מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שיר ערש / נועה מנהיים

הילדה שהיא אני שוכבת מתחת לשמיכת פיקה משובצת, סגולה. היא ממוללת חיתול בד שאין רכות כרכותו, ומקשיבה. האם שהיא אימי שרה לה שיר ערש. אותו שיר בכל לילה: 

"רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ

וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן

אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ;

נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.

לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה

וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן?

אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ

נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן."

רק את זה. רק את שני הבתים הללו מתוך "שיר ערש נגבי" של יחיאל מוהר. ניסיון לענות בחרוזים על השאלה שאין לה מענה, שאלת היעדרו של האב. התשובה פשוטה. האב עובד. האדמה, אין פנאי לה. אבל אבי כבר לא היה חקלאי חורש שדות באותם ימים, אלא בעל והורה צעיר שנאלץ לעבוד בכמה משרות בכדי לפרנס את משפחתו הקטנה, וגם אני לא הייתי, לפי כל הסימנים, בן. בכל לילה הייתי נרדמת עם הנעימה הזו ועם תחושת אי ההתאמה העמוקה, עם הידיעה שהשיר הזה – לא אליי הוא מופנה.

אז עוד לא ידעתי דבר על האופל שצופנים בתיו הבאים, לא ידעתי מה הוא "סטן", ולמרות שלאבי תמיד היה אקדח, לא היו סביב ביתנו תנים חורצי שן או דברים אורבים באלם. אבל היעדרם מהמילים ששרה אימי רק הנכיח אותם יותר, פינה מקום לפחדים נטולי שם ומילים. כי זוהי דרכו של שיר הערש. מהמוקדם ביותר ששרד, חרות בכתב יתדות על לוח חמר, מאיים באכדית על התינוק שאם לא יישן יבוא אֵל הבית להענישו, דרך העריסה המתנדנדת ונופלת בשיר הילדים האנגלי,rock a bye baby, ועד לשלושת הפרשים אפופי הסוד ב"לילה לילה" של נתן אלתרמן. לא לחינם בארצות רבות הם נכתבים במשקל השמור לקינה. ברבים מהם יש עצב וכאב, אובדן ואלימות. כתבתי בעבר על המוצא שהם מעניקים לאם המזמרת, מוליך לעייפותה, לכעס שאין לו מוצא על התינוק הממאן להירדם, על הפער הנורא והנפלא שנפער בין המילים הקשות לנעימה הרכה, החופש הטמון בידיעה שהנמען שלו נמסר השיר אינו מבין אותו, אוזנו כרויה רק למקצב, אותה תבנית אוניברסלית, קצבית, הרמונית, שמאפשרת גם למי שאינו דובר את שפת השיר לזהות מייד שמדובר בשיר ערש.

אבל מה קורה כאשר התינוק הופך לפעוט ואז לילד, כאשר מילותיו של השיר לובשות משמעות עבורו, כאשר הוא מופשט ממופשטותו והופך קונקרטי, ייעודי? שירי ערש הם עניין מכושף. לחש קסמים שמטרתו להטיל שינה על עפעפי התינוק. אבל כאשר הוא גדול דיו בכדי להבין את המילים, הקסם מופר, הלחש נשבר, והכישוף הופך, לעיתים, לאימה.

הייתי בכיתה ב' כאשר מצאתי, באחת ממקראות בית הספר, את מילותיו החסרות של שיר הערש "שלי". ובכל פעם שאימי הייתה שרה אותו לאחי הקטן, בעוד עיניו מכבידות והולכות, חוזרת שוב ושוב על אותם שני בתים, הייתי ממשיכה ושרה את הפחדים שלא נאמרו באלם קול, בחביוני ליבי. היחידה שיודעת, כך האמנתי, מהם האיומים האמיתיים האורבים שם בחוץ. שרתי לו אותם בשתיקה, לאחר שנרדם ואימי עזבה את החדר החשוך. כדי לשמור. כדי להגן. כדי לסיים ולטוות את הלחש הנורא.  

בלילות הארוכים לאחר לידתו של בני, סירבתי לשיר לו. טרוטת עיניים, מותשת, דואבת וזועמת, המהמתי את אותו המהום אוניברסלי, חציו נהמה וחציו נחמה, שמהמהמות – כך לפי מחקרים – אימהות באשר הן לעולליהן הרכים. אבל הנדנוד דורש מילים. הנדנוד מנדנד ומבקש לו צורה. והוא לבש, עבורי, את צורתה של ספינת רפאים. של דוגית הנוסעת במרחב אין סוף בשירו של נתן יונתן. צורתו של ילד עגום עיניים הממתין לשווא למלחים הישנים את שנת העולמים שלהם:

"דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם

וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,

יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.

יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם.

שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף…

אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ –

אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?"

שוב ושוב שרתי אותו, בלילות ארוכים בלי שינה, ושוב ושוב ננעצה בי השאלה כקרס דייגים, מהדהדת חורבן: איכה? איכה תגיע? איכה יעורו?
וחשבתי עליו, על הילד שם על החוף, ועל הילד שבזרועותיי, ועל הילדה שהייתי ועל בתי השיר שנחסכו ממנה. וידעתי שאני חייבת לשים לזה סוף. לענות לשאלה. להחזיר את המלחים הביתה ולהעיר את הנרדמים. כך נולד לשיר בית אחרון פרטי. לשימושנו האישי. סוף ומענה, כי מי אם לא הילד, הילד עצמו, יכול להציל? לא רק את האב הישן, אלא גם את האם המייחלת שיירדם?

"בֶּן דַּיָּגִים הוּא, וְכֵיצַד יוֹדֵעַ.

רָץ אֶל הַמֵּזַח וּמַכֶּה בַּתֹּף.

כָּכָה יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ –

כָּכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף."

ובלילות הסגר, כשדברים אורבים באלם מכל ערב, והפחד קרוב, חזר הילד וביקש "דוגית", למרות שהוא כבר גדול מדי לשירי ערש, אם יש בכלל דבר כזה, ואני חזרתי ושרתי, מבקשת בליבי את סליחתו של המשורר על שאני עונה ביד גסה על שאלתו הנצחית, ויודעת שלפעמים אהיה חייבת להסתיר מבני את הסוף, ואם לא, אז לכל הפחות לכתוב עבורו סוף חדש. כי ככה, ככה נגיע אל החוף.