מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

פרגמנטים / מאיה בז׳רנו

ארבעה כיסאות – שחור לבן

 מול חלוני ברחוב אחד העם, מן המרפסת הצדדית, נשקפת מרפסת קטנה ובה עומדים להם ארבעה כיסאות, שלדי כיסאות, משהו שאיני יכולה לתפושׂ, לא יכולה להשיג, למרות העקשנות והמאמץ החוזר בגשם ובשמש; אני חוזרת ומצלמת אותם.    ארבעתם נשארים צמודים יפה זה לזה ואל קיר המרפסת העזובה שמול חלוני. התריס שם סגור תמיד, צמרת עץ אזדרכת, לפי השערתי, מכה בתריס חליפות, חלון אטום בלבנים, חלודה בסורגי הברזל השחרחרים, צבע סיד מקולף ואפור מסביב. ארבעת הכיסאות נשארים מסודרים למשעי, מוכנים לקלוט יושבים כל רגע, שוודאי לא יגיעו. הם חלולים ורק שלד העץ מסמן את נוכחותם הצנועה במרפסת.

   הכול סגור ותלוי באוויר: צלילי כינור של אביו של הבחור המפגר.
 האב מתאמן ומתאמן באותם אטיודים, שעות. איש מבוגר באימוני כינור. אפשר לדמותו לציפור שיר החוזרת על אותו סולם שנעשה תו זיהוי שלו מדי הישמע בחלל.

 אני מתארת לי את עמידתו במכנסיים מרושלים, אולי פיג'מה וגופייה בקיץ, חולצת פלנל בסתיו, נותן פקודות לבנו הנראה מייד למטה לאחר שירד עם סל קניות ביד, לבוש כמו אביו, בדיוק דומה לו, עם כלב, הולך למכולת.

    לפעמים מושלכת שמיכה על ארבעת הכיסאות, סדין מפוספס ושתי כריות פוך ורודות. זה מסתורי כי בקושי נראות הידיים המניפות את כלי המיטה.

 הצבעים מבהיקים בשמש. כמה רגעים אחרי כן יד ארוכה אוספת הכול ומורידה  את התריס החורק בחזרה לבל תחדור אף קרן שמש אחת;  

המרפסת שבה למראה המיושן המוזנח, עגום משהו.

    ככל שניסיתי לצוד מראה מלבב זה שנראה לי תל אביבי כל כך – נכשלתי.

לצוד כלומר לצלם, לרשום, לתעד, מה שלא יהיה. בשחור לבן או בצבע, לא שום זווית שתקלוט את קרינת השמש על ארבעת שלדי הכיסאות שנראו לפתע מושלמים כפי שהם, ללא שום צורך בריפוד ושיפוץ, עיצוב של כיסא באיזו מציאות אפשרית.

 גם הניסיון לכלול לצידם של הכיסאות קטע מהרחוב הסואן היפה כדי ליצור "קונטרס" ופער מתחים בין חיים בורגניים לבין גרוטאות שאין בהן עוד שימוש אבל חבל היה לבעליהם לזרוק אותן, ועוד סידרו אותם כמו לטקס – גם הוא נכשל. חשתי שהכיסאות מתמרדים, מוחים מפני כל תיעוד, אולי דווקא משום שהיו חומר קל כל כך, לכאורה לבעֵרה, אולי לשׂרֵפה.

   קצת הלאה משם הזדקרה לה חזית בהחלט חבוטה ושבורה של בית מתקלף, מין ארמון לשעבר שמסתיר בפנים אנשים, גיבורים זקופים כמו קירות בתי העיר תל אביב. זה נלעג, המאמץ להישאר זקוף, להפגין נוכחות, אבל מה כבר אפשר לעשות עם הסנטימנטים? פחדתי לפעמים שמישהו יסלק את ארבעת הכיסאות שלי,

הם כבר היו שלי וחששתי שישלחו אותם לשוק הגרוטאות, ואולי יעלה בדעתם לחדש את פני המרפסת ולסָגרה בתריסים חדשים? להבריש, לצבוע ואפילו לרפד אותם חלילה, לקרום להם עור וגידים ולהושיב עליהם שוב ישבנים צעירים ונכבדים, לדפוק אותם מדי שבוע במחבט, להזיז ולהפוך ומי יודע מה עוד, אבל ודאי שלא לצלמם כרביעייה המושלמת ביותר בתחום הריהוט שפגשתי מעודי. כפי שהם אני מועידה להם חיי נצח ואריכות ימים, אולי השתתפות כניצבים בסרט. בינתיים נשארתי בתסכול על שלא הצלחתי לכָבשם ולתעדם כראוי להם – ארבעה כיסאות נעדרים.

מהי תפילה

(בשעה ארבע בבוקר)                                 

לפתע הארה – מהי תפילה? במונחים פיזיקליים, האין זה תדר-שדר –  של גלי מוח מילוליים בהתכוונות מרוכזת שמודיעה על נוכחות חד פעמית אנושית בעולם, שאל גדול קולט ומצפה לשידורים אלו בלבד, וכמו שמדען מקפיד על כל פרט בעבודתו ובניסיונותיו – כן חש המתפלל המאמין אף ביתר חומרה, משום שגופו הוא המכשיר המורכב והנעלה שבאמצעותו הוא משדר את אותם גלים חשמליים, פולסים – בזמן מסוים בזמנים מחזוריים בשנה. 

יהודי מזדהה בתדר מוסכם שכמובן הוא רשאי להפיקו, ואף מצווה להפיקו בתוספת לפעולות מסוימות שהן המצוות. וכל סטייה בעשיית המצווה היא זיוף בתדר, כלומר שידור לא נכון שלא נקלט כפי שרצוי שייקלט. החילונים המאמינים משדרים בתדרים אחרים בעלי קוד שונה. נוצרים עימותים והפרעות והתנגשויות כמו השמעתם של שני מלחינים שונים באולם אחד באותו זמן – העולם כאולם קונצרטים. זו אולי הסיבה לקנאות ולכעס לחומרת התגובה. בבית הכנסת מתייחדים אנשים באופן מסוים

וכל צורה אחרת מפריעה ומבטלת-אף-מנטרלת את תפילת הנוכחים בעת השידור שלהם. מאבק בין תדרי מוח–לב בעוצמות שידור ואורכי גלים שונים ומשתנים – דתיים וחילוניים. ואם כך מנסחים את הבעיה נראה לי שיהיה קל יותר למצוא לה מוצא, אולי.  

___________________

*מתוך "פרפרי החול" – מבחר בכתובים