מֹאזְנַיִם

שירים / יחזקאל רחמים

בוץ, אישה

אֵיךְ הֵגַחְתְּ
אֶל תּוֹךְ הָאַיִן
בְּכָזוֹ חָכְמַת-
בְּטָנִים
זַכָּה

אֵיךְ הוֹלַכְתְּ
בְּמִשְׁעוֹלִים
נוֹטְפֵי זָהֹב
בְּהֵד
שְׁתִיקָה

וְאֵיךְ רָצִית אֶת
הָרָגִיל וְאֵיךְ נִטְּשׁוּ
כְּתָרִים מִפְּנֵי
חָצָץ הָמוֹן
וּבֹץ,
אִשָּׁה

חורת

כָּל לֵב הֲרֵי מַתְחִיל.
מַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, בּוֹרֵא לוֹ
אוֹר וּמַפְרִיד
בֵּין מַיִם לְמַיִם

זוֹחֵל מִתּוֹךְ הַבֹּץ לִכְדֵי
פְּלִיאָה קְלִישָׁאָתִית,
עוֹמֵד נִדְהָם
וּמִשְׁתּוֹמֵם
וּמְמַשֵּׁשׁ
אֶת הָרַגְלַיִם

נִמְתָּח לְאַט-לְאַט אֶל קְצוֹת
הָעֲנָפִים. הֱיוֹת חָדָשׁ
נוֹלָד
בִּקְצֵה הַזְּמַן

חוֹרֵת עַל גֶּזַע עֵץ אֲנִי
אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל-כָּךְ אֲנִי
פּוֹחֵד תִּרְאִי אֵיךְ
שֶׁהַכֹּל חוֹלֵף

רַק הַחִידוֹת הַמַּתְמִידוֹת
עוֹדָן עוֹמְדוֹת וְנִרְעָדוֹת. הַזְּמַן
רָאָה הַכֹּל, אֲבָל
הַלֵּב הַזֶּה
חוֹרֵת