מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אולי זאת קלישאה, אבל זאת האמת; מחשבות בעקבות "גיא בן הינום" של יפתח אשכנזי / אֵילאור פורת

[זהירות, ספוילרים]

הצחוק האירוני ביותר מול הנביא הוא שתאמר אמת אבל איש לא יאמין לך. קסנדרה של אייסכילוס נאלצת ללמוד זאת על בשרה. ניתן לחשוב על קסנדרה כמעין גלגול מוקדם ומהופך של בלשית, שבמקום לשחזר את הרצח לאחר מעשה, צופה אותו מקדם ולפנים: "הנכריה חדת־חושים ככלב ציד, כבר מרחרחת בעקבות הנרצחים" (אגממנון, עמוד 74); היא אשר חושפת – בטרום־הרצח – בדיוק מופתי, את זהותם ואת כלי המשחית של הרוצחים: "הרשת היא האישה, היא המרצחת… זה רצח בתחבולה בתוך אמבט". אבל באשר היא מתנבאת, קסנדרה מקוללת: עולה מולה צחוקה המהדהד והאירוני של המקהלה היוונית, שממאנת להאמין לה. צחוק עיוור, מטומטם, שמולו היא מנבאת בפיכחון מדויק את מותה שלה עצמה.
איך למנוע מקסנדרה למות בשנייה האחרונה, איך לעצור את הרצח? איך לא לתת לצחוק המתגלגל לסמא את עינינו מול "האמת"?
המותחן של יפתח אשכנזי, "גיא בן הינום", מגלגל את קללת הנביאה קסנדרה מיוון העתיקה לירושלים של 2015.
אילו סודות יכולים עוד לארוב לבלשים ירושלמים? בפרברים הסמוכים, אתה מפנטז קלישאה – שהגופות טמונות בחצרות האחוריות, במרתפיהם המנומנמים של השכנים, מאחורי גדרות של חיוכים אטומים, צבועות בלובן המטריד של חיוכים אטומים. לו היית חי שם היית נעשה בלש בכורח, ממציא בטורח תעלומות כנגד עריצות השעמום של המרחב הפרברי. וכאן בירושלים, המתים מוטלים בשיירות בדרך אל העיר, במאבק על השליטה הדתית בהר. זהו המרחב שבו אתה יליד, וככל יליד, המרחב והלשון האלו מובנים מאליהם עבורך. המתים דינם למיתוס, והבלשים מתים משעמום. איך תוכל אפוא קסנדרה הבלשית לתפקד כ"נביאת אמת", חושפת הפשע, מגלמת החוק, בעיר שבה הנבואה וגלגוליה כבר הפכו לקלישאה שחוקה, למרחבים שבהם כל צלצול פעמון כנסייה נשמע כהכרזה על מלחמת דת וכל קריאת מואזין כצווחת קרב? בירושלים הזאת, כבר מן הכותרת הדרמטית של הספר, "גיא בן הינום", נדמה שנוכל לנחש מה יהיה כלי הרצח ומי יהיה הרוצח.
החיים באבו טור הציורית ("שלרוב נחשבת לשקטה ויוקרתית", אבל תמיד בסיכון שמישהו מבעיר בה את הפחים), ששוכנת לצד גיא בן הינום, גורמים לך להרגיש עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". השכנים בעלי־שם ("נדלקתי על המורה זלדה, ראשי לוטף על ידי טשרניחובסקי, שיחקתי חמש אבנים עם א"ב יהושע, נתתי כיף לש"י עגנון") במקבילותיו הלוקאליות – אריה זקס וגבי אלדור, יהורם גאון, דניס סילק, משה חובב והרשימה נמשכת עוד ועוד. אתה גר ברחוב גיחון, לידך נעמי, צרויה ובת שבע, וחש את עצמך המלך בקצה השושלת. מאתיים מטרים ממך הגבול הבלתי־נראה, הרחוב משתנה ומצר, הבתים מתגבבים והכפר הערבי נפתח. בכניסה לשכונה שלט גלוי: "כיבוש אבו טור". אתה צופה על הממשות מהמרפסת, מביט אל החומות הקרובות של העיר העתיקה. אתה אומר שיום אחד תכתוב את הסיפור שלך על אהבה וחושך. אתה חושב קדימה, מכוון קאנונית. אנשים מחפשים היום "אמת", נסוגים לממשות עצמה. אתה מוכן לתת להם אותה: אוטופיקשן, ממואר. אבל משהו מעיב על התוכנית שלך: הביוגרפיה שלך נדושה, המרחב הזה מחניק את כל אפשרות החיים. חבר צוחק עליך שהזיכרונות ה"אמיתיים" שלך נראים בדיוניים ואתה נעלב, מתעקש נגד צחוקה העיוור של הקלישאה, מנסה להציל את קסנדרה הנביאה ממוות במקום שבו הנבואה עצמה היא קלישאה.

גור גורביץ נשען על קיר העץ של האולם וחיכה שיקראו בשמו. הוא מסתכל בשעון, את השורה הוא הוריד לפני חמש דקות, ככה שהוא עדיין בפוקוס. אין מה לדאוג. מנהלת הפסטיבל קוראת לו, והוא עולה לבמה במבט מושפל וחיוך נבוך. עם השנים הוא למד לזייף את המבוכה והצניעות בכזו מיומנות עד שמי שלא הכיר אותו טוב חשב שהוא אחד הסופרים הנבוכים והצנועים בישראל, אדם שאלמלא היתה בוערת בו התשוקה לספרות ותחושת השליחות היה נותר נחבא אל הכלים. מי שלימד אותו גם להעמיד פנים של צנוע וגם לא להרגיש גרוע בשל כך היתה אמונה לב חזק, הגורה שלו, ועל זה, כמו על כל מה שעוד לימדה אותו, הוא היה אסיר תודה. גור פוסע בביטחון מהוסס על השטיח מקיר לקיר, תוהה האם באמת הבד הכבד של השטיח בולם את קול צעדיו, או שזו רק התחושה שלו כרגע. אותה מחשבה מסייעת לו להעביר את הזמן עד לרגע שהוא מגיע לפודיום, מוציא את דף הנייר המהוה מכיסו (בכוונה הוא קיפל אותו כמה פעמים, שייראה כמו טקסט שעלה לו בייסורים רבים), משתעל פעמיים ומתחיל לקרוא: ״יש לי חלום!״ הסופר גור גורביץ' הוא אחד הנרצחים בספרו של אשכנזי. הצחוק מדמותו הפרודית מלווה אותנו לאורך כל הקריאה. זה צחוק עיוור, אירוני. עלינו להתגבר על הדחף האוטומטי, לטפס מבעדו כדי לגלות את "האמת" הבלשית שבסוף הסיפור, ברגע שבו שם הרוצח נחשף ולבסוף נלכד. אנחנו מגלים בקריאה של אשכנזי "אמת" שהפכה לספרות, שהפכה לייצוג שחוק, קלישאתי, של דמות הנביא, הסופר הצופה, במרחב. במהלך הקריאה הקוראים מאתרים את המכתב הגנוב במנטרה שהדמויות חוזרות עליה שוב ושוב: אולי זאת קלישאה, אבל זאת האמת. הקריאה כובשת דווקא בגלל שככל שפניו של הרוצח מתגלות הוא נראה לך מוכר מדי. ככל שהאמת מתגלה היא משטה ומשתטה, דווקא כאשר היא מעמידה פני קלישאה שבדרך כלל מחניקה ממך את החיים כחבל מלופף על צוואר יגע.

שני בלשים יצאו לדרך: יונתן, יוצא סיירת דובדבן, נותר הלום קרב אחרי חטיפתו של אבו חדיר. הוא מפוצץ בכדורים ואלוף בעינויי שבויים. הוא נשוי אבל ניהל פעם רומן כפוי עם לינה, בלשית ממוצא רוסי שמספרים עליה ששכבה את דרכה לתפקיד. כבר השניים האלו עשויים ליפול לתוך הקלישאה של "הבלש הקשוח" ו"הרוסייה הזונה", לא פחות משרשרת הרציחות שהם מתבקשים לחקור. אחרי כל רצח מופיעה כתובת עם שגיאות כתיב פרובוקטיביות (למשל, "מוחמד אומו הקוראן=נייר תואלט"), שנועדו להבעיר את האזור. נראה לך שאתה כבר מראש מנבא לאן זה ילך. ובכל זאת – זה מותח לכל האורך, ממלא את הממשות בחיים שסוטים לסמטאות צדדיות, בורח בין פנסי האמת לצללים האפלים של הגיא, ואתה מופתע ברגע הגילוי של הרוצח: לינה מוצאת את שמו בספר "פריחת הדובדבן" של גורביץ'. הספר מתאר זיכרונות של לוחמים בסיירת דובדבן, ומופיעות בו דמויותיהם של שלושה לוחמים ששירתו יחדיו: יונתן, אבנר ו"בן אדם", שגורביץ' ראיין לצורך הסיפור ועשה בזיכרונותיהם כבשלו. תיאור האנשים שהיא כבר מכירה (יונתן ואבנר) נראה לה בהתחלה כבדיחה, קריקטורה מרודדת, מלאה (אליבא דלינה) בנאומים פסיכולוגיסטיים שממלאים את הפערים בשביל הקורא. לנו הוא נראה תיאור פרודי. אבל ברגע האחרון לינה משנה את דעתה: שגיאות הכתיב של בן שמתוארות בספר הן המפתח המפליל. תחילה חשבנו ששגיאות הכתיב הן מעשה מכוון של הטעיה שנועדה להבעיר את האזור, והן התבררו כטעות לא מכוונת, כתם גס ומופרך על טהרת האמת המרה. ברגע הקתרטי הזה שבו "בן אדם" מתגלה כשמו של הרוצח, אתה מבין שבעצם שמו היה גלוי בפניך מהפרק הראשון – ברגע שבו "בנאדם", הרוצח כפי שהוא מתואר בפרק הראשון מעיניה של אחת הגיבורות, היה כל הזמן הזה, "בן אדם". השמות היו כמעט גלויים בפניך. כפי שהמרחב הירושלמי של "גיא בן הינום" פועל בספר הזה כמכתב גנוב שמתגלה, כמעט, כידוע מראש. הרווח האינפנטילי הזה מלא בחיים. מן ה"כמעט" הזה אפשר לנשום, אחרי כמעט 300 עמודים של עלילת מתח נהדרת.