מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / שמואל מוניץ

רחם

כְּשֶׁכָּרְתוּ לְאִמָּא שֶׁלִּי אֶת הָרֶחֶם
כְּבָר הָיִיתִי בְּמָקוֹם אַחֵר.
שָׁאַלְתִּי אִם אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אוֹתוֹ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁמְרוּ בְּקֻפְסָה אֶת הָאֲבָנִים
שֶׁהוּצְאוּ מִכִּיס הַמָּרָה שֶׁל סָבְתָא.
בַּסּוֹף לָקְחוּ אוֹתוֹ לְמַעְבָּדָה
כְּדֵי לִבְדֹּק אֵיךְ הָפַךְ לְחָבִית נֶפֶץ
בְּכִכַּר הַגּוּף.

כָּךְ נֶחְרַב הַבַּיִת
הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי, וַאֲנִי
הָיִיתִי בְּמָקוֹם אַחֵר.

אם כבר למות

אִם כְּבָר לִפֹּל, שֶׁיִּהְיֶה עַל הָרַגְלַיִם.
אִם כְּבָר לִזְחֹל, אָז בְּרֹאשׁ מוּרָם.
אִם כְּבָר לִבְכּוֹת, שֶׁיִּהְיֶה בִּירוּשָׁלַיִם
בֵּין נְוֵה שַׁאֲנָן לְגִבְעַת רָם.

אִם כְּבָר צְעָקָה, שֶׁתִּהְיֶה מֻצְדֶּקֶת.
אִם כְּבָר טָעוּת, שֶׁתִּהְיֶה הֲפִיכָה.
אִם נִגְזַר עָלַי לְפַרְפֵּר בְּשֶׁקֶט
לְפָחוֹת שֶׁתִּהְיֶה לִי שְׂמִיכָה.

אִם כְּבָר לָצֵאת, שֶׁיִּהְיֶה לְלֹא דֹּפִי
בְּלִי לִשְׁמֹר עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה.
אִם כְּבָר שְׁקִיעָה, שֶׁתִּהְיֶה רַבַּת יֹפִי 
אִם כְּבָר לָמוּת, שֶׁיִּהְיֶה בִּנְשִׁיקָה.

לקט

לאוֹרי פרסטר

הַסַּפָּרִית שֶׁלָּךְ שָׁלְחָה יָד בְּנַפְשָׁהּ.
לַסַּפָּר שֶׁלִּי הָיָה אֵרוּעַ מוֹחִי.
לֹא פֶּלֶא שֶׁאֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים בְּמִסְפָּרָה
לְהַפְחִית מְעַט
מֵהָעֹמֶס הַמּוּטָל עַל רָאשֵׁינוּ.

רֹאשֵׁךְ מֻנָּח כְּמַצֵּבָה
שֶׁצְּמָחִים גָּדְלוּ עָלֶיהָ פֶּרֶא.
שְׂעָרֵךְ חָצָה אֶת קַו הֶחָזֶה.
אֲנִי מֵצִיץ בָּךְ דֶּרֶךְ הַמַּרְאָה
וּמַצְלִיחַ לִפְגֹּשׁ אֶת עֵינַיִךְ.
חִיּוּכֵךְ בּוֹהֵק וְחַד כְּמִסְפָּרַיִם.

בְּסוֹף הַיּוֹם אֲנִי רוֹכֵן עַל הָרִצְפָּה
וּמְלַקֵּט שִׁבּוֹלִים שְׁחֹרוֹת.