מִפֶּה שְׁפוֹפֶרֶת פְּקוּחָה דּוֹלֵף תַּחְלִיב הֲגָנָה, עִסָּה
לְבָנָה, רֵיחָהּ מְצַעֵר, קוֹסְמֶטִי. זְמַן רַב לֹא נָסַעְתִּי. נִדְמֶה
שֶׁהַדְּבָרִים עוֹד מְבַקְּשִׁים שֶׁאֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם בְּגוּפִי.
ב.
רַק הַקַּו. מַסְלוּלוֹ הַנִּשְׁנֶה שֶׁל דַּג זָהָב. הַמְּאַוְרֵר, סִיבוּב
כְּנָפָיו, לַסּוּפוֹת הַגְּדוֹלוֹת תָּמִיד שֵׁם אִשָּׁה. אוּלַי אֶסַּע
אֶל הַקָּלָהָארִי, שֶׁעַל פָּנָיו הוּא יְשִׁימוֹן, אֲבָל בִּשְׁמוֹ הוּא
בַּקָּשָׁה לְמַיִם. וּבֶאֱמֶת, מִתַּחַת לַחוֹלוֹת, גִּילוּ הַמְּחַפְּשִׂים
אֲגַם. עַכְשָׁו אֵינִי אוֹהֶבֶת אִישׁ. הָאָדָם, הוּא שֶׁנּוֹתֵן
לַדְּבָרִים אֶת הַשֵּׁמוֹת.
ג.
לוּ נִתַּן, שֶׁיַּהַפְכוּ הָאוֹתִיּוֹת לְסִימָנִים חַסְרֵי מוּבָן, רֵיקִים
מִפֵּשֶׁר, בְּאַחַת. וְאֶפְשָׁר יִהְיֶה, כִּבְמִקְסָם, לָשׁוּב אֶל תּוֹכָן,
יַלְדָּה לִפְנֵי שָׂפָה. עֲנִי: מִי הָיִית לִפְנֵי אִמֵּךְ. בְּטֶרֶם נִתְחַב
אֶל פְּנִימֵךְ הֶחָלָב הַזֶּה. בְּטֶרֶם אָבִיךְ, בְּטֶרֶם אֲחוֹתֵךְ. בְּטֶרֶם
אֲהוּבֵךְ. עַכְשָׁו אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת אִישׁ, כִּבְמִדְבָּר.
ד.
אֲנִי זוֹכֶרֶת: מָשַׁכְתָּ בִּכְתֵפֶיךָ. עָמַדְנוּ לִפְנֵי דֶּלֶת וְשָׁאַלְתִּי
אִם תָּמוּת, מָה יִהְיֶה תַּחְתֶּיךָ.

ה.
עַל פָּנָיו זוֹ חָרָבָה. אֶפְשָׁר זֶה יְשִׁימוֹן בֵּין אַהֲבָה לְאַהֲבָה –
לְכִי בְּגוּפֵךְ, כִּבְקַו. עַל פָּנָיו זֶה הַמּוֹהָאבִי שֶׁעָלַיִךְ לַחֲצוֹת,
מִבְּלִי לַחְדֹּל לְִרצוֹת אֶת בּוֹר הַמַּיִם. אִם תַּגִּיעִי, תִּשְׁטְפִי
מֵעַיִן אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת, תּוּכְלִי לָשׁוּב אֶל הָרֵאשִׁית, לְהִטָּבֵל.
לִהְיוֹת לִפְנֵי אִמֵּךְ. לְהַחְלִיף אֶת שְׁמֵךְ בִּשְׁמֵךְ, כִּבְמַתָּנָה.

תמונה ראשונה ובה נפרדים הפרטים ממשקלם

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אִשָּׁה עוֹרֶמֶת בַּיִת בַּחֲצַר הַבַּיִת וּמַשְׁלִיכָה גַּפְרוּר. הָאֵשׁ,
תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹנוֹת קְטַנּוֹת, אוֹחֶזֶת בַּדְּבָרִים. מָגָזִין, סָדִין, שִׁדָּה. הַסַּפָּה
מִתְלַקַּחַת, זְנַב הַכֶּלֶב, תַּפּוּחִים בִּתְמוּנַת טֶבַע דּוֹמֵם; הוֹלֵךְ וּמִתְחַמֵּם
שָׁם, אֲנַחְנוּ רוֹאִים, בְּנֵי הַבַּיִת, הַכֹּל מַאֲדִים מְאוֹד. הִיא עוֹמֶדֶת בְּגַבָּהּ
אֵלֵינוּ וּמַבִּיטָה בַּלֶּהָבוֹת. כֵּיצַד נִפְרָדִים הַפְּרָטִים מִמִּשְׁקָלָם וְלוֹבְשִׁים
צוּרָה אַחֶרֶת, עֲשֵׁנָה. לְפֶתַע, אֶפְשָׁר לְִראוֹת אוֹתָהּ חוֹכֶכֶת, הִיא פּוֹתַחַת
אֶת הַדֶּלֶת הַנִּשְׂרֶפֶת וְנִכְנֶסֶת פְּנִימָה. אוּלַי מְבַקֶּשֶׁת לְהַצִּיל, בְּכָל זֹאת,
מַשֶּׁהוּ – אָנוּ צוֹפִים בְּחִפּוּשֶׂיהָ בַּמְּגֵרוֹת הַבּוֹעֲרוֹת, בְּתוֹךְ הַדְּלֵקָה. הֶעָשָׁן,
הוּא מְמַלֵּא אֶת הָעֵינַיִם. נִדְמֶה שֶׁהִיא כִּמְעַט מוֹצֵאת, קָשֶׁה לְִראוֹת.
רוֹאִים שֶׁהִיא צְִריכָה מָקוֹם אַחֵר. הַבַּיִת הֶעָרֹם הוֹפֵךְ גִּבְעָה שֶׁל פִּיחַ,
תֵּל מַשְׁחִיר וְכָבֶה. כֻּלָּנוּ מְיַשְּׁרִים בְּגָדִים וְקָמִים לָלֶכֶת. אֶפְשָׁר שֶׁמִּישֶׁהוּ,
אַחֲרוֹן, מִתְעַכֵּב. מַבְחִין שֶׁלָבְשָׁה צוּרָה אַחֶרֶת, מִתַּמֶּרֶת, עֲשֵׁנָה – וְחוֹשֵׁב
בְּלִבּוֹ שֶׁאוּלַי עַכְשָׁו, הִיא סוֹף־סוֹף תּוּכַל לְהַתְחִיל.

המלח השחור, הלח

מִישֶׁהוּ הֵרִיחַ בַּלַּיְלָה אֶת הַדְּרוִֹרית הַהֲפוּכָה
עַל דֶּרֶךְ הֶעָפָר וְזָחַל, אוֹ רָחַשׁ, מִבַּעַד סְבַךְ,
אֶל הַמֶּלַח הַשָּׁחֹר, הַלַּח, בְּעֵינֶיהָ. קָרַב
וְאָכַל, אוֹ נִקֵּר, בַּחֲשֵׁכָה, אֶת עֵינֶיהָ
(רַק אֶת עֵינֶיהָ), שָׁלַק וְהָלַךְ,
מוֹתִיר בְּרֹאשָׁה הַמְּהֻפָּךְ
שְׁנֵי קִנִּים מְרֻקָּנִים.
עַכְשָׁו, הָעֵינַיִם זוְֹרחוֹת בְּמֵעָיו וּבַבֹּקֶר,
כְּשֶׁאֲנִי גּוֹחֶנֶת מֵעָלֶיהָ, לְִראוֹת, בּוֹלֶמֶת
לְצִדִּי אִשָּׁה בְּמִשְׁקָפַיִם כֵּהִים וְשׁוֹאֶלֶת
מָה אָבַד לִי וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲזֹר.
(דַּע, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בָּאוֹר
עַל הַסַּפָּה, אֲנִי תָּמִיד מְחַכָּה שֶׁתֵּלֵךְ
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָשׁוּב וְלַהֲפֹךְ בָּהּ בְּרֹאשִׁי:
כֵּיצַד חָיְתָה בְּעָצְמוֹת קַלּוֹת וּבְלִי
הַפֶּה הַזֶּה – זֶה שוב לֹא אַתָּה, זוֹ
תָּמִיד אֲנִי.)