מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שורשים לבנים / איריס רילוב*

בלילה חלמתי על שערה של אימי. הוא היה שופע ורך, וצבעו כסוף ועשיר כפי שלא היה מעודו.

אחרי שהתעוררתי שלחתי ווטסאפ לרגינה וביקשתי ממנה לקבוע לאימא תור במספרה. בביקורי האחרון ראיתי שהשיער הדק שעל עורפה ארך והסתלסל ואיבד צורה. הצבע דהה וכבר לא תאם לפֵּאה החלקית שהיא חובשת בפעמים הנדירות שהיא יוצאת מן הבית. אני לא סובלת את צבעה הזהוב של הפאה, אבל לא אני בחרתי בה ואף אחד לא שאל לדעתי. היא הותקנה עוד לפני שהתחלתי לנהל לאימא שלי את החיים, כמו שהיא תמיד אומרת, או לפני שהחיים שלי הופקעו ממני, כמו שאני לפעמים חושבת.

כסף וזהב הם צבעי מלכות. אם נצרף להם את ארגמן החלוק שאימי יושבת בתוכו מרבית שעות היום, ונתעלם מכל היתר, אפשר יהיה לחשוב שאני נסיכה, בת לשושלת קדומה רבת־הוד. יש לזה סימוכין בדורות קודמים: סבתא שלי, אימא של אימא, כשהייתה ילדה קטנה ברוסיה שאחרי המהפכה הסובייטית, האמינה שהיא אנסטסיה, בת הצאר האבודה. אחותה הגדולה אולגה שכנעה אותה בזה; חטפנו אותך, הייתה לועגת לה, ועכשיו את, הנסיכה, תגדלי במשפחה של יהודים עניים ותשטפי כלים כמו משרתת. סבתא שלי הַיַּלְדָּה הייתה בוכה וממשיכה לקרצף את הסירים. איכשהו, בעזרת הסיפור הזה, הצליחה אולגה הערמומית לשכנע את סבתא שלי לשטוף כלים, גם כשהיה זה תורה. אני לא בטוחה איך זה עבד, איך דווקא אגדת אנסטסיה כופפה ככה את סבתא שלי, אבל עובדה. ככל שמיתוס משפחתי יכול להיות עובדה. אולי הצער על אובדן המלוכה שבר את רוחה, רמס את גאוותה.

בהמשך הבוקר שלחה לי רגינה הודעה: היא קבעה לאימא שלי תור במספרה, כבר לאותו יום אחר הצהריים. אבל אימא לא מוכנה שרגינה תתלווה אליה.
צלצלתי לאימי. היא נשמעה טוב. כבר סיימה לאכול ארוחת בוקר ועכשיו עישנה מול המחשב וקראה חדשות ב־ynet. ״מעלית ובתוכה שישה אנשים, ביניהם אישה הרה, צנחה שמונים וחמש קומות בגורד שחקים בארצות הברית״, עדכנה אותי בעליזות. יכולתי לראות אותה בעיני רוחי: בוהה במסך, צנופה בחלוק הארגמן הנצחי, מאפֶרת אל תוך קופסאות המתכת הקטנות ששמרה לצורך זה. היו לה אולי ארבע או חמש כאלה, שבעברן הכילו סוכריות מנטה קטנטנות. הן התאימו לתפקידן החדש כמאפֵרות בזכות העובדה שהיו להן מִכסים, וריח האפר לא חדר לכל פינה בדירה. כך לפחות האמינה. עד שרגינה הגיעה, היו הקופסאות הסגורות גדושות הבְּדלים מצטברות על שולחנה משך ימים. ואולי עדיין. אני לא לגמרי סומכת על רגינה במה שקשור לניקיון.

שאלתי את אימי למה בעצם שרגינה לא תצטרף אליה למספרה.

יש לי תור במספרה? – התפלאה אימי.

כן. רגינה קבעה לך.

נו באמת, בשביל מה. זה חשוב.

שתיראי יפה. שהשיער יהיה מסודר, שיהיה צבע. השערות כבר ארוכות מדי לפאה, ולבָנות.

באמת?

כן, באמת.

אם את אומרת – הסכימה. ואז החלה להשתעל. ולהשתעל. ולהשתעל. נו, מה קורה לי – סיננה בין השתנקות אחת לבאה.

אימא, תקראי לרגינה.

די. הכול בסדר.

אימא.

העליתי אותה על רמקול, כדי שאוכל לסמס תוך כדי לרגינה. קולות השיעול הדהדו בחדר העבודה שלי. הסתבר שרגינה כבר ניצבת לצידה של אימא, עם כוס מים ביד, וטופחת על גבה. בהדרגה נרגע ההתקף.

אולי די עם הסיגריות, אימא?

נו, באמת. מה את מבלבלת את המוח – קולה היה חנוק מעט.

את יודעת שזה יהרוג אותך.

שטויות.

השתתקתי. החלטתי לבחור את הקרבות שלי, כמו שאומרים, בתבונה: "מה עם המספרה, אימא? יהיה נחמד אם רגינה גם תבוא. היא תיסע אתך במונית. ככה לא ישעמם לך כשתחכי עם הצבע על הראש. תפתרו תשבצים. אולי תשבו אחר כך בבית קפה", הצעתי בזהירות.

אימא ביטלה את הדברים מיד: ״שטויות. מה פתאום?״, והוסיפה: ״תשמעי מה כתוב בחדשות: מעלית ובתוכה שישה אנשים, ביניהם אישה הרה, צנחה שמונים וחמש קומות בגורד שחקים בארצות הברית. היית מאמינה?״ סיימתי את השיחה. התקשרתי למספרה. רגינה שלחה לי את המספר. לא הכרתי שם אף אחד. האישה הצעירה שענתה לי בקוצר רוח מסוים הבטיחה שתדאג להזמין לאימי מונית בחזרה הביתה; לא יכולתי לשאת את המחשבה על אימי עומדת ברחוב, מנסה לעצור לבדה מונית, תוהה לאן בעצם היא נוסעת, ולמה, אולי מתחילה לשוטט במורד הרחוב לבדה. אולי נבהלת.

אבל רגינה אמרה שהיא תדאג למונית לשם, וגם תקבל את פניה כשתחזור, וכך תשוגר אימי מִיַּעַד לְיעד, כמו חבילה עטופה מהדואר.

ועדיין לא הייתי שקטה. מי יודע מה עלול להשתבש. שקלתי לרגע לעלות על הרכבת ולהתלוות אליה בעצמי, אבל ביטלתי את המחשבה מיד, משום שהנסיעה הייתה לוקחת זמן רב מדי, וממילא לא הייתי מספיקה, ומשום שהייתי חייבת לסיים להכין שיעור למחר. קמתי ממקומי ליד המחשב וניגשתי לשירותים. כשרחצתי ידיים הצצתי במראה. ראיתי שגם השורשים שלי לבנים ליד הרקות ואני חייבת לחדש את הצבע. שטפתי פנים והעברתי אצבעות רטובות בשיער, להתפיח את התלתלים ולהסתיר את השורשים. ואת הדלילוּת. ולו רק מפני עצמי, הבולשת אחר סימנים. כשיגיע זמני, כבר מזמן החלטתי, בשום אופן לא פאה. לאחרונה התחלתי לעקוב אחר תמונות של סלבריטאיות החוזרות בתשובה, יפהפיות אקזוטיות בטורבנים מנומרים או שביסים מדבריים.

רגינה שלחה לי הודעה: היא כבר דאגה שאימא תתלבש, והכניסה לתיק את חוברת התשבצים. תודה רבה רגינה! איזה מזל שאת שם!! – כתבתי בחזרה, מרבה בסימני קריאה, ולאחר היסוס קצר בחרתי אימוג'י של ורד אדום לוהט.

איך אימא עכשיו? – שלחתי מסר נוסף, מתקשה לשחרר. כאילו ריבוי המילים המופרחות יצליחו לכסות במשק כנפיהן את חרפת בושתי, אשְמתי.

היא בסדר – ענתה בזריזות – קצת ישנה מול המחשב. עוד מעט נעיר אותה לצהריים. אחר כך נזמין מונית.

אחרי ארוחת צהריים תציעי לה שוב להצטרף אליה למספרה – ביקשתי – אולי תשכח שלא הסכימה.

אזכור הארוחה במילים הכתובות העלה בי, מעשה כישוף, את ריח העוף הצלוי עם תפוחי האדמה של רגינה, ופתאום קינאתי לרגע באימי, שיש מי שמבשל לה אוכל חם וטוב ומזין את גופה הזקן. בביקורי האחרון רגינה הכינה גם לי צלחת, ושוב הסברתי לה במבוכה שאני צמחונית, גרפתי את תוכן הצלחת בחזרה לתבנית הפיירקס המהבילה שעמדה על הכיריים, וחיפשתי במקרר אחר תפוח ירוק או יוגורט. ניחוח התבלינים שהדיף התבשיל, אותם ניסיתי לנחש – שוּם, פפריקה, אולי ציפורן? – עורר בי מין זיכרון ילדות עמום והותיר בגופי חוסר שקט וגעגוע.

ניסיתי לחזור למערך השיעור. ההרצאה עסקה באלכימיה בספרות ילדים: בת הטוחן טוענת שיש לה יכולת לטווֹת זהב מקש. היא כמובן נוכלת. אומנם אפשר להתווכח אם מִבְּחירה – אבא שלה החמדן שמסרסר בה ודאי שהוא רמאי ונוכל, השדון הערמומי שעושה אתה עסקים נבזיים הוא נוכל־בן־נוכל, ובכל זאת, איכשהו, עובדה: הקש נטווה והופך בן־לילה לזהב. הכיצד?

עד לא מכבר נהגה אימא לחזור ולומר בהשתאות, משנשמט לה דבר־מה: "נו, הראש שלי מלא קש וגְבָבָה". ואני הייתי חושבת, מי עוד מכיר את הביטוי הזה היום, ומיד הייתי פוסקת: "שטויות, אימא, כולם שוכחים לפעמים". עכשיו, פֵּאת הזהב מונחת מעל לראש, לכסות על החורים, על ההתרוקנות, על הזהב שהפך לקש.

הצצתי בשעון. סימסתי לרגינה. לקח לה כמה דקות עד שחזרה אליי: אימא אכלה, הכול בסדר, היא כבר מוכנה לצאת, אבל רגינה לא מצליחה לתפוס מונית. בְּגֶט־טקסי האפליקציה רק מסתובבת ומסתובבת, בלי תוצאות, ובתחנות הקסטל ובית־החייל תפוס, או שאין תשובה.

חכי קצת – כתבתי – תנסי שוב עוד עשר דקות. לא בוער. שיחכו שם במספרה. איך אימא?

בסדר. יושבת. מעשנת.

היא משתעלת? לא נורא.

ניגשתי והכנתי לעצמי קפה. ופתאום הייתי חייבת, אבל ממש חייבת, סיגריה ליד. וכעסתי על עצמי, כי ברגע שאני מעשנת הגרון מציק לי אחר כך שעות, ממש הנסיכה על העדשה נהייתי, עם כל הרגישויות החדשות של הגוף שרק מִתְרבּוֹת, וכבר שנים שאני מתגברת על עצמי ונמנעת אפילו מעישון חברתי של לשנורר סיגריה פה או שם, אבל הפעם היה מדובר במצב חירום. התחלתי לחטט בקדחתנות בכל המגירות – במטבח, בשידה שבמבואת הכניסה, בחדר השינה – זכרתי שהיו לי שתיים–שלוש סיגריות מוחבאות, ודאי כבר מעוכות לגמרי, אז שיהיו מעוכות, אבל במגירה שליד המיטה, לצד גרבוני התחרה הסקסיים השחורים המגולגלים, שבלול נידח ונשכח, הצלחתי למצוא רק כמה פירורי טבק יבשים שהעידו על כך שבעיקרון לא טעיתי, אבל בפועל כן, כי הסיגריות עצמן, אלה ששמרתי לשעת הדחק, כבר מזמן כָּלו בעשן, כנראה שבכל זאת השתמשתי בשנים האחרונות, והחלטתי שאני יורדת, אבל עכשיו, בלי דיחוי, לפיצוצייה, לקנות פרלמנט־לַייט או קֶנט־ארוך או ווֹג־מנטול כמו של אימא או מה שלא יהיה, כבר לא זכרתי מה ייטיב עימי ומה יחרוך לי את הגרון, אבל תשוקתי רק הלכה והחריפה. כמו אימא של רַפּוּנזֶל, שהתמכרה לצוף פרחי הפעמונית ובשיגעונה הייתה מוכנה למכור עבורו את בתה למכשפה, הייתי חייבת, אבל ממש חייבת, ברגע זה ממש, סיגריה.

את הסיפורים שלה אהבה אימא לספר בשעת הַנַּחַת, אחר הצהריים, במרפסת, עם הקפה והסיגריות. בין שאיפה לנשיפה, בין סלסול עשן למעיכת הבְּדל במאפרת הזכוכית, שמעתי את הסיפור על סבתא שלי הַיַּלְדָּה שהאמינה שהיא אנסטסיה, וגם את זה על התצלום של סבתא־של־אימא מצד אביה – סבי: ראש גדול גלוח, עיניים כהות ועגומות, התצלום האחרון מגטו ורשה. התמונה נשרה ממעטפה שאימי הקטנה הביאה בעליזות לאביה מתיבת הדואר: "תראה, אבא, ליצן קירח ומצחיק!" קראה, ונחרדה לשמע זעקות השבר שלו.

הבְּדלים המְחוּצים היו הולכים ונערמים במאפרה, ריח הטבק מילא את ריאותיי, ואימא הייתה לוגמת לאט מן הקפה שכבר התקרר, בלי סוכר, תמיד שנאה להמתיק, והמתיקה סיפורים. לפעמים ערבבה בין סיפורי ילדותה לבין אגדות האחים גרים. ואולי אני ערבבתי ביניהם בזיכרוני? צמותיה הזהובות שנגזזו במחלת הטיפוס בגיל ארבע; צמתה העבותה של רַפּוּנזֶל הכלואה במגדל.

הנחתי את ספל הקפה המלא־למחצה על משטח השיש במטבח. תחבתי לכיס הג'ינס את כרטיס האשראי, ואחריו גם שטר של חמישים שקלים, כי לא הייתי בטוחה שמקבלים אשראי בפיצוצייה, ועוד בשביל סיגריות. התעטפתי בסווטשרט הסגול, חטפתי את המפתחות ויצאתי. לחצתי על כפתור המעלית וחיכיתי.

חדר המדרגות החשיך בדיוק לפני שנפתחו הדלתות, ואור נגוהות בקע מתוך החלל הצר. פסעתי פנימה. הדלתות נסגרו אחריי. קירות המתכת החזירו את האור הבוהק וזהרו בכל צבעי הכסף. במראה שעל הקיר נשקפה דמותי, סתורת־תלתלים, לבנת־שורשים, נואשת, נחושה. ממרומי המגדל החלה המעלית לצנוח, הולכת וצוברת תאוצה במהירות מסחררת, נמשכת בכוח הכבידה והאֵימה אל הפִּיר השחור, נופלת שמונים וחמש קומות ויותר, למטה.