מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

על ה(אי) כתיבה ועל הכתיבה כאי – מירי רוזובסקי

את רוצה לכתוב על כתיבה. על היתכנותה, על משמעותה, על נוכחותה, ובסוף, כלומר בהתחלה – המחשבה שלך מתמלאת בהיעדרה, כלומר ככל שמשהו שאיננו יכול למלא, כמו געגוע, כמו אֵבֶל, כמו כיסוף. אבל למה את מתגעגעת? איך אפשר לאחוז במילים שנאלמו? איך אפשר לספר היעדרות? איך אפשר לבטא את הזרות הזאת, אי הנוחות, חוסר השקט שמתסיס מבפנים, כמו סוודר הדוק מדי שמגרד, כמו עור שלא מתאים לבשר שאותו הוא מכסה. 
אנשים לפעמים מדברים על "מחסומי כתיבה". אבל הריק שממלא את המחשבה שלך עכשיו הוא לא מחסום, הוא הוויה, כלומר החיים עצמם, בוקר, צהריים, ערב, יום ולילה, ערוּת ושינה, חור שחור של כלום שהופך להיות הכול. וכן, את כבר יודעת, כמו באהבה, גם ביחסים עם טקסט, רגעי החיבור נדירים, יקרים, מחרידים, גם במובן של חרדה וגם במובן של נוראות. כי האמת נוראה, שלא לדבר על ההיחשפות. על הכאב האיום כשלב נוגע בלב, כשיש מה להפסיד. וכמו באהבה, גם בכתיבה, הרוב המכריע של הזמן הוא זה ש"על יד": שלפני, שאחרי, הרווחים שבין מילות האהבה, בין רגעי התשוקה, המאבק האינסופי בין הבדידות והיחד. אבל כמו באהבה, גם בכתיבה, כשהאין מכסה את היש, את שהיה, הידיעה של מה שהיה הופכת לפחד, כלומר לחרדה, ואם לא יהיה שוב, מה יהיה אם לא יהיה שוב. מה אעשה.

את חושבת על מרגריט דיראס. על המסה שלה "לכתוב" שלפעמים את מדמה שהיא מכתב שלה אלייך, מכתב שחוצה ימים ושנים ומציאות. "להימצא בתוך חור," היא כותבת לך, "בתוך תוכו של חור, בבדידות כמעט מוחלטת, ולגלות שרק הכתיבה תציל אותך. להיות בלי שום נושא לספר, בלי שום רעיון של ספר פירושו להימצא, למצוא את עצמך, לנוכח ספר. חלל אינסופי וריק. ספר בכוח. לנוכח שום דבר. לנוכח כעין כתיבה חיה ועירומה, כמו נוראה, שנורא להתגבר עליה. אני מאמינה שאדם שכותב אין לו רעיון של ספר, ידיו ריקות, ראשו ריק, ואין הוא מכיר מכל ההרפתקה הזאת של הספר אלא את הכתיבה היבשה והעירומה, ללא עתיד, ללא הד, מרוחקת, עם כללי הזהב שלה, היסודיים: הכתיבה. המשמעות."[1]

הנה, את אומרת לעצמך. לא צריך להיבהל. אפילו דיראס הטוטאלית מדברת על הריקות הסמיכה, הרפיון המוחלט, האינסופיות של הכלום. אבל לא רק צרת הרבים היא זו שמעודדת אותך, כי מה שבאמת חודר לתוכך פנימה זהו התיאור שלה את העובדה שדווקא בחלל האינסופי והריק של אי-הכתיבה, דווקא אז, בדיוק אז – כל מה שיש לך זה את הכתיבה. רק היא יכולה להציל אותך מהיעדרה. זו הפרדוקסליות הראשונית של אי-הכתיבה, והנה, תראי, בעברית הפרדוקסליות הזאת אפילו מצטיירת בשפה. האי-כתיבה, את מבינה את זה עכשיו ומצליחה (לרגע) לנשום, הוא הים הגדול, האינסופי, שמקיף את האי שלפעמים את יכולה לעלות עליו, ולתת לשקט של האדמה שמתחת לרגליים להרגיע את הספק. ולכתוב. "לכתוב על אף הכֹּל, למרות הייאוש", אומרת דיראס, "לא: עם הייאוש. איזה ייאוש, אין לי מושג איך קוראים לו. לכתוב לצד מה שקדם לכֶַָתוּב, פירושו תמיד לקלקל אותו. ועם זאת צריך להשלים עם זה: לקלקל את הפספוס פירושו לשוב לעבר ספר אחר, לעבר אפשרות אחרת של אותו ספר עצמו."[2]

אז הנה. זה קרה. התחלת. דמויות עומדות לפנייך ומבקשות להיות, ואת נענית להן ומשהו קורה. כמו באין, גם ביֵש, האקט הזה של הכתיבה, מהו בעצם אם לא התאהבות, נפש ננגעת בנפש, וכל כולך מתמסרת אליהם, אל האנשים החדשים האלה שבחייך, שנדמה שהיו שם תמיד. ואת כבר יודעת. המֶשֶך של הכתיבה, אין לו את הכרונולוגיה הרגילה. אי אפשר למדוד אותו בזמן. הוא יכול לקחת רגעים, או ימים, או שבועות. רגעים או ימים או שבועות שבהם קורה הקסם ונדמה שאת והעולם החדש, הנרקם – אחד אתם. את שוכחת להיזהר. לשמור. את שוכחת את הקיום העצמאי שלך. את לא חושבת מה יגידו. את לא נבהלת ממה זה אומר. את חיה בעולם הנרקם, את נותנת לו להוליך אותך בתוכו, הוא נותן לך לכתוב את עצמו מתוכך – עד לרגע הזה, שלמרות שידעת שיגיע לא ציפית לו, לא יכולת לצפות לו, משהו נשמט, משתבש, פעימות הלב כבר לא אחידות, לפעמים את נבהלת שאת לא שומעת אותן בכלל.
אין לך מושג מה קרה. למה. לאן הלכת שזה הרחיק כך. במה נגעת שזה כאב עד כדי שלא הרגשת את הכאב. ואולי זה בכלל הפחד. הרי מה שניתן תחילה יילקח אחר כך, ומה יקרה לך אם הדמות שביקשה להיות תפסיק פתאום. מה יקרה אם הסיפור ייפרם, אם תחזרי לבור ההוא של הכלום, אם תישארי שוב לבד. אז, כמו בחיים, את מנסה להתחמק. לזייף קצת. לעשות כאילו. אבל שלא כמו בחיים: בכתיבה זה לא אפשרי. הטקסט, בניגוד לאנשים בחיים האמיתיים, אף פעם לא ישתף פעולה עם שקר. הוא תובע ממך את ההתמסרות המוחלטת של קודם, זה או שתיתני הכול, שתיכנסי איתו יד ביד למחוזות הכי מזוויעים של הקיום של עצמך, שמה שלא ידעת אפילו שהוא הקיום של עצמך – או שזה לא יקרה.
אז זה לא קורה.
את מתעייפת. מהסיפור שניסית לספר. מהניסיון לספר אותו. מהמאמץ. מהמילים. מהרעיונות. את מואסת בכתוב, בנכתבים שבתוכו, בפעולת הכתיבה עצמה. את רוצה רק לישון, כמו שמתארת זאת בדיוק חד רות אוזקי ביצירה הבדיונית/אישית שלה "סיפור זמני": "רות התנמנמה בכיסא שבחדר העבודה בקומה העליונה. מגדל הנייר הסתור שייצג את עשר שנות חייה האחרונות היה מונח במלוא כובדו על השולחן מולה. אות אחר אות, דף אחר דף, הקימה רות את הגלעד הזה, וכעת, בכל פעם שהגתה בו, בממואר הזה, התכווץ מוחה והיא נתקפה ישנוניות בלתי מוסברת. זה חודשים רבים, אולי שנה, לא הוסיפה לערימה דבר וחצי דבר. מלים חדשות סירבו לצוץ, והיא התקשתה להיזכר גם במילים הישנות שכבר כתבה. מילים שחששה עכשיו לקרוא. היא ידעה שלא תהיה לה ברירה אלא לקרוא שוב את הטיוטה, למזג את המבנה, לערוך ולהשלים מידע חסר, אבל מוחה המעורפל לא הצליח לעמוד במשימה. העולם שבדפים נותר עמום כחלום."[3]

העייפות היא סימפטום, את לא צריכה לגייס את לאקאן כדי לדעת זאת, ובכל זאת היא משתלטת על כולך. כמו רות שביצירה של רות אוזקי גם את לא מצליחה להשאיר את העיניים פקוחות וימים שלמים את כאילו כותבת ובעצם לא. לאט לאט את מפנה פחות ופחות זמן לכתיבה. יש לך המון דברים אחרים לעשות: החוץ מתברר כתובעני ביותר, הימים מסתיימים לפני שהתחילו ואת מגלה שכבר שבוע, שבועות, חודשים לא נגעת במילים של עצמך, באנשים ההם שעד לפני זמן קצר או ארוך לא נשמת בגללם. לפעמים זה הופך להיות פתולוגי כמו בת דמותה של דלפין דה ויגאן בספרה "מבוסס על סיפור אמיתי", שלא מצליחה אפילו להחזיק עט ביד, שאפילו לענות למיילים אי אפשר, אבל ברוב המקרים מדובר על אסטרטגיות התחמקות יעילות, על הימנעות. אבל הנה פרדוקס נוסף: בעוד אנשים בחיים האמיתיים יכולים להיעלם מחיינו כשאנחנו מרחיקים אותם, מתעלמים מהם, מפנים להם עורף – סיפור שנכתב לא מרפה. הוא הולך אחרי מי שכותב אותו כמו "תינוק פגום להבעית שעוקב אחרי הסופר לכל מקום, לא מפסיק לזחול אחריו (כלומר גורר את עצמו על הרצפה במסעדות שהסופר מנסה לאכול בהן, מתייצב למרגלות המיטה דבר ראשון על הבוקר, וכו')" כמו שמספר זאת דייוויד פוסטר וואלאס במסה "טבעו של הכיף".[4]

ככה את מגיעה לשלב שבו את מבינה שהבחירה שלך היא בין מועקה לפחד, ובאופן מפתיע הפחד שבתוך הכתיבה מכאיב פחות מהמועקה שבהימנעות. את חוזרת לכתוב. אבל אחרת. עכשיו את כבר יודעת כמה זה כואב. כמה זה מסוכן. כמה אין ברירה. את מנסה להלך בזהירות על החבל הדק שבין הפנים והחוץ, בין הרעיונות ומימושם, בין מה שאת מתכוונת למה שאת מביעה. "דימוי התינוק הפגום", כותב פוסטר וואלאס, הוא מושלם כי הוא לוכד את התערובת של סלידה ואהבה שהסופר מרגיש כלפי מה שהוא עובד עליו. הסיפורת תמיד יוצאת פגומה במידה מחרידה כל כך, בגידה כה מבעיתה בכל מה שקיווית שהיא תהיה – קריקטורה אכזרית ודוחה של השלמות של הקונספציה שלה – כן, הבינו: היא גרוטסקית מפני שהיא לא מושלמת. ועם זאת הוא שלך התינוק, הוא אתה, ואתה אוהב אותו ומערסל אותו ומנגב לו את נוזל מוח השדרה מהסנטר הרפוי שלו בדש השרוול של החולצה הנקייה היחידה שנשארה לך כי לא עשית כביסה כבר איזה שלושה שבועות, כי סוף כל סוף הפרק הזה או הדמות המסוימת הזאת נראים כאילו סוף כל סוף הם או-טו-טו מתגבשים ומתחילים לעבוד ואתה פוחד עד מוות לבזבז זמן על כל דבר שלא קשור לעבודה עליהם כי אם תסיט את מבטך לשנייה אחת תאבד את זה, וכך תחרוץ את גורלו של התינוק כולו להישאר מבעית. וגם, אבל כך אתה אוהב את התינוק הפגום ומרחם עליו ומטפל בו: אבל אתה גם שונא אותו – שונא אותו – כי הוא מעוות, דוחה, כי משהו גרוטסקי קרה לו בזמן שנולד מהראש אל הדף, שונא אותו כי העיוות שלו הוא העיוות שלך (כי אילו היית סופר יותר טוב התינוק שלך היה נראה כמובן כמו אחד מאותם תינוקות שמופיעים בקטלוגים של בגדי תינוקות, מושלם וורוד ושולט בנוזל מוח השדרה שלו), וכל נשימה מבעיתה וחסרת שליטה שלו היא כתב אישום הרסני נגדך, בכל הרמות. וכך אתה רוצה שהוא ימות, אפילו בה בשעה שאתה מכרכר סביבו ואוהב ומנגב ומערסל אותו ולפעמים אפילו עושה לו החייאה כשנראה שהגרוטסקיות שלו עצמו חוסמת את נשימתו והוא עלול למות לגמרי. כל העסק דפוק ועצוב מאוד, אבל בה בעת זה גם מלא עדנה ונוגע ללב ואצילי ומגניב – זאת ממש מערכת יחסים, מסוג מסוים – ואפילו כשהוא הכי מבעית, התינוק הפגום מרעיד ומעורר איכשהו כמה חלקים שלפי חשדך הם מהמיטב שבך: חלקים אימהיים, אפלים. אתה אוהב את התינוק שלך מאוד מאוד, ואתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותו כשסוף סוף יגיע זמנו של התינוק הפגום לצאת ולהתייצב מול העולם."[5]

הדימוי של התינוק הפגום נוגע לליבך. מרעיד אותו מבפנים. ואת מבינה עכשיו ששלושת הסופרים האהובים הללו שרטטו בשבילך שלושה שלבים בהתפתחות תהליך ה(אי) כתיבה של עצמך. 

ההבדל בין הכתיבה לאינותה אינו גדול או קטן, הוא פשוט לא קיים, הקלה בהירה מתחילה להתפשט בתוכך כמו כתמים של אור בתוך חושך, כי המהלך כולו הוא ספירלה אינסופית של אחדות ונפרדות. הכתיבה איננה פעולה והיעדרה איננו שיתוק. פתאום עולה בדעתך המחשבה על חדר שאפשר להיכנס אליו ולצאת ממנו. את חושבת על פואטיקה של מרחבים, את חושבת על המטאפורות המרחביות של הנפש, את מתחילה לשרטט בתוכך את הגבולות של מה שאת קוראת לו "מרחב הבדיה", זהו המרחב הנפשי שבתוכו את (לא וכן) כותבת. זה המרחב הפנימי שנפתח בתוכך ברגע שהתחלת לכתוב, אולי מזמן, אולי רק בדמיון. המרחב הזה, את מבינה עכשיו, הוא הבית שממנו את מתחילה. והוא זה שאליו את חוזרת. המעברים בין היעדר הכתיבה לקיומה, וחוזר חלילה, הם בסך הכול המעברים הידועים שבין המציאות הפנימית והחיצונית, כמו משחקי הדמיון של הילדות, כמו הפנטזיות של הבגרות, זה אף פעם לא נגמר. זה לא יכול להיגמר. כמו הלילה והיום, ההתמסרות וההסתגרות. כמו האפשרות להתאהב. להתאכזב. להיפגע. ושוב. את נושמת עכשיו ושום מועקה לא עוצרת את האוויר, את מרגישה כמו מישהי שהגיעה לרגע לחוף של מבטחים, של הבטחה, של ראייה פנימית צלולה, מנחמת. את מתחילה, כלומר ממשיכה, כלומר מפסיקה לא לכתוב.

 

[1] "לכתוב", מרגריט דיראס, כרמל 2004, תרגום: נורית פלד אלחנן, עמ' 13

[2] שם, עמ' 18

[3] "סיפור זמני", רות אוזקי, עם עובד 2014. מאנגלית: יעל סלע, עמ' 92

 

[4] ספרית פועלים, 2018, מאנגלית: דבי אילון, עמ' 7

 

[5]  שם, עמ' 7