מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אלוהי הדברים הגדולים – על ספרו של צביקה ניר: אלוהי התשוקות הבוערות* / ניצה בן־דב

כשקיבלתי לידי את ספר השירים החדש של צביקה ניר וראיתי את הכותרת המסעירה, אלוהי התשוקות הבוערות, נזכרתי בספר נפלא שקראתי לפני שנים, שכותרתו "אלוהי הדברים הקטנים", רומן אוטוביוגרפי לירי, טעון במסרים פוליטיים נוקבים, של הסופרת ההודית ארוּנדהטי רוי. כבר מהכותרת הנחתי הנחה, שהיה עליי לבדוק כמובן, שצביקה ניר, כמו גם ארונדהטי רוי, גוררים את האלוהים אל תוך יצירתם לא מתוך אמונה בו, אלא משום שהם קוראים תיגר על הסדר הקיים, כלומר על אלוהים. ראשית חיפשתי את אלוהים בשער הראשון, שכותרתו “עולם מתוך עולם״, ומצאתי אותו רק ברמז, או ליתר דיוק, בהקשר המבטל את ההזדקקות לו. בשיר “שטיח פרסי״, הפותח את השער ואת הספר כולו, נזעק קולה של השכנה ממול לחסדי שמיים למראה השטיח הפרסי היקר שלה, שנשמט ממעקה המרפסת ומצטנף בעדינות "בֵּין כַּפּוֹת הַדֶּקֶל לִשְׂדֵרַת הַהֲדַסִּים הַגּוּצִית". האישה, השטיח הצונח מטה וחסדי השמיים האמורים לבוא מלמעלה משמשים בשיר הפותח אבן בוחן לזיכרונות המשותפים של זוג האוהבים המבוגר, שצריך לדלות מראות וזיכרונות שנקברו "בְּעֹמֶק גָלַקְסְיוֹת רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר", ולתלות אותם על קירות ביתו. ביתר שירי השער הראשון, הנקרא כאמור “עולם מתוך עולם״, התשוקה עדיין בוערת בחייו של הזוג, שזיכרונותיו המשותפים ממלאים כל חלקה לבנה על קירות ביתו, והוא אינו נצרך לאל כדי לברוא שוב ושוב את עולמו מתוכו: “מַנִּיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כַּר בִּטְנֵךְ וּמַאֲזִין / לַאֲבַק כּוֹכָבִים מִתְגַּעֵשׁ וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנִי / סוֹדוֹת בְּרֵאשִׁית / עָבַרְנוּ יַחַד יוֹתֵר מִמַּפָּץ גָּדוֹל אֶחָד / לִבְרֹא שׁוּב וָשׁוּב עוֹלָם מִתּוֹךְ עוֹלָם״ (עמ׳ 17).
 גם בשער השני, הנקרא “לשוב אל הסיפור״, לא מצאתי אלוהים. אולי הוא נרמז בשיר הסוגר את השער. ליבו של המשורר רחב כשמצא מקק או תיקן שהתייצב על הדף שבו כתב את שירו האחרון, שהרי אותו מקק שיצא לשבור שבר במרחבי הדירה מצא לכאורה מלכות שמיים, יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. אלא שמלכות שמיים זו, השירה, היא כוזבת, והמשורר מציע למקק לחזור לחורו במדמנת הבית.
אז בשני השערים הראשונים לא מצאתי את שחיפשתי, אולי אמצא אלוהים בשער השלישי, שנקרא כמו כל הקובץ "אלוהי התשוקות הבוערות". ואכן מצאתי בעמ׳ 46 שיר כפירה הנקרא “השמיִם משקרים״: “הַשָּׁמַיִם מְשַׁקְּרִים / בְּמֵצַח נְחוּשָׁה / מְפַרְכְּסִים עַצְמָם / כְּזוֹנָה קְשִׁישָׁה / בְּכָל זְרִיחָה וּשְׁקִיעָה / פּוֹרְשִׂים מְנִיפַת נוֹצוֹת / כְּטַוָּס מְיֻחָם / לְפַתּוֹת פְּתָאִים שֶׁכָּמוֹנוּ / לְגַלְגֵּל עֵינֵיהֶם לְמַעְלָה / לְעֵבֶר הַנֵּצַח הַמְּדֻמְיָן / פּוֹלְטִים עָלֵינוּ אֶת נוֹזְלֵיהֶם / שֶׁנִּצְהַל לְגֶשֶׁם / מַשְׁחִירִים כְּדֵי שֶׁשִּׁקְרֵיהֶם יִבָּלְעוּ בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל.״ שיר זה על יפי הטבע השקרי, וגם השיר שבא בעקבותיו שנקרא "בבוא הרוח", עומדים כאנטיתזה לכמה וכמה מזמורי תהילים המשבחים את אלוהים דרך התגלותו המרשימה בטבע, המעוררת כלפיו אמון ואמונה. למשל, תהילים ק"ד:
בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת־יְהוָה:
יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד;
הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה־אוֹר, כַּשַּׂלְמָה;
נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה.
הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו:
הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ;
הַמְהַלֵּךְ, עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ. עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת;
מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט. יָסַד־אֶרֶץ, עַל־מְכוֹנֶיהָ;
בַּל־תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד… או למשל מזמור ח׳: “יְהוָה אֲדֹנֵינוּ־־ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל־הָאָרֶץ… כִּי־אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ־־ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה…״ וכן במזמור י״ט: “הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ…״ הרעיון היסודי של מזמורים אלו הוא, שההסתכלות בהדר הבריאה מביאה את האדם לידי הערצת הבורא ואהבתו, לאמונה בנצחיותו, ליראה מפניו ולהכנעת האדם המכיר בגדולתו. אבל צביקה ניר טוען את ההפך, שרק פתאים יאמינו שהשמיים מספרים כבוד אל, כי הזריחות והשקיעות המפארות אותם, וגם הגשם היורד משמיים, נועדו לפתותנו, אין בהם נצח ואין בהם אמת, והלילה השחור נועד להבליע בתוכו את השקר והכזב.
בשיר “בבוא הרוח״ (עמ׳ 47) קורא משורר "אלוהי התשוקות הבוערות" לא להיכנע לשמיים, “אֵין טַעַם לִשְׁלֹחַ אֲלֵיהֶם עֵינַיִם מְיַחֲלוֹת״ כי “הַמַּבָּטִים יָשׁוּבוּ נְטוּלֵי נִיצוֹצוֹת״ ובבוא הרוח – הלוא היא רוח אלוהים – יש להתכופף, אבל לחזור ולהזדקף בלכתה. הנביא יחזקאל, לעומת זאת, מעיד שהרוח היא שהזקיפה את קומתו: “וַתָּבֹא־בִי רוּחַ, וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי״ (יחזקאל ג, כד). כלומר, השער השלישי רווי אכזבה מהשמיים המרמים. הלוא ביאליק כבר טען, “הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי״, וכך גם ניר. השירים של השער השלישי שופעים אפוא פאתוס נבואי וכתובים בלשון גבוהה, מרעידת לב, והמשותף להם הוא הפער שבין הציפייה שהמשורר־הנביא יישא בשורה קולקטיבית לעם ולעולם, לבין מציאות השתבללותו בתוך הריק של תוך־תוכו, כמו למשל בשיר “לפנַי ולפְנים״ (עמ׳ 48): “וְהַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אָחַז אֶת צַוְּארוֹנִי בִּטְפָרָיו / הֵנִיף אוֹתִי אֶל עָל וְהִשְׁלִיךְ אוֹתִי אֶל תּוֹךְ / הַלִּפְנַי וְלִפְנִים. נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי בְּתוֹךְ הָרִיק / מְגַשֵּׁשׁ בְּיָדַי אַחַר אֲוִיר שָׁקוּף וְאוֹר / וְרַק פָּנַי הִשְׁתַּקְּפוּ מוּלִי מֵחֶשְׁכַת הָרִיק / וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם עוֹד פָּנַי / וְעוֹד פָּנַי / וְעוֹד פָּנַי / וְעוֹד / טוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל פָּנַי״. כמה שונה משורר "אלוהי התשוקות הבוערות" מהנביא יחזקאל שיד ה׳ מביאה אותו אל הבקעה. “וְהִנֵּה־שָׁם כְּבוֹד־יְהוָה עֹמֵד, כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל־נְהַר־כְּבָר; וָאֶפֹּל, עַל־פָּנָי״ (יחזקאל ג, כג). כשמגיעים לשער הרביעי מתבררת סיבת־הסיבות להרגשת הריק והאמונה השבורה של המשורר. כותרת השער “מן הדם אל הדם״ מרמזת על אבל אינסופי וכך גם השירים, חלקם חידתיים וקשים לפענוח, על ילד נעלם, על סדר פסח ראשון שהיה רדוף צללים, על כך שהמשורר הבכור, פטר רחם שסכנה תמידית מרחפת מעל ראשו, דווקא הוא “מוכה חיים״, על סבא שאפרו מדשן את אדמת פולין “וְלֹא יָדַע שֶׁאֵפֶר שַׂעֲרוֹתָיו יַאֲפִיר שַׂעֲרוֹת נֶכְדּוֹ הַלֹּא נוֹדָע לוֹ״ (עמ׳ 67). ידע חוץ טקסטואלי שיש לי, שצביקה ניר הוא אח שכול – אחיו עמוס, הצעיר ממנו בחמש שנים נפל בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים, ואימו ניצולת השואה ואביו לא קמו מן האפר אחרי מות בנם הצעיר – מבהיר שבתשתית יצירתו של המשורר רוחשת ידיעה שעברנו מן הדם ששם אל הדם שכאן, שם לא מצאנו אלוהים וגם כאן לא.
תיבת התהודה המקראית של השער החמישי מעצימה את ההרגשה שהמשורר, הבקי בלשון המקורות, יכול ללהטט עימה ולשעבדה לצרכיו. השער נקרא “גרגשית״ על שמה של אישה ששייכת לעם הגרגשי, אחד משבעת עממי כנען והזניח שבהם. מעולם לא שמענו על אישה השייכת לעם הזה הנזכר פעמים ספורות בתנ״ך, אבל ניר בורא יש מיש: יש עם גרגשי, אז מטבע הדברים שיש אישה גרגשית.
השימוש היצירתי במקורות יש לו קשר למאורעות המצמררים של דורנו, ביניהם הזעזוע שעבר על העולם כשדאעש החל לפרסם את הסרטונים על עריפת ראשים. לאחר השיר על ראשו של גליית המתגלגל בין אשפתות והיה לאסקופה נדרסת (“גָּלְיָת בּוֹכֶה עַל אִשְׁתּוֹ״, עמ׳ 81), בא בעמ׳ 82 שיר אקטואלי הנקרא “נכרת ונזכר״, וגם שם נזכר ראשו של גליית, וגם ראשו של שאול המלך שאנשי יבש גלעד הורידוהו מעל החומה אחרי התבוסה בגלבוע, וגם ראשו הכרות של חייל על גדות התעלה במלחמת יום הכיפורים. הקשרים וקשרי הקשרים בין ראשים ערופים בזמנים רחוקים וקרובים לבין ראשים חיים מורכנים ונזכרים, מזעזע ומשעשע כאחד: מזעזע בשל האכזריות הנמשכת מעולם ועד עולם, ומשעשע בזכות הדמיון והיכולת של המשורר, דרך נושא הראש, לקרב רחוקים ולכפור בעיקר. בשיר שלפנינו, למשל, הוא חותר תחת הבחירה של חכמינו את הימים שנקבעו על ידם לצום ותענית, ותחת ההתפעלות מדוד הנער שגבר על גליית האימתני: “הָעוֹלָם חוֹגֵג, עוֹרְפִים רָאשִׁים. / אֲנִי נִמְשָׁךְ בַּעֲבוֹתוֹת קֶסֶם / אֶל מָסַךְ הַטֵּלֵוִיזְיָה לִרְאוֹת / רֹאשׁ נִכְרָת וְנִזְכָּר / אֵיךְ הַמּוֹרָה שָׁלְחָה אוֹתִי / לַעֲמֹד בַּפִּנָּה/ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן. / מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם כָּרַת אֶת רֹאשׁוֹ / שֶׁל גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי / וְהֵנִיף אוֹתוֹ אֶל עָל / וַאֲנִי שָׁאַלְתִּי: לְהֵיכָן זָרַם הַדָּם? / רָצִיתִי לְחַבֵּק אֶת אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד / שֶׁצָּמוּ שִׁבְעָה יָמִים לְאַחַר שֶׁנִּכְרַת / רֹאשׁוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן. / חֲכָמֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה לֹא גָּזְרוּ תַּעֲנִית / לֹא עַל מֶלֶךְ וְלֹא עַל רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה. / חַי וְקַיָּם כּוֹרֵת הָרֹאשׁ / חַי וְקַיָּם מְחוֹל הַחֲרָבוֹת. / כְּשֶׁנִּגְדַּע רֹאשׁוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד הָאָהוּב / עַל גְּדוֹת הַתְּעָלָה בְּמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים / לֹא סִפַּרְתִּי לַמּוֹרָה / כִּי לֹא זָכַרְתִּי אִם הָיְתָה קַסְדָּה עַל רֹאשׁוֹ / כְּשֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לַשַּׂקִּית / וְלֹא הִתְחַשֵּׁק לִי לַעֲמֹד שׁוּב בַּפִּנָּה. / כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שִׁירִים וְרִקּוּדִים / בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת בְּמָחוֹל. / חַי וְקַיָּם, חַי וְקַיָּם, / הִכָּה בְּרִבְבוֹתָיו. / מְחוֹל הָרָאשִׁים הַכְּרוּתִים. / מְחוֹל הָרָאשִׁים הָעֲרוּפִים. / וְעַכְשָׁו הַכֹּל בְּצֶבַע אֲמִתִּי / וְרַק הַצֶּנְזוּרָה / מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה./ וְהָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת שֶׁל הַמָּסָךְ / חֲזָקָה מִמֶּנִּי / וּמוֹשֶׁכֶת אֶת רֹאשִׁי אֶל תּוֹכוֹ / וַאֲנִי נִרְתָּע מְאֻכְזָב / כָּל כָּךְ רָצִיתִי לְהַרְגִּישׁ / רֹאשׁ נִכְרָת.״ בשער השישי, הנקרא “לשון מפורקת״, מגיע לשיא השימוש החתרני של המשורר במקורות. הלשון המפורקת היא תחבולה בקשר שלא נקשר בין המשורר לנערה. בתשתית השיר מונח המדרש שבא להסביר את הליקוי בדיבור של משה רבנו: הוא היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם, כי שלח ידו לעבר גחלת לוחשת ושם אותה בפיו. הגחלת והגמגום יש להם פונקציה של הימלטות ממחויבות בשיר: “לֹא, לֹא יָדַעְתִּי אוֹתָהּ / וְלֹא אֶת כְּאֵבֶיהָ. לְרֶגַע / רִפְרֵף פַּרְפָּרוֹן / בְּזָוִית עֵינֶיהָ / וְכַף יָדִי נִרְתְּעָה / מִלֶּחְיָהּ שֶׁבָּעֲרָה / כְּגַחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת. / עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי / וְנָתַתִּי דְּרוֹר לְגִמְגּוּמִי. / מוּטָב לְהִתְנַצֵּל / בְּמִלִּים שְׁבוּרוֹת״ (עמ׳ 95). השער השביעי והאחרון של "אלוהי התשוקות הבוערות" נקרא “סיבילה״, והשיר החותם את הספר כולו נקרא “מחשבות טובות״. הספר הפסימי, האירוני על גבול הסרקזם, העוסק בכפירה, באבל, באובדן הליבידו, בהזדקנות, בזיכרון, בזמן המחולל שינוי בגוף ובתשוקה – מסתיים לכאורה במחשבות טובות, ב״שֶׁקֶט הַמֻּפְלָא בְּתוֹכְכֵי הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים״. אבל השורות האחרונות מפֵרות את האשליה שאלוהי הדברים הקטנים, הפשוטים, חזר לשלוט בכיפה. תיבת פנדורה, הנזכרת לפתע פתאום בשתי השורות האחרונות של השיר, מאיימת על האור הבוקע מהמחשבות הטובות. “פַּנְדּוֹרָה, פַּנְדּוֹרָה, מַתְּנַת הָאֵלִים״ – מתחנן המשורר בפני האישה המיתולוגית האוצרת בתיבתה את פוטנציאל העונש על האנושות – “הַשְׁלִיכִי גְּלִימָתֵךְ וְכַסִּי אֶת הַתֵּבָה פֶּן תֹּאבַדְנָה מַחְשְׁבוֹתַי״ (עמ׳ 122). לדידי, שלושה דברים הופכים יצירה אמנותית לגדולה: הצפיפות הטקסטואלית, כלומר, היכולת לומר דברים גדולים ומורכבים ברמז, בחסכנות, בקיצור נמרץ; הרבידות הלשונית והאינטרטקסטואלית; והאקטיביזציה של הקורא, כלומר, היכולת להפעיל את הקורא במלאכת הפרשנות ופענוח הטקסט. שלושת המרכיבים האלה מצויים בספר, ולכן הוא מכיל בתוכו את אלוהי הדברים הקטנים והגדולים.