מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ניצן מן התופת / יערה שחורי

לזכר נעמה צאל

 

הנה הגדרה אחת למזל: כשאימי מתה כבר הייתי בת יותר מארבעים. בכל זאת המוות קורע חור ברקמת הדברים כולם. אחותי הבכורה מתה לפני שנים. נעמה מתה בקיץ. עכשיו. כרגע. שתי נשים בנות שלושים ותשע במותן. אני קוראת משפטים שהחלפנו בינינו כאילו טמון שם צופן אבל אין צופן, לא שם. אולי זאת אינה זכותי להתאבל עליה. נפגשנו בפיצולי דרכים ולא בדרך עצמה. אבל ייתכן שזה לא שיח של זכויות אלא חובות. החובה להתאבל על נעמה שזרחה ככוכב. האבל מקפל לתוכו לא רק את מה שחלף, שחולף.

"אני מרשימה את עצמי מאוד עם הנחישות שלי הזו הפתאומית: מה את אומרת, שלא יתמסמס שוב – שנקבע?" שש שנים עברו מאז שכתבה לי. ברור שעניתי. מי לא הייתה עונה לאימייל כזה. מי לא הייתה עונה לה. גם אני, שההודעות נמסו אצלי לפעמים מתוך התודעה, משאירות שובל דק וברור של אשם, עניתי. שש שנים עברו מאז ובמובן הפשוט ביותר אנחנו בעתיד. זה העתיד כי היא למשל איננה. לא, לא למשל. נעמה עצמה. האימייל הזה שכולו ענייני חולין חוזר ועולה בכל פעם שאני נכנסת לתיבת ההודעות. אבל התוכן לא מגלה לי מאום, לא עליה, לא עליי. אלה רק מילים, קביעות עתידיות שהיו לעבר.

לילה אחד נפגשנו בשדרה באמצע העיר. חלפו מאז כמעט עשר שנים. ספרתי ירחי לידה ולא שבועות כך שהייתי בחודש שישי או שביעי. שתינו הבטנו בבטן שתפחה. אמרתי לה, תמיד חשבתי שזה יהיה רך ותראי, זה קשה. הבטן חזקה. היא כמו בית, היא צריכה להחזיק חיים. מוזר שלא ידעתי זאת לפני כן, שלא הכרתי את מגע העור המתוח. עד שהריתי ציפיתי שהבשר ישקע פנימה כשיד תיגע בו, כאילו הבטן שראיתי בעיני רוחי היא פצע במותן הצלוב, והיד היא תמיד ידו של זה המפקפק ולא מאמין. עמדנו בשדרה המוארת ושמענו את רחש המכוניות העוברות בכביש. היינו כמטחווי קשת מהרחוב החשוך. העולם המשיך לזוז אף שעמדנו כמעט בלי נוע. שאלתי אם תרצה להרגיש והיא הניחה כף יד פרושה מעל הבטן. משהו עבר שם. דק יותר מחשמל. התפעלות של שתיים – את מאמינה מה אנחנו יכולות לעשות. נעמה חייכה את החיוך העצום שלה, חיוך שהכירו גם אלה שלא היו חבריה הקרובים. גם אני.

שנה ואולי שנתיים מאוחר יותר נפגשנו מחוץ למזכירות החוג לספרות. היא הייתה צעירה ממני אבל סיימה את הדוקטורט לפניי. העתיד היה עדיין שורה של פרוצדורות, טפסים, אישורים אקדמיים. היא סיפרה לי על סבתא שלה ואני סיפרתי לה על הפעם הראשונה שראיתי אותה, נערה לבושה לבן שמחזיקה מצלמה. היא עמדה על במה, זה היה חלק ממחזה, הדמות שלה הייתה צלמת. אני זוכרת שצילמה במשך הערב כולו, משוטטת על הבמה, תופסת תמונות, מוליכה מבט. בערב ההוא לא יכולתי שלא להביט בנעמה. היא קרנה. הנערה היפה ביותר בעולם. כשסיפרתי לה על ההפקה ההיא ישבנו על ספסל העץ הנמוך מול הדלת הסגורה. נעמה השתאתה מעט על הזיכרון. היא אמרה, זה היה כל כך מזמן. אחרי כמה דקות עברה בדלת ואני הוספתי לשבת. השאר מתערפל אצלי ללבן. מחוז בלי שלג, רק אבק.

מה זה העתיד, אני חושבת. איזה זיכרון אני נושאת לתוכו מעולם שהולך ומשתנה מהר כל כך, עד שנדמה לי שהכול עומד במקום. אני יודעת משהו על אשליות. אני יודעת שאני מכורה להן. אני יודעת משהו על אסירות התודה בהישארות בחיים. אני יודעת משהו, לא הרבה, על מחלה, על התעתוע שבסופים. נעמה השאירה סלילי חוטים בעולם. חלקם פסקה מלקלוע, חלקם מסמנים בוודאי דרך החוצה מהמבוך. אני חוזרת למסה היפה שכתבה: "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות, בונה מגדלים. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה." אני מבינה שבכל הצמתים החמצתי אותה, שאני מחמיצה עכשיו את רחש החיים כשבתי שרה בחדר השני וקולה מתערבב באוושת המאוורר ואני לא קמה.

חובה, אני חושבת, לשאת איזה ניצן מהתופת גם אם התופת פרטית, דבר שיכול להכות שורש. מילה שיכולה לא להיחטף אלא להיות. אני גוללת את ההתכתבות המוחמצת מחורף 2014. את הביטולים על הביטולים, ומגלה שלבסוף נפגשנו בבית קפה שנסגר מאז. בשלושים בינואר בשעה שתים עשרה ושמונה דקות כתבתי לה: אני כאן. מה שהיה שם שוקל פחות מצער.

אני משערת שדיברנו על ספרים ועל החיים. אולי דיברנו על אקראיות ומזל. זאת רק כותרת צפה אבל אין לי אחרת. ספרות, כתבה נעמה, לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות מקרבת אותנו אל המוות. אני ממלאת לאחור את תוכן הפגישה במילים שלה, את העתיד בעבר.