מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

 "כל העולם רהיט מקולקל, מדרגת בטון שבורה"

סקיצות של פּרֵדה / טלי עוקבי

האיש שיחד איתו חציתי עשרים שנה עזב. אני מנסה לארגן נוף ביתי פנימי חדש: חפצים ודקורציה. מזיזה ארון מפה לשם, ספה, שולחן, מנורת לילה. שום דבר מהם אינו מצליח להתארגן לתחושה ביתית. כל חפץ עומד סגור בסירובו, אינו רוצה להתאחד עם החלל. הספרייה עמוסה בספרים, סגורה וחסרת הבעה. אף תמונה לא רוצה להיות תלויה על הקיר. כל החפצים עומדים בעיקשות, אטומים. כמו זועקים: "זה לא מתאים יותר! זה לא מתאים”. הייתי באיקאה עם הבן שלי. בדרך לשם הוא אמר לי: "אני חושב שאת צריכה לחזור לישראל. יהיה לך טוב שם. אני אבוא פעמיים בשנה לבקר ואת תבואי פעמיים בשנה לגרמניה. ניפגש ארבע פעמים בשנה. אני אוהב את תל-אביב ויהיו לי שתי מולדות”. ראיתי שמחה, סקרנות ותקווה בעיניו. תמימות נקייה השמורה לאנשים צעירים. כל הספות באיקאה נראות לי כמו ארונות קבורה. וזה עוד לפני שדמיינתי גוף או איזשהו עצמי עליהן. אנחנו מצלמים ספה בווטסאפ המשפחתי, בשנייה אחת בחרנו. האיש שאיתו חציתי עשרים שנה כותב: "והיא נוחה, בדקתם?" אני נזכרת במבוכה שלא טרחנו לשבת עליה, “לבדוק”. הבן שלי ואני יהודים אמיתיים, עוברים בתוך עולם החומר בלי לגעת בו באמת.
בסוף השבוע הייתי בבית לבד. היה נהדר, האמת. סידרתי והמשכתי לזרוק חפצים. רוקנתי את השכבות שמעיקות על גוף הבית. רציתי להגיע קרוב אל הקירות. לבדוק מה אוחז. מה אוחז באמת. אחרי שאכלתי חצי אבוקדו בכפית ורציתי להשליך את הקליפה הבנתי שהאבוקדו חי. אחזתי בקליפת הספינה הצעירה, כל הכאב והיופי בתוכה. לא יכולתי לזרוק. ראיתי חיים בקליפה. בכל מצוי היופי והכאב. כך גם הבנתי את העניין עם הרהיטים: הם רוצים להתפרק. אין בהם חיים והם רוצים להתפרק. הכי פשוט.
דיברתי עם חברה ואז עם עוד חברה. אין לי כוח יותר לספר את הסיפור. ההבנה שהסיפור החיצוני הוא רהיט ולא קליפת אבוקדו במובן הזה שהסיפור האמיתי הוא רך וסמוי כמו לידה. אני בתעלת לידה. צריך לזרוק את הסיפור החיצוני בכדי לא להיתקע בתעלת הלידה.
לא יצאתי מהבית כל הסופשבוע. הייתי בכל השעות וארגנתי את החיים מחדש. מצאתי גלויה ישנה שהוא כתב לי לפני עשרים שנים. הוא כתב בגרמנית “METUKA“. זה הצחיק אותי וגם קצת הכאיב.המילה מתוקה מחמיצה בחלל הפה – תכריך ללא גוף, ספינת קליפת אבוקדו ריקה.חשבתי: אני אשת לוט, כולי עשויה מלח. אחרי כל השנים כנראה הוא הצליח לזהות.

 

*

 

בסביבות שמונה בערב דפקו סוון וטינה על הדלת. הייתי בפיג'מה ותכננתי להיכנס למיטה מוקדם, לקרוא משהו ולנוח. הם הגיעו בהפתעה, ישבנו במרפסת ושתינו יין. דיברנו וסיפרתי שוב את הסיפור. סוון אמר שיש חורים בסיפור, הסכמתי איתו. טינה אמרה שזה לא משנה מה הסיפור אלא איך אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור שלנו, איך אנחנו חיים. אחר כך דיברנו על ההבדל בין כעס לזעם. סוון אמר שכעס הוא דסטרוקטיבי ואולי עדיף להימנע מהפיתוי שבו. זעם לעומת זאת קשור ביצירה, יש בו משהו מן האֵלים. הבנתי למה כוונתו. טינה אמרה שזה לא לעניין עכשיו לעמוד על ההבדלים הסמנטיים. אחר כך הוא סיפר על הספר שהוא עובד עליו: ראיונות עם אמנים משלזוויג הולשטיין, צפון גרמניה. השאלה שהוא שואל את המרואיינים היא: "האם אתה יוצר או ספק תרבות?" הוא דיבר על כך שהשאלה משמשת מפתח התנעה למרואיינים. לא התעמקנו בשאלה למרות שהיה אפשר. סוון שאל איזה אדם הייתי פעם. דיברנו על אפשרויות. על חזרה לדרכים שהיינו יכולים ללכת בהן. על כך שבגילנו אין כבר דרמה. טינה אמרה שאני נראית חזקה. אמרתי לה שזה משתנה: בערבים אני בסדר, בבקרים קשה לי להתניע. שתינו את הכוס האחרונה ואז הם הלכו. בשבוע הבא הוא יראיין זוג אמנים, האישה אמרה שהם יאפו עוגה למפגש. היא שאלה אותו בן כמה הוא ונרגעה כששמעה שהוא לא מאוד צעיר. כמו נבהלה ממראיינים צעירים, מחטטנות וסנסציה. היא שמחה לשמוע על השנים שמאחוריו, שמאחוריה. כל השנים, הדרכים, האפשרויות. ואיזה דבר נהדר זה שבסוף אנשים נפגשים ואופים עוגה לכבוד הפגישה. ככה, בלי דרמה. כי מה נשאר עוד בעצם?

 

אחרי שהם הלכו שכבתי במיטה ונזכרתי בקונצרט ג´אז ששמעתי איתְך יחד בקיץ שעבר, נזכרתי במילים שהסולן אמר בדרמטיות של מוזיקאים לפני שפשוט התחיל לנגן. הוא סיפר שהאזין לראיון רדיופוני עם אישה בת שמונים. המראיין מהרדיו שאל אותה על החיים, במובן של "איך היא מרגישה כשכל זה עומד להסתיים בקרוב". האישה, שהייתה קלה ואופטימית, ענתה שהחיים הם כמו הטבעות סביב גזע העץ. כלומר את השנים אפשר לספור כמו שסופרים את השנים בטבעות הגזע הכרות: כל שנה משאירה בנו את רשמיה. בעץ אפשר גם למדוד את טיב השנים: כמה מים נספגו, ואם השנה הייתה יבשה או קשה במיוחד. האישה סיפרה שהיא בוחרת בתודעתה לאיזו שנה לחזור – "היום אני בת עשרים, מחר בת חמש, שלשום הייתי בת שלושים ושלוש". כשהסולן סיפר על האישה שנכנסת אל שנותיה דרך טבעות גזע העץ, חשבתי אני על אינגבורג בכמן ובמיוחד על השורה: "את גילך, את גילי ואת גיל העולם לא מודדים בשנים", ובמילים אחרות: את הזמן – אי אפשר למדוד בשנים. למעשה היא התכוונה לומר את אותו הדבר שאמרה האישה האופטימית מהרדיו, אבל בכמן אמרה זאת כמובן מתוך נקודת מבט של משוררת, של מי מאיתנו שמסתבכים סביב טבעות גזע העץ.

בכל מקרה, הסולן סיפר על האישה שסיפרה על מסעות בזמן והקהל מחא כפיים. הוא הודה לו וציין שמחיאות הכפיים מיועדות לאותה אישה ולא אליו, ושאולי שכשהוא יגיע לגיל מאה הוא יהיה ראוי לקבל מחיאות כפיים משל עצמו. עכשיו פצח הקהל במחיאות כפיים סוערות על גילוי הלב, הכנות, הצניעות, על הקונצרט שעומד להתחיל, על האווירה, התנועה, על כך שהוא קהל בקונצרט וזה תפקידו כעת – למחוא כפיים!

ובדיוק ברגע הדק וחסר הזמן שבו פסקו מחיאות הכפיים והקונצרט עוד לא התחיל, חשבתי אני על כתיבה מתוך היד השרופה, על הזמן שאינו ניתן למדידה דרך השנים, על צלילים ועל כל המרווחים שביניהם.

 

 

*

 

 

 

*

 

 

אני קולפת תפוחי אדמה לארוחת צהריים בגן האנתרופוסופי שבו אני עובדת. ברקע צורחת ילדה שלא מצליחה להירדם: "מאמא, מאמא!" אני חושבת על טראומת הנטישה שלה שמתנגשת חזיתית בטראומת הנטישה שלי. סיר תפוחי האדמה מתבשל ובראש שלי אוטוסטרדת זיכרונות מכל השנים שעברו דרכי. משפטים שאנשים אמרו אחד לשני, משפטים שאמרתי, משפטים ששמעתי. מכל השנים, מכל צירי הזמן. תורת הקוונטים כולה בראש שלי, בתוך סיר תפוחי האדמה, בצרחות של ילדה בת שנתיים שלבסוף מתעייפת ונופלת לשינה. שוב מגיע יום חדש. חמש בבוקר, פותחת את כל החלונות, יוצאת לגינה. השנה הפרחים מתחילים לנבול ממש ברגע פריחתם. כל החורף הסתתרו ביובש, כל האביב התאמצו לתחזק חיים. הקיץ הצפוני מגיע בפתאומיות, באור מוגזם. אני רואה איך הם נפתחים, אני רואה את קמילתם וליבי איתם. אין מוות בטבע, הכול בהתפתחות תמידית, שקטה, הגיונית. אני רואה את הסתיו שיבוא – הכול יחזור שוב לאדמה. למחרת בגן אני לוקחת את כפות הידיים הזעירות של הילדים ובוחשת אצבע מורה במרכז כף היד. סבתא בישלה דייסה. נתנה ל… נתנה ל… ולמי לא נשאר? הם אוהבים את המשחק. בימים הבאים הם ניגשים אליי ומושיטים ידיים זעירות. ילדים אוהבים ריתמוסים ומחזוריות מעגלית קבועה. אני מניחה אצבע ומעגלת את הזמן בכפות ידיהם. בגרמנית אני בוחשת ולוחשת "סבתא סבתא“.

 

עכשיו יולי. לב הקיץ, אמצע השנה. גלעין באדמה. הסתובבתי לבדי בעיר. אכלתי גלידה בטעם אגוזי מלך ותאנים. נזכרתי במישהו שסיפר לי על הארכיטקטורה הבעייתית של קִיל: הרחובות מצטלבים, המבנה קשוח. אופייני לעיר נמל שמשמשת בדרך כלל למעבר בין מדינות ופחות לישיבת קבע. התבוננתי ברחובות, בבניינים, במדרכות. התבוננתי באופן כזה שמפרק את המציאות. שברתי במבט את צירי הזמן, והמרחב החדש נגלה לפניי. ראיתי שלמעשה כל הרחובות מתאבלים, נכנסים אחד בשני. אף רחוב לא עומד בזכות עצמו מחוץ לעיר. אף רחוב הוא לא אי. כל האנשים שראיתי ברחובות נראו לי מחוסרים, כאילו הגופים האחרים שהם נושאים על כתפיהם כאובים. התבוננתי כמו שען שמנסה לבדוק למה השעון מקולקל, למה הזמן יוצא מהשעות. צילמתי מבנים מעניינים, מדרכות, פרספקטיבות. העצים נפתחו, הרוח נשבה.

מישהו צרח: "כל העולם רהיט מקולקל – מדרגת בטון שבורה".

פחדתי לחטוף פסיכוזה ספונטנית באמצע היום. נזכרתי בשאלה מתמטית: "איך מזהים שבר מדומה?" הרחוב נשבר מולי ונותר שלם. המדרכות, הבטון התפורר. האנשים נפרדו מהגופים המיותרים שהם סוחבים עליהם. הרמזורים הראו אדום וירוק בו-זמנית. בחנות יד שנייה קניתי ספר על אנשים עם רגישות יתר (לחיים, לא לגלוטן וכולסטרול). את הדרך חזרה למכונית שלי מצאתי לבסוף בעזרת אינטואיציה ולא בעזרת אוריינטציה. תמיד אני מגיעה אל הדברים בצורה הזו: נוסעת בזמן ופחות במרחב.

 

 

הקולות אומרים: "לכי לרחוב, למקום שממנו באת. לא באת אף פעם מאף מקום, לא היה לך מקום. לא באת מהזמן. לא הגעת לזמנים. לכי אל האנשים, הם יעזרו לך. את אישה, את נזקקת. שימי אודם וג'ינס צמוד, הם אוהבים את זה ככה. כולם רוצים לעזור. לא היו בך שנים. מתי נולדת בעצם? לכי אל הטפסים. יש לך חשבון בנק מסודר? הכנסה קבועה? יש לך מעגל חברים קבוע? חזרת לעשן? לא בריא. תשמרי על עצמך. תתנהגי יפה אז החיים יתנהגו אלייך יפה. לא למדת? זה טוב לכתיבה, הזעם, תנצלי את זה. תבכי בפגישה, זה יעורר אצלם הזדהות. הם אוהבים רגשות. הם יעזרו לך”. הקלות שבה אישה יכולה להידרדר לערמות אספלט מפוררות: החלקים הקשים נהפכים לאבק. הביורוקרטיה לא סקסית, לא שמה אודם ושחור בעיניים. הקלות שבה אישה נהפכת לצל, אפשר לדבר דרכה את כל הנשים האחרות, אפשר ללכת דרכה, הגוף שלה אין בו ארכיטקטורה. אל תאמיני לקולות. אלו רק קולות, נימפות על שפת הביצה. ברגע שתרכיני את ראשך נמוך מדי הן לא יהססו להטביעו בביצת הכאב לעד.