מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

סטנדיש הום / מעין איתן

הכרתי פעם גבר שהרג את עצמו. הוא נסע לבאנף, עיירה הממוקמת בפארק לאומי ליד העיר קלגרי בקנדה, וטיפס על אחד הצוקים המשקיפים על אגמי ורמיליון שבמערב השמורה (הגבר היה מטפס הרים חובב). מהגובה הזה ודאי אפשר לראות את כל העולם. למרגלות הצוק הוא השאיר ילקוט שהכיל כמה חפצים אישיים (בקבוק מים, חטיף אנרגיה אכול למחצה, ספר?) ודף נייר מקופל. על הנייר הוא שרטט את מפת האזור ובמרכזה צייר סימן X גדול, שמאוחר יותר התברר שציין בדיוק את מקומו של העץ שעליו יתלה את עצמו.

כל העניין בלבל אותי: האם הוא טיפס תחילה על הצוק, בחר את אחד העצים, עשה את כל הדרך בחזרה כדי להחביא את הילקוט עם המפה שתקל את מציאת גופתו מאוחר יותר, ואז טיפס פעם נוספת? האם הוא זכר לקשור את החבל לענף מייד כשמצא את העץ המתאים, או שהשאיר אותו בתיקו ולקח אותו עימו כשטיפס במעלה הצוק שוב? (האם זה לא היה מסרבל את הטיפוס?) החבל, התברר מאוחר יותר, נקנה בחנות חומרי הבניין "סטנדיש הום" ברחוב בֶּר מספר 223 בעיירה. המשטרה ניהלה חקירה קצרה, אבל היה ניכר שלא מדובר באירוע בעל אופי פלילי; ה-X על המפה, התואם את מיקום מציאת הגופה בדיוק, הבהיר זאת.

דודי, אחיה של אימי, לעומת זאת, לא הותיר אחריו מכתב. הוא השאיר סימנייה נעוצה באמצעו של הספר האחרון שקרא; זה היה קובץ היומנים של סילביה פלאת', שראה אור בעברית בשנה שבה התאבד, 2002. בשיר "מותה של סילביה" מתריסה המשוררת האמריקאית אן סקסטון כלפי פלאת': "גנבת", היא קוראת לה, "איך הזדחלת אל תוך המוות שבו כל כך רציתי, כל כך הרבה זמן". השיר מתוארך ל-17 בפברואר 1963, בדיוק שישה ימים לאחר מותה בשאיפת גז של פלאת'; סקסטון עצמה תתאבד כעשור לאחר מכן, בגיל 45 (הקוראת העברית עשויה להעלות בדעתה את השיר "סוף סוף אני מדברת" של דליה רביקוביץ, שמותה בנסיבות טבעיות ב-2005 נחשד תחילה כהתאבדות). על כל פנים, איני יודעת אם דודי חשב, כמו סקסטון (בשיר אחר), שהמתים יודעים את האמת; אני יכולה להגיד במידה רבה של ודאות שהגבר שהכרתי לא האמין בזה.

גופתו של דודי נמצאה מייד. לקח כמה שבועות עד שהתגלתה גופתו של הגבר בקנדה. משלחת החיפוש הורכבה משלושה מטפסים מקצועיים ושוטר ושוטרת עם ניסיון מסוים בקירות טיפוס; הם סרקו את האזורים האהודים במיוחד על מטפסים, ואז את האזורים המרוחקים יותר, שם נמצאה לבסוף הגופה. בארץ חיכו משפחתו וחבריו בתחושה הולכת וגוברת של אימה. כשהחדשות על מציאת הגופה הגיעו אליי – עשור שלם עבר מאז שנפרדנו ועד מותו – התאבלתי ממרחק. עד היום איני יודעת אם הוא זכר אותי בסופו של דבר בחיבה, או אם סלח לי.

פעם, כשהילדוּת עוד לא הייתה זיכרון רחוק והעתיד נראה מלא פשר, אהבתי את הגבר הזה. הוא היה גבוה מאוד ורזה וידע איך להצחיק אותי. היינו מתגלגלים שעות על הרצפה, אוחזים בבטננו, נאבקים להדביק זה את צחוקו של זה. הוא אהב אותי כמו שאהבו אותי גברים אחדים אחריו; למרות הכול. גידלנו ביחד חתול, ואז עוד אחד. יום אחד עשיתי טעות. כשביקשתי את סליחתו הוא הסב את ראשו ממני, ואז החזיר אותו. דמעות שטפו את עיניו. אי אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה. ארזתי את חפציי עוד באותו יום ועזבתי אותו. "מי שעוזב את שהוא אוהב", כתב עמיחי, "הניסים יקרו לו במהופך". המשורר צדק, ואני נשארתי עם היין שהתגלגל בחזרה בדם, הלחם שהתגלגל בבשר, הגוף שבגד שיודע שאין מחילה לו.

מאחר שהוא לעולם לא יוכל לחוות דעתו על הטקסט הזה (גם אם היה בחיים לא היה קורא), אני מנסה לנהוג בהגינות יתרה כשאני כותבת עליו עכשיו; לא בטוח שזה תמיד מצליח לי. בבאנף, אותה עיירה קנדית, איני יודעת אם ביקר. חנות חומרי הבניין "סטנדיש הום" באמת עומדת ברחוב בֶּר מספר 223, אבל היא רק אחת מכמה חנויות הארדוור בעיירה הזאת שבהן היה יכול לקנות את החבל, אילו ביקר שם, או שבכלל כרך על צווארו את חבל הטיפוס, איני יודעת. האם הוא באמת התאבד? ספרות אינה היסטוריה, גם ואולי במיוחד כשהיא מציגה את עצמה כספרות שתפקידה לתעד זיכרונות.
אז מה אני זוכרת ממנו? שסירב לקרוא סיפורים שכתבתי (הוא ידע שיופיע שם). את שמות החיבה שנתַנו זה לזה כבר שכחתי.

אהבתי פעם גבר שהרג את עצמו. אני מודה שגרמתי לו סבל.