מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אף אחד לא יודע איפה עובר הגבול / רינת שניידובר

ביום האחרון של התערוכה שלי בגלריה רוזנפלד, לבשתי ג'ינס וסוודר אדום רחב, שהחמיא, כמו על הדרך, לעיניי הירוקות. לקח לי כשעה לרקוח את השילוב הזה, ששידר חוסר מאמץ, אבל גם מידה של סקס אפיל שידע להבליח החוצה מבעד למראה המרושל. בשום פנים ואופן לא רציתי שהיא תקלוט על הבגדים שלי שאני מייחלת לבואה או שתחשוב שהתלבשתי במיוחד לכבודה. בתוך תוכי, לעומת זאת, הרגשתי שהיא יודעת. היא הייתה חכמה לא פחות ממני ואם אני שיחקתי איתה משחק, הרי שגם היא כנראה שיחקה או היתלה בי, אף על פי שלא הייתה לי שום דרך לנחש את טיב או את כיוון מהלכיה. דמיינתי גראנד פינאלה. אותי, יושבת מאחורי הדלפק בכניסה וקוראת ספר או עומדת בחלל הגלריה ומשוחחת עם אחד המבקרים, כשלפתע פתאום, אחרי חודש של ציפייה, היא מבקיעה את דרכה פנימה כשעל פניה הארשת הברוטלית, עם השיניים המסתערות לפנים, שהייתה מבחינתי סימן ההיכר שלה. לא היה לי מושג מה יקרה אז. כלומר, היה לי ברור שאני אתחיל להזיע, שליבי ידפוק חזק מרוב התרגשות וחדוות ניצחון, אך מאחר שהתקשיתי לנחש אם היא תבוא בכוונות פיוס או מלחמה, החיבוק החם, המנחם, שלו ייחלתי יכול היה להתחלף באותה מידה בהערה ארסית ומתוחכמת שתפרק אותי מרומח החינניות שבאמצעותו תכננתי להכניע אותה באופן סופי.

אי אפשר לומר שהכרתי אותה באמת. איש מקרב מכריי בעולם האמנות לא הכיר אותה באופן אישי, אם כי כולנו הכרנו היטב את הפרסונה שבנתה לעצמה מבקרת האמנות בפייסבוק ובעיתון בקפידה של אדם המפסל לעצמו אליל מזהב: גליה יהב, צולבת האמנים. גליה יהב, אבירת האמנות האוונגרדית. גליה יהב, האמזונה לוחמת הצדק. גליה יהב, בתולת הים של הסיגריות. גליה יהב, הזאבה הבודדה, טורפת הגברים. גליה יהב, חיית הלילה האפלולית, טרוטת העיניים. גליה יהב, ששכלה אזמל מנתחים ולשונה סכין יפנית. גליה יהב – וזה מה שהכי הפריע לי – האישה אשר בלי שום הצדקה עמדה על הבמה, מתחת לזרקור, וירקה ביקורות על הקהל שמחא לה כפיים. אני לא רציתי לירוק. אבל כן רציתי שימחאו לי כפיים ובעיקר, שאותה מבקרת שקטלה  את כל מי שלא היה אמיץ דיו או מקורי דיו או מבריק דיו או חתרני דיו או סקסי דיו בעיניה, תאיר אותי בזרקור שלה באור חיובי. ובעצם, יותר מזה. הרבה יותר מזה. רציתי שהיא תכיר בכך שאני שווה לה בשכלי, במופרעותי ובאומץ ליבי. רציתי שהיא תאהב אותי. וכמובן, רציתי שתודה קבל עם ועדה בטור הביקורת שלה שאני הביטוי האולטימטיבי למה שכל כך חסר היום בעיניה בשדה האמנות הישראלי.

אבל השנים חלפו, ולמרות הלייקים שעשיתי לה, למרות התגובות החצופות והשנונות שלי לפוסטים שלה בפייסבוק ולמרות ששוב ושוב הזמנתי אותה באופן אישי, גליה יהב לא באה לתערוכות שלי.

ערב אחד, נתקלתי בה בפתיחה של התערוכה של בן זוגה בקריית המלאכה. זיהיתי אותה מייד כי היא נהגה להעלות לפייסבוק כמות ניכרת של סלפיז, דיוקנאות עצמיים גרעיניים ואפלוליים שבהם היא  החזיקה לעתים קרובות בכוס משקה וסיגריה ביד, שחלילה לא נחשוב שהיא מבקרת אמנות מן הסוג היבשושי, האקדמי. לא ולא. גליה יהב, צרחו תמונותיה בגרון ניחר, הייתה נערת רוקנרול נצחית, אחת שמגירה זיעה ורוק ודם ודיו, ששורטת ונושכת ובועטת, שרוקדת ומייללת וקוראת וכותבת בלי לדפוק חשבון. גם אני אהבתי לחשוב על עצמי כעל אחת שלא דופקת חשבון. ובאותו ערב, שיכורה קלות, ניגשתי אליה. זה היה שבוע לפני הנעילה של תערוכת היחיד השנייה שלי, בבית האמנים.

"הי, גליה," אמרתי לה בחיוך רחב אשר נועד לשדר לה שהיא לא מפחידה אותי, "אני רינת שניידובר."
גליה יהב זיהתה אותי מייד. זה היה אחרי שכתבתי לה מספר פעמים במסנג'ר בניסיון ללכוד את תשומת לבה, מכתבים שעליהם היא ענתה, תחילה בלבביות (מי לא מגיב בלבביות כשמתחנפים אליו?) ובהדרגה, בתמציתיות הולכת וגוברת. גם היא הייתה שיכורה קלות ועתה חייכה אליי בלחיים סמוקות.
"היי, רינת," אמרה.
השם שלי בפיה היה עבורי כמו תקיעת דגל על הירח.
"גליה," נגעתי בזרועה, "התערוכה שלי בבית האמנים ננעלת עוד שבוע ואני ממש, אבל ממש אשמח שתבואי לבקר בה. כבר אמרתי לך, אני בטוחה שהיא תדבר אלייך מאוד."
גליה יהב, שגם במציאות אחזה בכוס משקה וסיגריה ביד, טלטלה את ראשה.
"השבוע אני נוסעת לצפון ולא אספיק," אמרה, "אני מצטערת. כלומר, גם אם הייתי רוצה, בחיים לא הייתי מצליחה לבקר בכל התערוכות שמציגות בחודש אחד. אני מבקרת אחת על מאות אמנים. זה בלתי אפשרי, תביני."
"ומה עם סוף השבוע הבא?" התעקשתי אף שידעתי שבשלב זה כבר לא יהיה טעם לכתוב על התערוכה, "כאילו, התערוכה שלי באמת מיוחדת. את תראי."
"כל התערוכות מיוחדות בעיני האמנים שמציגים אותן, רינת."
"בסדר," הדלקתי גם אני סיגריה, "אז אל תכתבי על התערוכה שלי אם היא לא נראית לך. רק תבואי. בבקשה."
אישה בעלת מראה חשוב, עם משקפי ראייה אדומים ותסרוקת של ציפור אקזוטית, נגעה בזרועה של המבקרת שלי ולחשה משהו באוזנה. גליה יהב צחקה. המשכתי לעמוד לצידה, לוטשת בה בעיניים כלות, בעוד חברותיי עוקבות ממרחק בטוח אחר התפתחות הסצנה.
"תבואי?" התעקשתי.
"תראי," היא הטתה מעט את ראשה הצידה, "בפעם הבאה אני מבטיחה שאשתדל להגיע, אבל בינתיים את מוזמנת לשלוח לי את החומרים של התערוכה. בסדר?"
"גליה," אמרתי לה בפרץ רגשנות, "את פשוט לא מבינה. את כל התערוכות שלי אני עושה בשביל המבט שלך. רק בשבילך אני עושה אמנות."
המבקרת התרחקה ממני מעט.
"וויי, זה קצת גדול עליי, מה שאת אומרת לי," אמרה בטרם תפנה אליי את גבה ותתרחק עם ציפור גן העדן לעבר קבוצה של אנשים אחרים.

את התערוכה עצמה בקושי ראיתי. הייתי אכולת חרטה. הרגשתי שבמקום לשבות את ליבה של המבקרת, הרתעתי אותה בהכרזה הטוטלית ששפכתי עליה בסוף השיחה, ובמהלך כל הסיבוב בגלריה ניסיתי לחשוב על דרך לתקן את המעוות. למזלי, כשיצאתי, היא עדיין הייתה שם.
"גליה!" שוב ניגשתי אליה, "אני… אני מצטערת אם עברתי את הגבול."
"זה בסדר," צחקה, "הרי אף אחד לא באמת יודע איפה עובר הגבול."

באותו הלילה, ניסיתי להבין מדוע חשוב לי כל כך דווקא המבט של גליה יהב. הרי עיתונאים אחרים כתבו לא מעט על התערוכות שלי, כפי שהעיד הקלסר העמוס בגזירי עיתונים ובדפים מודפסים מהאינטרנט שהכינה עבורי אחותי הקטנה כשהכרזתי בפני משפחתי, בגיל עשרים, שאני שואפת להיות סופרת ואמנית מפורסמת. עכשיו, בזכות דימויי העירום הפרובוקטיביים, המשעשעים והמטרידים שלי, הלך שמי לפניי בחוגים מסוימים גם בלי הביקורת של גליה יהב, ואף על פי כן, ככל שהרביתי לקרוא את הביקורות שלה על אמנים אחרים ולעקוב אחריה בפייסבוק, כך גברה האובססיה שלי אליה.

גליה יהב הייתה מבקרת האמנות הראויה לשמה היחידה שפעלה באותה תקופה בשדה האמנות. בניגוד למבקרות אחרות, שכתבו את דעתן בשטחיות, נשענות על סופרלטיבים ומתבטאות בעילגות מביכה, גליה יהב כתבה ביקורות אינטליגנטיות, מעגנת את דעותיה בתיאוריות על אמנות ובהקשרים תרבותיים והיסטוריים. הכתיבה שלה הייתה כמו פעולת מירוק של כלי כסף, שבאמצעותה ניתן להבחין בבירור בפיתוחים, בתבליטים וביד האמן שיצרה את הכלי. היא ידעה לחשוף מנגנונים, לשחוט פרות קדושות ולהקיז את הדם שזרם בעורקיהן של יצירות האמנות, ובכל ליבי רציתי שתכתוב עליי, שתמרק אותי, שתבין אותי. אבל זה היה רק קצה קצהו של הקוץ. באותה שעה עדיין לא ידעתי להסביר את זה לעצמי, אבל מה שהטריד אותי יותר מכול היה שמבחינתי, גליה יהב גנבה לי את הבמה. היא הרי הייתה יכולה להישאר בתפקיד האמנית הפרובוקטיבית, כפי שהייתה בשנות התשעים, אבל היא, ברוב חוכמתה, בחרה לסגת מן הגרדום שעליו ניצב כל אמן המציג את עבודתו בפני הקהל והביקורת ועטתה, תחת זאת, את אצטלת התליינית. לא הייתה לי בעיה עם זה. הרי גם אני, אילולא שלטו בי ביד רמה שד היצירה ותאוות התהילה הבלתי מרוסנת שלו, הייתי מעדיפה את עמדת הכוח המוצקה של הכותבת על אמנות על פני עמדתה הפגיעה של היוצרת. אבל גליה יהב לא הסתפקה בכך. מחד, היא ביקשה להתרחק מקו האש, ומאידך, באמצעות פרסונת הפייסבוק שלה, היא תבעה לעצמה את אור הזרקורים ואת ההילה השמורים לאמנים ולקדושים מעונים. כך, במין היפוך תפקידים, הוליד הקיר הפעיל של המבקרת פולחן אישיות מרשים. כדי למשוך את תשומת ליבה, אמנים ואוצרים שאותם הייתה היא אמורה להאיר באמצעות כתיבתה, הפכו לקהל המעריצים שלה, ממטירים עליה לייקים ותגובות בתקווה שבדרך זו היא תשים לב אליהם. ואת זה, לא הייתי מוכנה לקבל. הייתי חייבת – חייבת – להוכיח לה את עליונותי.

למחרת, פתחתי במבצע שאפתני: צילום מסך של כל הפוסטים שהעלתה גליה יהב מיום שפתחה פרופיל בפייסבוק, בשנת 2008, עד עצם היום הזה (השנה הייתה 2015) ומיונם לפי קטגוריות. רציתי לחשוף את המנגנון של הפרסונה שלה שחשף בעיניי  את כמיהתה של המבקרת – שהייתה גם הכמיהה שלי – להכרה.

המבצע ארך כחודשיים, שבמהלכם הקדשתי את כל זמני הפנוי לפרופיל הפייסבוק של גליה יהב. בסוף התהליך, היו בידי שש קטגוריות: פוסטים אישיים, שעל פי רוב ציירו אותה כאם הטיפוס של הבוהמיינית משולחת הרסן והיצרים; קישורים לביקורות האמנות החריפות (ולעתים האכזריות) שלה בעיתון "הארץ"; פוסטים עוקצניים על ואל עולם האמנות בישראל; פוליטיקה (שמאל); יצירות אמנות של אמנים אהובים עליה מן הארץ ומהעולם (היה לה טעם מעולה); סלפיז, שאותם כבר אפיינתי לעיל. והיו, כמובן, התגובות של עוקביה, תגובות שהזכירו לי עדה של מאמינים בכת, ושגם אותן צילמתי והכנסתי לתיקייה נפרדת.

כשבידי חומרי הגלם הללו, יצאתי לעבוד. יצרתי עבודת וידיאו שבה אני מקריאה על במת תיאטרון את שרשור ההתכתבויות בינינו במסנג'ר. במסגרת אותו שרשור, אשר נמשך כשנתיים, ניסיתי להבקיע את דרכי אל ליבה וגם, כמובן, לגרום לה לבוא לתערוכות שלי. לשווא. בכל פעם מחדש ענתה לי המבקרת בנימוס או התעלמה ממני, כאשר כל העת ברור שהדיאלוג בינינו מיותר בעיניה לחלוטין. חרטתי על החול בים פוסטים קצרים מתוך פרופיל הפייסבוק שלה, צילמתי אותם ונתתי להם כותרות שבאמצעותן פירשתי את מה שנאמר בהם לדעתי בין השורות (לפוסט: "אין כמעט אמניות מכוערות" קראתי: "ואני היפה מכולן"; לפוסט שלשונו: "החטא השמיני – צנזורה עצמית" קראתי: "לא דופקת חשבון" וכולי.) הקלטתי שחקנים המקריאים את התגובות של עדת המעריצים שלה בפייסבוק בנימה מוגזמת, מוקיונית; הצטלמתי בלי חזייה עם שתי חולצות טי לבנות רטובות שעליהן הדפסתי את הכיתובים: I love Galia Yahav ו-Galia Yahav Loves me; ניתחתי את כל ביקורות האמנות שלה ויצרתי עבודת פאוור-פוינט שהסבירה באמצעות טבלאות ועקומות מה צריך אמן להיות ולעשות כדי לזכות בביקורת חיובית מצידה.

בשלב זה, לא הייתה לי עדיין גלריה להציג בה. כשנה וחצי קודם לכן, בעקבות התובנה שגלריות שיתופיות על פי רוב אינן אלא נישואי תועלת בין קבוצה של אמנים סביב חלל תצוגה, עזבתי גלריה שיתופית שבה הייתי חברה. הבנתי שמעבר ליתרונות הטמונים בלהיות חברת גלריה (תערוכת יחיד מובטחת אחת לשנה, למשל), המחויבות לקבוצה דורשת יותר מדי משאבים, ועתה היה עליי לכתת את רגליי בין הגלריות והמוזיאונים בחיפוש אחר קונה למרכולתי. לא היה בכוונתי להתפשר. ידעתי שאם אציג את הפרויקט שלי בחלל שולי או זניח, תנוטרל התערוכה מכוחה ושרק חלל בעל מוניטין, שלא ניתן להתעלם ממה שמוצג בו, יוכל לשמש מלכודת אפקטיבית עבור המבקרת שלי.

אף על פי שלא היה לי תואר מבית ספר יוקרתי לאמנות ושעד לאותו יום לא הצגתי בשום חלל חשוב במיוחד, פניתי הישר לגלריה רוזנפלד, שאמנים מהליגה שלי יכלו רק לחלום עליה. להפתעתי – או לא להפתעתי, שכן באתי כשאני נחושה לכבוש את יעדי – פגישה עם האוצרת הובילה לפגישה עם הגלריסט ובסוף ההקרנה של עבודת הווידיאו שלי "Trying to Break Through" – עבודה חושפנית ומשפילה יותר מכל תצלום עצמי בעירום שהצגתי קודם לכן – קמו שניהם מספת העור שעליה ישבו ומחאו לי כפיים.
הייתי בעננים. היה לי מועד לתערוכה בגלריה שסימלה עבורי את ארמון המלכות – לי, שעד לאותו היום הייתי שייכת לחוג מלחכי הפנכה המתגודדים מחוץ לשעריו הנעולים. כשמאחוריי עומד אחד הגלריסטים החזקים ביותר בארץ, לא היה לי ספק שהפעם, תבוא גליה יהב לתערוכה שלי – לא רק מפני שהיא עסקה בה, באופן אישי (ברוב חוצפתי קראתי לה "גליה יהב – דיוקן עצמי"), אלא כי היא גילמה את כל התעוזה והטוטליות שאותם דרשה המבקרת מן האמנים שעליהם כתבה. אבל בינתיים, היה עליי להמשיך לעבוד.

למזלי, באותם ימים הציגה בגלריה רוזנפלד התערוכה "חביבתי – מדינת כל אזרחיה", אשר במסגרתה כיסה זמיר שץ קיר שלם בדיוקנאות של חבריו, שבחלקם הגדול נמנו עם כל המי ומי של עולם האמנות המקומי. במרכז התמונה – כמה מפתיע! – היה תלוי דיוקן של גליה יהב. אני, שלא נמניתי עם המי ומי ולא הכרתי את זמיר שץ באופן אישי, לא הייתי בין המצוירים, אבל הגלריסט נתן לי אישור להצטלם על הרקע של אותה יצירה כשראשי מסתיר את פניה של המבקרת. לתצלום הזה קראתי "הפוטש" ובתערוכה שלי הוא הופיע בכניסה אל הגלריה.

שבועיים לפני הפתיחה של התערוכה שלי, אחרי שכבר נשלחו ההזמנות, ביצעתי מהלך נוסף. כשנה קודם לכן פרסמה גליה יהב בפייסבוק שלה את העבודה של דניאל זק "מורימורה ואני", אשר הוצגה ב-1995 בביתן הלנה רובינשטיין. במסגרת העבודה שלח האמן מכתבים בעלי נוסח זהה לשכניו, להוריו ולעשרות אנשי מפתח מעולם האמנות, כשהוא שואל אותם שאלות כגון: "מה דעתך עליי?" או "מה תגובתך לסדרה שלי לאור העובדה ששמך מופיע בה?" או (לאמו): "מה רצית שייצא ממני?" או "האם אני אמן צעיר"? וכיו"ב. הפרויקט של דניאל זק, שאותו – ידעתי – העריכה גליה יהב עד מאוד, התכתב באופן מופתי עם התערוכה שלי והוליד במוחי רעיון גאוני: הרי בעידן הרשתות החברתיות, ניתן לכתוב לאדם באופן פומבי. החלטתי לכתוב שאלות בנוסח של זק על הקיר של גליה יהב. ביום הראשון כתבתי לה:

"לגליה יהב, שלום רב!
במסגרת תערוכה שאותה אני מכינה בימים אלו עבור גלריה רוזנפלד,
מצאתי לנכון להפנות אלייך את הקריאה הבאה:
היוש!
אשמח מאוד שתאשרי את הקומנט שלי על הטיים-ליין שלך
ושתעשי לי לייק וקומנט, אם אפשר בהקדם.
בתודה,
רינת שניידובר.

למחרת כתבתי לה, בנוסח זהה, את השאלה: "למה את אף פעם לא עושה לי לייקים?"
למחרת, שאלתי אותה: "האם אני אמנית טובה?"
למחרת, באותו הנוסח, הפניתי אליה את השאלה: "מי יותר חשובה מבינינו לעולם האמנות לדעתך, את או אני?"
למחרת, כתבתי לה: "מהי תגובתך לפרויקט לאור העובדה שאני מתייגת אותך שוב ושוב?"
למחרת, שאלתי: "מהי תגובתך לעובדה שבחרתי לקרוא לתערוכה שלי 'גליה יהב – דיוקן עצמי?'"
למחרת, באותו הנוסח, כמובן, שאלתי אותה: "מה דעתך עליי?"
ויומיים לפני תום המיצג, הפניתי אליה את השאלה: "האם ברצונך להשתתף בתערוכתי ולכתוב עליה ביקורת, בכל נימה שתיראה לך, על מנת שזו תמוסגר ותוצג בגלריה בזמן התערוכה?"

לתדהמתי, למרות התחכום וההומור שבעבודת המיצג שלי, גליה יהב לא הגיבה לאף אחד מן הפוסטים הללו. אבל עולם האמנות החל רוחש וגועש נוכח אותו תקדים לתערוכה השנויה במחלוקת, ולא היה לי ספק שברגע האמת היא תגיע ותגיב.

בערב הפתיחה, הייתה גלריה רוזנפלד מלאה עד אפס מקום. נכחו בה הוריי, שבאו ממקסיקו סיטי במיוחד לרגל האירוע, בת זוגי, חברותיי הטובות, וגם עשרות (אולי מאות) אמנים, אוצרים, עיתונאים וסתם חובבי אמנות שאהבו לראות ולהיראות. להוטים לחזות במו עיניהם בפרויקט המחוצף אשר במסגרתו העזה אמנית זוטרה לזמן לדו קרב את המבקרת האימתנית, התגודדו הבאים בחלל הגלריה, מצטופפים בחדר הווידיאו, מאזינים במבוכה לעבודת הסאונד שבה חשפתי את דברי החנופה שהרעיפו מעריציה על גליה יהב, מביטים בתצלומי החול, צוחקים נוכח טבלאות הסטטיסטיקה שלי בעבודת הפאוור-פוינט וכמובן, שותים בירה מלכה, שנתנה את חסותה לאירוע. הרגשתי כמו כוכבת על. הוריי, אשר התגוררו במקסיקו וכלל לא היו עדים לקריירת האמנות שפיתחתי (עד לשנת 2012  הייתי בכלל סופרת ומתרגמת), היו המומים מכמות המבקרים האדירה בתערוכה שלי ומהאנשים שביקשו להצטלם איתי, החמיאו לי, שאלו שאלות והשיקו איתי כוסיות. באותו ערב לא הרגשתי בחסרונה של גליה יהב. אחרי ככלות הכול, אדם שרוצה לראות תערוכה ברצינות יגיע אחרי ההמולה של הפתיחה, מה גם שהנחתי שהמבקרת היא אישה גאה, שלא תשפיל את עצמה בהסתופפות עם ההמון הלהוט להזין את עיניו בשערורייה התורנית.

עכשיו, כמו צייד האורב לטרפו בין השיחים, לא נותר לי אלא לחכות. מן הסתם, לא הייתה לי שום דרך לדעת מתי בדיוק היא צפויה להגיע. אבל מאחר שמספר שבועות לפני התערוכה כתב לה הגלריסט באופן אישי על הפרויקט (הגלריה בשום אופן לא רצתה להסתכסך איתה) והמבקרת השיבה לו בנימה חיובית, היה לי ברור שבמוקדם או במאוחר היא תבוא. לדאבוני, מתוקף עבודתי כצלמת של המכון לרפואה משפטית, לא יכולתי לארוב לה בגלריה במשך כל שעות הפתיחה, אבל בימי שישי ושבת הקפדתי לנכוח בה ולקבל את פני המבקרים. היה לי ברור שאם היא תגיע בהיעדרי, יודיעו לי על כך מייד. וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו תופיע הביקורת שלה בעיתון כמו דובדבן המפציע על עוגת קצפת.

אבל הימים חלפו ואף על פי שביקורות אחרות הופיעו בעיתונים ובבלוגים – ביקורות שליליות בעיקר, שכינו אותי אופורטוניסטית ואינפנטילית ופתטית ופרובוקטיבית, כולל ביקורת משתלחת מטעם מבקרת של עיתון מתחרה, אשר ככל הנראה נעלבה על שהנחת היסוד של התערוכה שלי הייתה שבישראל פועלת רק מבקרת אחת שראויה להתייחסות – הטור של גליה יהב דבק בשתיקתו בכל הנוגע אליי.

חברים, וגם אנשים זרים שביקרו בתערוכה שלי, החלו שואלים:
"נו? וגליה יהב באה? היא הגיבה?"
ואני נאלצתי להודות שלא, עוטפת את כלימתי בטענה שגם היעדר תגובה היא תגובה.
אבל השעון של הפצצה המתקתקת שבסופה נעילת התערוכה שלי התקדם בקצב רצחני. בשבתות, בידרתי את הקהל בשיחות גלריה. דניאל זק, שזמן קצר אחרי הפרויקט "מורימורה ואני" פרש מעולם האמנות והפך לפסיכולוג, כתב לי באופן אישי שהתערוכה שלי נפלאה ועמוקה בעיניו, וגם לא עוסקת כלל בגליה יהב האדם, אלא בכמיהה של כל יוצר לתקשורת, "בגעגוע ובאכזבה המובנית בעצם הפנייה לאחר, כשתמיד מצפים ליותר מאשר מה שניתן לקבל". התראיינתי לעכבר העיר ולמגזין פורטפוליו, ראיונות חביבים שלא שימחו אותי כלל ועיקר, כשם שלא הטרידה אותי העובדה שחלפו שלושה שבועות מתחילת התערוכה ולא מכרתי שום עבודה. מכירות הרי מעולם לא העסיקו אותי. ממילא, לא הייתי מסוג האמניות ששואפות שעבודותיהן יהיו תלויות לאנשים בסלון. להפך. מה שרציתי יותר מכול היה לעורר זעזוע ושיח, והגעילה אותי המחשבה על אמנות בתור פריט עיצובי. למרבית האירוניה, גם בכך הייתי דומה למבקרת גליה יהב.

היום האחרון של התערוכה הגיע ובמשך שלוש שעות חיכיתי לה בחלל הגלריה. בשלב זה, כבר לא היה לי אכפת מהביקורת שלה. כל שרציתי היה לחזות במבקרת המתבוננת בעבודות שלי, להתחבק איתה, לעשן יחד סיגריה בחוץ, לשוחח, לצחוק כמו בערב ההוא, מחוץ לפתיחת התערוכה של בן זוגה, לפני שעברתי את הגבול באמת. אבל השעות נקפו והתקווה שלי הלכה ודעכה, ובשעה שלוש, כאשר ירד המסך על התערוכה שלי, נפרדתי מהגלריסט ומהאוצרת והתרחקתי מגלריה רוזנפלד בכתפיים שפופות. בשום פנים ואופן לא הבנתי מדוע לא נענתה המבקרת להזמנה שלי לשחק איתה. אבל לא היה לי את מי לשאול.

שבעה חודשים אחרי כן, ב-16 באוקטובר 2016,  נפטרה גליה יהב ממחלת הסרטן. המסה הזו נכתבה לזכרה.