מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מרסיי / ספי שיבק

כשהייתי בת חמש ההורים שלי יצאו לשליחות במרסיי מטעם תנועת בני עקיבא. אבא שלי היה בן שלושים וחמש, אימא שלי בת שלושים ושתיים, ליאת אחותי הבכורה בת אחת עשרה ויעל בת שמונה.
בחודש הראשון גרנו בבית מלון מעל הנמל. ריחות הדגים והים התערבבו בריח הבוטנים המסוכרים שמכרו בקונוסים מנייר בצבע חום, בוטנים שלנו אסור היה לאכול כי זה לא היה כשר. כעבור חודש עברנו לדירה בבניין בן שמונה קומות ברוּ פייר לורן. הבית היה לא גדול, שני חדרי שינה וסלון, רצפת פרקט, טפט פרחוני, חלונות עץ לבנים. על אחד הקירות בחדר השינה של ההורים שלי ששכן בקצה מסדרון ארוך וצר הייתה תלויה תמונה של אונייה גדולה ששטה בים בזמן שקיעה. את החדר שלי חלקתי עם אחיותיי הגדולות. בכדי להבדיל בין המיטות, ליאת תלתה מעל למיטה שלי מגבת ורודה עם ציור של ברבא פאפא. התחלתי ללכת לגן שנמצא במתחם של בית הספר היהודי יבנה, שם למדו ליאת ויעל. בימים הראשונים אימא שלי ליוותה אותנו וכל הדרך נתנה לליאת הוראות. תני יד לכל אחת מאחיותייך, שימי לב שאתן יורדות בתחנה הנכונה, אל תיצרי קשר עין עם אף אחד, תשמרי טוב טוב על הכסף והכרטיסייה. בגן חיכו לי ניקול וז׳סטין, שתי גננות מגונדרות בנעלי עקב, חצאית צרה ואודם אדום, וילדים יהודים שלא ידעו מילה בעברית. ישראל? ישראל? הם שאלו אותי במבטא צרפתי והתפוצצו מצחוק. לקח לי חודש לקלוט את השפה ולדרוש מהמשפחה שלי שלא יפנו אליי יותר בעברית, אבל אף אחד מהם עדיין לא ידע צרפתית. בכל בוקר אימא שלי העירה אותנו בזריזות. בחוץ היה עדיין חשוך. בזמן ששטפנו פנים והתלבשנו היא הלכה לקנות בגט מהמאפייה הקטנה שבקצה הרחוב. בבית היא חתכה את הבגט לשלושה חלקים, הכניסה פנימה חמש קוביות שוקולד וסגרה בנייר פרגמנט. את הצמות היא קלעה לי בפראות, מהדקת חזק וממלמלת: השיער שלך חלק מדי. כשהתלוננתי ששמלת הצמר מגרדת היא אמרה: אז תתגרדי, רק אל תאחרו. את הדרך הארוכה ליבנה התחלנו בתחנת המטרו קסטלן. מהרגע שנכנסנו פנימה העיניים שלנו ננעצו ברצפה בחיפוש אחר כרטיסי נסיעה שלא הוטבעה בהם חותמת. אם מצאנו כאלה – צהלנו, כך יכולנו להשתמש בהם ולקנות בכסף שיועד לכרטיסייה ממתקים. ברכבת ישבנו צמוד צמוד בשני מושבים. ליאת ויעל צחקו והסתודדו וכששאלתי אותן מה מצחיק, הן היו חוזרות אחריי בלעג קֶס קִי אֶ דְרוֹל, קֶס קִי אֶ דְרוֹל. אחרי ארבע עצירות ירדנו בתחנת סיינט ז׳וּסט ומשם עלינו על אוטובוס ליבנה. המתחם היהודי היה אפור ומוזנח. ילדים בתלבושת אחידה שכללה חולצה לבנה וחצאית פליסה כחולה עד הברך לבנות, וחולצה תכלת ומכנסי ברמודה כחולים לבּנים, התרוצצו ברחבה האחורית שלא היה בה דבר מלבד שני ספסלי עץ ועמודי מתכת בגבהים שונים שהזכירו לי תחרויות אתלטיקה קלה שראיתי בטלוויזיה. חלמתי להיות נדיה קומנצ׳י, דקיקה, רצינית וספורטיבית, אבל בגן ניקול וז׳סטין קראו לי פְּטִיט בֶּנְיֶה, סופגנייה קטנה. בסוף היום ליאת לקחה אותי מהגן וחיכינו ליעל בשער. שוב צעדנו לתחנת האוטובוס ומשם למטרו. מחוץ לקסטלן אימא שלי חיכתה לנו. השעה הייתה חמש וכבר החשיך. בדרכנו הביתה חלפנו על פני קונדיטוריות עם ריחות מאפים טריים, חנויות ממתקים, דוכני גלידה ובתי קפה. מדי פעם נעצרנו, מצמידות את הפנים לחלון הראווה, בוחנות בשקיקה את המאפים השונים ומדמיינות איזה טעם יש לפחזנית בציפוי שוקולד או לעוגת שכבות עם קרם ורוד. אימא שלי התבוננה בנו בשקט ואחרי כמה דקות האיצה בנו להתקדם. בבית אני אכין לכן עוגיות קוקוס, רוצות? כן! קפצתי משמחה וליאת עיקמה את הפרצוף. לא רוצה עוגיות קוקוס יבשות, היא אמרה בעברית, אני רוצה פחזנית. מאוחר יותר אבא שלי היה חוזר מהעבודה. אחרי ארוחת הערב ישבנו בסלון מול הטלוויזיה וכשהצטרפתי לשירים בפרסומות הוא אמר מה זה, את כבר ממש צרפתייה. תמיד היו לו סיפורים על שיבושי השפה שלו והמנטליות הצרפתית. הוא היה מחקה את נהג המונית שלא הבין מילה ממה שהוא אמר וכולנו צחקנו. לפעמים היינו צופים בסרטים של לואי דה פינס. אבא שלי, שתווי פניו הזכירו לי את אלה של הקומיקאי הצרפתי, היה משוגע על לואי דה פינס ובכל פעם שהיה פאנץ׳ הוא היה מחקה אותו וצוחק, עד שנהיה מאוחר והתבקשנו לעלות למיטות. לפני שנרדמתי שמעתי את ההורים שלי מדברים בלחש. אחר כך הגיעו הקולות המוכרים של הפטפון. נעימות הפסנתר של ריצ׳רד קליידרמן ואלף נשיקות של יהורם גאון היו התקליטים שהם הכי אהבו לשמוע ושלצליליהם נרדמתי. בשבתות הלכנו להתפלל ולאכול בקהילה. לפני שיצאנו אבא שלי היה קושר את מפתח הדירה לחגורה כי אסור היה לטלטל ואימא שלי לקחה מטרייה. לא עזרו תחינותיו של אבא שאין עירוב ושבכלל, מטרייה זה מוקצה, זה אסור. זה מטופש, אימא שלי פסקה ויצאה. בקהילה קיבלו אותנו בשמחה ובחיבוקים. אני שימשתי מתורגמנית. תגידי לאבא שלך שהוא ידבר אחרי הקידוש, תגידי לאימא שלך שהיא לבושה יפה. כולם התפעלו מהשליטה שלי בצרפתית, אבל אני ראיתי איך אבא שלי מתכווץ. יעל לחשה תפסיקי כבר להשוויץ ואימא ליטפה לי את הראש ואמרה אני גאה בך, את יודעת? נו, איך אומרים את זה בצרפתית? יעל שאלה בעוקצנות ואני משכתי בכתפיים. בכל כמה ימים אבא שלי הביא לארוחת הערב בחור צעיר שהוא ניסה לשכנע לעלות לישראל. דן, פטריק, שאול, מרקו. כולם היו גבוהים ויפים. הם אכלו ברעבתנות מהאוכל שאימא שלי הכינה וביקשו תוספת. כשהגיע הזמן להיפרד הם אמרו, אההה… נראה. ישראל מקום קדוש קדוש, אבל אין כמו מרסיי. אבא שלי היה צוחק בעגמומיות. נתראה בקידוש, אה? הם אמרו רגע לפני שהדלת נסגרה אחריהם, מנסים להקליל את האווירה. אני לא יודעת מה אנחנו עושים כאן, אימא שלי אמרה. אני מתגעגעת להורים שלי, לאחים שלי, למעלות. אחד מהם ישתכנע בסוף, את תראי, אבא שלי אמר. ומה עם הבנות? כל בוקר הן יוצאות למסע ארוך במקום לצעוד ברגל לבית הספר. צרפתית הגדולות עדיין לא יודעות, הן מתגרות מכל מאכל שאנחנו רואים ברחוב. נמאס לי להגיד להן אסור על כל דבר. את נותנת להן מתנה, את לא מבינה את זה? הן רואות עולם אחר, עם אנשים אחרים ושפה אחרת, אבא שלי ניסה לרכך אותה. נו, ומה טוב יש בזה? הוויכוחים שלהם נמשכו עד שעה מאוחרת. שכבתי במיטה והקשבתי בדריכות לכל מילה ורק כששמעתי את הצלילים הראשונים של השיר אלף נשיקות, נתתי לעיניים שלי להיעצם. הימים חלפו ובכסלו מרסיי לבשה חג. כל הקישוטים והאורות הצבעוניים הם לכבוד חנוכה שלנו, הגננת אמרה. אז פאפא נואל יבוא לבקר אותנו? גיום שאל בהצבעה. לא לא, פאפא נואל לא שלנו, לנו יש אליהו הנביא. כשאתם מדליקים חנוכייה תשאירו לו עוגיות וציורים ליד הדלת. בזמן שחיכינו ליעל שתצא מהכיתה, שאלתי את ליאת מה זה פאפא נואל. אני אראה לך בדרך, היא אמרה, וכשצעדנו מהאוטובוס למטרו היא הצביעה על בובה גדולה בדמות סבא, לבושה חליפה אדומה, שחייכה אלינו מחלון הראווה של בית הכולבו “באז״ ואמרה בעיניים נוצצות, הנה, זה פאפא נואל וזה עץ אשוח מקושט. נואל זה חג של נוצרים, לא של יהודים, יעל אמרה. שתיהן כבר דיברו צרפתית שוטפת אבל המבטא שלהן היה משונה. בערב סיפרתי לאבא שאני רוצה לצייר ציור מיוחד לפאפא נואל. מה פתאום? הוא שאל. אנחנו יהודים, החג שלנו הוא חנוכה. אז לאליהו הנביא, אמרתי. מה אליהו הנביא עכשיו? אנחנו לא בפסח. תן לה לצייר, אימא שלי אמרה. מה זה משנה חנוכה או פסח. ככל שחלף הזמן הוויכוחים שלהם התגברו. יום אחד יצאנו בהפסקה לחצר. היה קר אבל היו ילדים שלבשו חולצה קצרה. ישבתי על הספסל ולא שמתי לב שהגננות קראו לכולם להיכנס חזרה לגן. הסתובבתי חסרת מעש והצצתי בחלונות הגדולים של בית הספר. בקצה כל כיתה הייתה במה ועליה שולחן וכיסא ומאחוריה לוח. המורה שעמדה על הבמה דיברה אבל לא הצלחתי לשמוע מה היא אומרת. פתאום היא זעפה, צעקה משהו והצביעה על אחד התלמידים. הילד הנזוף עלה לבמה, הסתובב לכיוון הלוח והוריד את המכנסיים. המורה לקחה סרגל מתכת גדול והצליפה שלוש פעמים על הישבן שנעשה אדום. אחר כך היא הניחה את הסרגל על השולחן, הסתכלה על הכיתה ואמרה משהו בזמן שהילד הרים את המכנסיים. היא טפחה לו על הראש וחייכה. הילד לא בכה ולא נראה נבוך. הוא חזר למקומו והשיעור נמשך. בבית סיפרתי לאימא שלי את מה שראיתי. היא הכינה ביצים מקושקשות וסלט וביקשה שאעזור לה לערוך את השולחן. זה נכון? היא שאלה את ליאת ויעל והן אמרו כן, זה נכון, זה מה שעושים לילדים שמפריעים. אבל אל תדאגי, יעל אמרה בפה מלא אוכל, אני אף פעם לא מדברת בשיעור. זה נורא, אימא שלי אמרה לאבא שלי ופינתה את השולחן. תמיד כשהיא הייתה נסערת הידיים שלה רעשו. כלים הוטחו בכיור, ארונות נסגרו בפראות. איך ההורים של הילדים האלה לא מתלוננים? זו התרבות שלהם כאן, מה אפשר לעשות? אבל הבנות שלנו תלמידות טובות, זה לא יקרה להן, אבא שלי ניסה לפייס. זה בכלל לא משנה אם זה לא יקרה להן וזה קורה לילדים אחרים, אימא שלי צעקה. ההורים שלי רבו הרבה בערב. במריבות שלהם אבא שלי נראה לי קטן, מתגונן, אפילו מפוחד. אבל מחוץ לבית, בבית הכנסת או בקהילה, הוא היה חזק ובוטח. כשהוא דיבר כולם הקשיבו והנהנו בהתפעלות. אנשים רצו בקרבתו ולא הפסיקו להגיע לדירה הקטנה ברו סן לורן. את אימא שלי מצאתי לא פעם בוכה חרש בחדר השינה. היא ישבה על המיטה הזוגית הגדולה והתבוננה בפוסטר של האונייה בשקיעה. כשהבחינה בי מיהרה לנגב את הדמעות ולומר לי בעברית מעורבבת בצרפתית שהיא פשוט מתגעגעת הביתה. אבל אנחנו בבית, אמרתי. לא, אנחנו לא. פה זה לא הבית, היא אמרה בלחש, מנערת פירורים דמיוניים משולי חולצת הטריקו שלבשתי. בפסח הודיעו להורים שלי שסבא גוסס. בוקר אחד אימא שלי ארזה תיק גדול, חיבקה כל אחת מאתנו בנפרד ואמרה: אני נוסעת, תהיו ילדות טובות. לפני שהיא יצאה היא התכופפה אליי ואמרה בעברית, אני אביא לך מתנה מישראל. תתנהגי יפה ואל תשגעי את אבא. על השאלה מתי תחזרי היא לא ענתה, הדלת נסגרה וריח הבושם שלה נותר באוויר דקות ארוכות. בערב יום העצמאות סבא נפטר. במשך כל התקופה שאימא שלי הייתה בישראל עשינו חיים משוגעים. בכל בוקר אבא שלי הכין פנקייק לצלילי מוזיקת פופ. רקדנו ושרנו והוא נראה מאושר. אחר כך הוא ליווה אותנו עד פתח הגן ובית הספר ובסיום יום הלימודים הוא חיכה לנו בשער מחויך, תמיד נשען על אוטו, או על עמוד. כשהבחין בנו הוא פרשׂ ידיים לצדדים כאילו לא התראינו שנים ארוכות. בערבים צפינו בלואי דה פינס ואבא שלי הסכים שנלך לישון מאוחר. תרגישו לבד מתי אתן עייפות, הוא אמר. בלילה שמעתי את יעל לוחשת לליאת, הם כל כך שונים. אימא שלי חזרה לקראת חג שבועות. אבא נסע להביא אותה משדה התעופה ואנחנו חיכינו בבית בדריכות. כל אחר הצהריים ניקינו וסידרנו, הכנו עוגה וקנינו פרחים מהחנות שמתחת לבית. ליאת אמרה: כשהיא מגיעה אל תתנפלו עליה, תנו לה רגע לנשום. אבל כשאימא שלי פתחה את הדלת לא הצלחנו להתאפק. קפצנו עליה, חיבקנו ונישקנו. תראי כמה הן התגעגעו אלייך, אבא שלי אמר וכרך את זרועו על כתפה. היא הייתה עמוסה בתיקים ובשקיות והפנים שלה היו סמוקות. היא חיבקה כל אחת מאתנו בנפרד וכשהגיעה אליי לחשה לי ברוך: אבא אמר לי שהיית ילדה נהדרת. היא החמיאה לנו על הסדר והניקיון, טעמה מהעוגה והריחה את הפרחים. מחר בבוקר תפתחו את המתנות, היא אמרה, אבל עכשיו לישון. נגמרה החגיגה.